ארי פוטער- אמיר מויאל
חלק א
ארי פוטער התגורר בדרך הגאון מפריוועט 4.
זה אולי יישמע לכם מפתיע, אבל עד שמלאו לו 11 שנים, ארי כלל לא ידע שהוא עילוי אלא סבר שהוא מזרוחניק (נטול כוחות שטייגען) כמו בן דודו השמנמן דאדלי.
ארי גדל אצל דודו ודודתו המזרוחניקים בגבעת שמואל, מאחר והוריו יצאו לתרבות רעה כשהיה תינוק.
הוא נעמד בלול כשהגיע לביתם מתקין רשע של הוט. הוא הדליק את הטלוויזיה, וארי הצעיר כמעט והביט ואז ברגע האחרון, באקט של צדיקות אימא שלו חסמה את המבט שלו וצנחה. על הכורסה.
ארי המבוהל מעד, וראשו קיבל מכה מצעצוע שהיה בלול והותיר בו צלקת בצורת שופר.
במשך שנים הוא גדל כמזרוחניק אצל דודו המשופם שהתפלל במניין המאוחר של 9, ודודתו שהסתירה את השיער מתחת לקשת ברוחב 3 ס"מ והקפידה ללכת לשיעורי יוגה ופילאטיס. היא כמובן שילבה את זה עם תפילה וקראה לזה תפילאטיס.
במשך כל ילדותו, הם הסתירו ממנו את ה(שפת) אמת. עד שיום אחד, הוא קיבל מכתב מוזר, שבתור עילוי הוא מוזמן ללמוד בישיבת הגאונים הוגוורטעס שמיועדת לעילויים מכל רחבי גוש דן.
ארי הביט במכתב ותהה. "אני? עילוי?? אבל אני לא מקפיד על כלי שני אפילו". הוא חשב שמדובר בטעות וזרק את המכתב. למחרת הגיע מכתב נוסף. חתום על ידי ראש הישיבה.
הוא ניגש עם המכתב להוריו שמיד קרעו אותו ואמרו שזה דמיונות, והוא חייב ללמוד מקצוע ולעשות חמש יחידות באנגלית, ושיוציא לעצמו מהראש את השטויות האלה. "תקבע עיתים לתורה כמו דוד רונן! אין דבר כזה שטייגען" צעקה עליו פעם דודתו שעה שצפתה באנטומיה של גריי.
ארי כבר כמעט ויתר עד שיום אחד הופיע בביתם ענק הרוח. האגרי"ד הקדוש.
הוא נכנס בצעדים מהירים, צרור מפתחות גדול ומרשרש תלוי על חגורתו ושקית של קופת חולים בידו. הוא אחז בארי והתכוון לקחת אותו אל עבר הישיבה- אך דודו ודודתו חסמו את הפתח.
האגרי"ד הסתכל עליהם במבט רושף, שלף אצבע של ספר תורה מתוך התיק שלו, נופף בה וקילל:
" אין דער גאדכטע בויך וואס די אוסט, סאז דו גאנייג פאטקייט צו מאכן פונטשקאס!!!"
(שזה אומר ביידיש " בבטן הדחוסה שלך יש מספיק שומן כדי להכין סופגניות)
הדוד רונן הסתכל על הבטן שלו והבין שמאז שהשתחרר ממילואים הוא באמת נהיה רופס וזז הצידה לעשות פק"לים. ארי והאגרי"ד הקדוש ניצלו את הרגע והסתלקו.
ארי והאגרי"ד הגיעו לרציף 9 וג' רבעים בבני ברק, אבל ארי לא ראה שום קו.
האגרי"ד הסביר לו שזה רציף קסום והקו יופיע עוד מעט, עמוס בעוד המון תלמידים שייסעו כמוהו לישיבה בפעם הראשונה בחייהם.
"אוי, שכחתי שהבאתי לך מתנה. בבקשה" אמר לפתע האגרי"ד הקדוש והגיש לארי כלוב ענק שהייתה בו ציפור לילה. "אבל זו לא חיה כשרה" אמר ארי בהפתעה. "זו לא תנשמת ארי" הסביר האגרי"ד "זו קאת שכשרה לפי חלק מהפוייסקים". "מה זה פוייסקים?" שאל ארי והאגרי"ד חייך אליו באבהות ואמר "יש לך עוד הרבה ללמוד ארי חביבי"
כאשר הגיע הקו המיוחל והעמוס, ארי פגש הרבה ילדים. ביניהם גם מי שיהפוך להיות החברותא שלו- רון.
רוב הילדים שפגש היו ממשפחות של עילויים, הם סחבו אחריהם מזוודה על גלגלים, מגבעת מוגנת במכסה פלסטיק שחור וחולצה לבנה על קולב. הוא כמובן פגש רק בנים כי הבנות ישבו בחלק האחורי של האוטובוס וקראו ספר לחשים. כלומר תהילים.
כשירד מהאוטובוס, מוקסם מבניין הישיבה ע"ש הקדושים מהוגוורטעס נטפל אליו ילד עם פאות בלונדיניות ושני חבריו הגברתנים. הוא הבחין מיד שארי לא הגיע ממשפחה של עילויים וירה לעברו "שבאבניק!" שזה הכינוי המעליב למי שלא בא ממשפחה טהורת דם ולהורים שלו אין כוחות שטייגען. נערה צנומה מיד יצאה להגנתו ואמרה שבמקום שבעלי תשובה עומדים, עילויים גדולים אינם עומדים. הארי התרשם מהידע שלה בתורה ותהה איך זה ייתכן.
כשהגיעו התלמידים לשערי הישיבה הם עמדו בהתרגשות בתור ארוך וחיכו לחבוש את מגבעת המיון כדי לדעת באיזה בית הם יהיו.
ראשון ניגש לחבוש את המגבעת ילד קטן ומפוחד. הוא חבש את המגבעת שצעקה ישר "פרענק!" והוא הצטרף לקבוצת תלמידים שפאות הלחיים שלהם היו צמודות, למרות שהם היו רק בני 11.
הארי לא ידע אם המגבעת תשבץ אותו לישיבת הגאון מרייבנקלו, החסיד מהפלפאף או ל"תפארת גריפינדור" אבל לא היה לו הרבה זמן להתלבט, כי השמש כבר הכריז שארי פוטר, מוזמן לחבוש את המגבעת. הוא ניגש בחיל ורעדה אל הקודש.
פרק ב
ארי פוטער עמד לחבוש את מגבעת המיון.
הוא עמד שם ונזכר איך רק לפני כמה שעות הוא עוד הסתובב עם האגרי"ד הקדוש בסמטת דיאגון דבני ברק, הלא היא רחוב ר' עקיבא. הוא ראה דוכן מפוקפק שמציע קמעות לזיווג הגון עם בת ים (המוכר הבטיח שהיא אישה כשרה, כי יש לה סנפיר וקשקשת), הוא ראה חנויות למכירת קדירות קסם לחמין, חנות ממתקים עם סוכריות ברטי בוטס מהדרין בטעם רגל קרושה וכמובן גרינגוטעס- הבנק של העילויים שמנוהל על ידי עיראקים.
האגרי"ד הקדוש סיפר לארי שאיש מעולם לא פרץ לגרינגוטעס. לא בגלל האבטחה אלא פשוט כי לא היה מה לגנוב שם כי לרוב העילויים אין בכלל זוזים. למעשה הבנק משמש בעיקר כמקום להתפלל בו מנחה עם מזגן.
אבל ההורים של ארי לא היו כמו שאר העילויים והם השאירו לו אוצר גדול – קרן השתלמות. האגרי"ד אמר לארי שאם הוא לא מבין מה זה כל המושגים הפינאנסיים, הוא תמיד יכול לקבוע פגישה עם יועץ שיעשה כאילו הוא מסביר לו, אבל למעשה יציף אותו במושגים שהוא בעצמו לא מבין. סוג של אימפריוס תודעתי. ארי הנהן על אף שלא ידע מה זה אימפריוס, אבל זכר שהדוד רונן שמע פעם שיר חסידי שנקרא "אימפריוס נופלוס לאס"
לבסוף, הם הגיעו לחנות המעניינת והחשובה ביותר-
חנות האצבעות לספרי תורה שבאמצעותה ארי יוכל להטיל כשפים (כמובן, אחרי שיתפלל את תפילת הלחש).
מאחורי הדלפק הישן הם פגשו את הרב אלי בענדר הישיש שזיהה את ארי ישר לפי צלקת השופר.
הוא הסביר שהתורה של האצבעות היא תורה עתיקה ורק מעטים יודעים להתאים בין העילוי לבין האצבע. "הסוד הוא ארי" הוא אמר בקול חלש "שהאצבע בוחרת את העילוי ולא להיפך".
הוא נבר בארגז אצבעות והגיש לו אצבע עשויה מסגסוגת של אלומיניום ובדיל עם ליבת קיגעל, אבל כשארי ניסה להניף אותה כלום לא קרה. הוא הניף שוב והצביע כלפי מעלה ובבת אחת שני עוברי אורח נכנסו ומלמלו במהירות "וזאת התורה אשר שם משה". אבל כלום לא בקע מהאצבע.
"טוב" אמר הרב בענדר "בוא ננסה משהו אחר". הוא שלף קופסה ממדף קרוב והגיש לארי אצבע חדשה, עשויה במבוק עם שערה מזקנו של אדמו"ר. ארי לקח את האצבע והקפיץ אותה קלות. "זה הרבה יותר קל לי" אמר ארי בחיוך לרב אלי. "הו, כן" השיב הרב "כי זה היה שייך לאדמו"ר מקאלי". ארי צייר באוויר מעגל עם האצבע ופרפר סגלגל בקע מהקצה שלה. הרב אלי תפס אותו ושאל את ארי אם הפרפר חי או מת. ארי שאל אם זה הפרפר של שרדינגר. הרב אלי לא ידע מיהו הרב שרדינגער ומה הוא חידש בעולם, אבל מיד נזכר שארי לא גדל על סיפורי עילויים. "התשובה הנכונה היא "בידך הדבר", הבנת?" הוא המתיק איתו סוד.
ארי רשם זאת לעצמו ותהה אם זו האצבע המתאימה, אבל הרב בענדר הניד בראשו לשלילה. פתאום הבזיקה מחשבה במוחו של הרב אלי. הוא לקח במהירות את הסולם וניגש לאחד המדפים הגבוהים תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו "מעניין מאוד". הוא עלה ושלף קופסה שנראתה ישנה מאד, נשף מעליה את האבק. ארי הרגיש פתאום איך צלקת השופר שלו מעקצצת.
הוא הגיש לארי את האצבע ומיד הרגיש איך השטייגען שבגופו עולה. איך הוא והאצבע נעשים אחד. הוא הניף את האצבע ואור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא הציף את כל החנות. הרב בנדער המסונוור צעק "שכוייח" והסביר. "באצבע שנתתי לך יש שערה של פרה אדומה. אותה פרה אדומה נתנה רק 2 שערות, אחת באצבע הזו ואחת באצבע שלקח 'אחר'"
'אחר?' חזר אחריו ארי בשאלה. (כלומר, הוא לא חזר בשאלה חלילה, אבל הבנתם) 'אתה רוצה להגיד לי שלא שמעת על אחר?' הסתכל עליו בפליאה הרב בענדר. "אחר. זה שאסור להגיד את שמו המפורש. העילוי האפל הכי גדול של העת החדשה שהעמיד דורות רבים של סאטמערים וחושב שהמזרוחניקים והחילויינים צריכים לשרת את העילויים, שימשלו עליהם בהתנשאות עם כוחות השטייגען ולעתיד לבוא יבטלו את מה שהם קוראים לו "מדע"". הוא כתב על פתק את השם שלו. "האדמו"ר גוועלדמורט?" "שששששש!!!!" היסה אותו מיד הרב בענדר. "זה שאת שמו אין להגיד"
בתור מי שגדל אצל מזרוחניקים, ארי לא הבין למה צריך להימנע מלנקוב בשמו של רב, אבל הוא הבין שהוא יצטרך ללמוד דברים רבים. ארי הודה לרב בענדר ושילם לו במטבע המקומי (הקפה). האגרי"ד חיכה לו בחוץ וניסה לאסוף מניין למנחה גדולה.
"מי זה הסאטמערים?" שאל ארי את האגרי"ד כשהוא יצא החוצה. הפנים של האגרי"ד הפכו רציניות וקודרות פתאום "הם סיטרא אחרא, ארי. הם היו חסידיו של אתה יודע מי. הם השתמשו בשטייגען כקרדום לחפור בו. מזל שהמרא דאתרא דמבעלדור עצר אותם. אחרת...אחרת...אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אחרת ארי."
"ארי פוטער!!" הכריז שוב השמש והחזיר את ארי לרגע שהוא היה בו. הוא ניגש לחבוש את המגבעת.
הוא התפלל (בלי שם ומלכות) שהמגבעת לא תשים אותו ב"שאגת הסלית'רין", החצר שבה גדל ההוא שאת שמו יש להגיד רק בשינוי. המגבעת נחה על ראשו והשתהתה. "בהחלט יש בך שטייגען" היא אמרה. "הרבה שטייגען. ואומץ הלכתי. זה אין ספק. עם ההכוונה הנכונה אתה יכול להתיר עגונות". ארי כיווץ את אגרופיו במתח. "מצד שני, אני רואה בך גם כוחות אפלים. אם תלך אחריהם תחמיר לא רק על עצמך, אלא גם על אחרים" המילה החמרה גרמה לגל של זיעה קרה בגבו של ארי.
"תפארת גריפענדור!" הכריזה המגבעת, וכולם הריעו.
בזווית העין ארי קלט גם את רון, שהרים את הראש ממסכת "כישופין" פרק "האיש מכשף".
פרק ג
ארי פוטער התיישב לשולחן עם חבריו החדשים לבית 'תפארת גריפענדור' והיה מרוצה מאוד.
בקצה השני של האולם, החלו לשבת המלמדים שלהם למקצועות השונים. רון הכיר את חלקם מהסיפורים של אחיו הגדולים ונתן לארי סקירה קצרה.
"מימין" אמר רון בבקיאות "יושב הרב פליטיק, הוא מלמד לחשים. כלומר, כוונות בתפילת שמונה עשרה". ארי הנהן. "ארבע אמות ממנו, זו הרבנית מקגנוגל. קגנוגל זו עיירה בליטא כמובן. היא מלמדת איך לעשות צורה בשינוי". ארי הנהן שנית. לידה זו הרבנית טרלוני, היא מלמדת גילוי עתידות. "גילוי עתידות?" חזר אחריו ארי "מה הפשט?". "נו, אתה יודע- גילוי עתידות. אם לא תשמור שבת, בגלגול הבא תהיה בוטראקל, אם תרקוד בחתונה מעורבת יטבלו אותך בזפת רותחת ושבעה היפוגריפים ינקרו אותך בגיהינום. כזה" ארי פקח עיניים נדהמות. אצל המזרוחניקים שאצלם גדל, מעולם לא שמע על איומים בגיהינום.
"והרב עם הזקן השמנוני האף המעוקל והשיניים שאינן אחידות בגודלן הוא הרב סנייפ" אמר רון "הוא מלמד שיקויים- אתה יודע, קריסטל מנטה ירוק, סופר דרינק, חומרים מסוכנים. הוא היה פעם סאטמר אבל התמתן" ארי חיפש את האדם שתיאר רון. איך שהעיניים שלו פגשו בו הרגיש שכאב חד מפלח את צלקת השופר שלו. כנראה בגלל שהתיאור של רון היה לשון הרע. אבל לא היה לו זמן להתעכב על זה, כי לפתע השתררה דממה בחדר האוכל ומאות התלמידים נעמדו בן רגע על רגליהם. ארי לא הבין מה קורה, עד ששם לב שאל החדר נכנס המרא דאתרא דהוגוורטס- ר' דמבעלדור.
תלמידי השנה האחרונה מכל הבתים מיהרו לעבר הדלת ממנה נכנס וליוו אותו עד לכיסא בשירת "ימים על ימי קויסם תויסיף שנותיו כמו דמבעלדור". המרא דאתרא היה בעל הדרת פנים. זקנו של הרב דמבעלדור היה ארוך וכסוף והקיף חיוך ביישני.
התלמידים לא נרגעו והוסיפו לשיר:
"כפטורנוס היוצא מאצבע קסמים,
מראה קוסם
כלומוס המאיר את החשיכה,
מראה קוסם
כגביע האש בטורניר משולש,
מראה קוסם
כפניקס הנשרף ונברא מחדש,
מראה קוסם
כסניץ' הזהב היוצא לחופשי
מראה קוסם
כאש היוצאת מזנבקרנית הונגרית
מראה קוסם,
ככדור נבואה בתוך ההיכל,
מראה קוסם,
כזיכרון מתערבל, בתוך הגיגית
מראה קוסם...
אמת מה נהדר, היה קוסם גדול- אמת מה נהדר היה קוסם גדול
בצאתו, מפאנל עם מזרוחניקים, בשלום בלי פגע"
המרא דאתרא ביקש מכולם לשבת. הוא בירך אותם לתחילת זמן אלול וגילה לכולם שהשנה ילמדו את סוגיית "שניים אוחזים בגלימה", הזכיר שביער האסור אין עירוב ושאסור להתקרב לערבה המפליקה בסוכות כי זו התקופה הכי רגישה שלה בשנה כשכולם חובטים ערבות והיא עשויה לחפש נקמה.
הוא הוציא את אצבע הקסמים, נפנף ואמר "טשולענטוס" והשולחנות הריקים התמלאו בקדירות חמין לוהט, סופר דרינק מבעבע ודג חריף עם חלה לשולחנות של העילויים הפרענקים, אבל אף אחד מתלמידי השנה הראשונה לא נגע באוכל. זה לא הפתיע את הרב דמבעלדור שקם והכריז:
"אל דאגה, האוכל ללא חשש בישול גמדוני בית. למעט האורז שבהשגחה של משרד הקסמים, השאר בהשגחת הבד"צ, עם כל החומרות של האוזני עזר הקדוש והירקות גוש קטיף בגידול מיוחד ללא נומים"
זה כמובן גרם לכולם לזנק על האוכל (חוץ מהחב"דניקים) ולטרוף אותו, משל היו ת'סטראל שראה חתיכת בשר. כשהסתיימה הארוחה, שאלו את ארי אם הוא יכול להצטרף לזימון, וכשהוא הנהן אמרו כולם "אציו" (הספרדים אמרו "אציו שמים").
ביציאה מחדר האוכל, ארי ראה יצור שלא ראה מימיו. רון אמר לו שזהו קנטאור בשם פירנזה.
"קנטאור" הסביר רון "הוא אמנם סוס, אבל אדם משכמו ומעלה". ארי הביט ברון שהיה מרוצה מאוד מהבדיחה שלו ועיקם את האף.
הם התקדמו לעבר היציאה והסתדרו בקבוצות לפי הבתים על מנת ללכת למגורים. לידם עבר הרב החדש ל"התגוננות מפני כוחות הסיטרא אחרא" שחבש שטריימל גדול שהסתיר לו את כל הראש. ארי הרגיש בפעם השנייה באותו יום, איך צלקת השופר שלו כואבת, והפעם לא בגלל לשון הרע.
חלק ד
ארי פוטער מישש עדיין את צלקת השופר שלו.
"ראית איזה שטריימל ענק חבש הרב קווירעל?" שאל רון בחיוך "מעניין אם הוא קנה את זה בFOX, חחחחחח, הבנת ארי?" הוא היה מבסוט על עצמו וארי תהה אם הוא תחת השפעה של קללת משחקי מילים או משהו כזה.
כל התלמידים של השנה הראשונה הלכו אחרי המדריך שלהם אל עבר מגדל גבוה, שהתברר בתור המגורים שלהם.
המדריך פתח דלת עץ עתיקה, וחשף בפניהם חלל ענק מלא בגרמי מדרגות. הם התקדמו לעברם, כשלפתע, נשמע קול חריקה וכל גרמי המדרגות החלו לנוע ממקומן לכיוונים שונים.
"המדרגות הנעות, היו רעיון של החסיד מהפלפאף" התפייט המדריך בידענות "להזכיר לנו שגם בחיים שלנו, המדרגות שאנחנו נמצאים בהם כל הזמן בתנועה. לפעמים אתה צדיק, לפעמים בינוני, ולפעמים, אפילו רשע" אחד התלמידים הפרענקים שאל אם צריך להגיד עכשיו ר' חנניא וקדיש יהא שלמא, אבל המדריך התעלם ממנו.
"איך אנחנו אמורים להגיע לאן שאנחנו רוצים?" תהה רון באוזני ארי, אבל ארי לא נבהל. שכן הוא גדל אצל מזרוחניקים והיה יותר מפעם אחת בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מבוך עם מדרגות נעות לא היה זר לו.
הם עלו וחלפו על פני עשרות מסגרות ריקות.
"למה כל התמונות הללו ריקות?" שאל תלמיד שנה ראשונה את המדריך "בדרך כלל, יש כאן דיוקנאות של צדיקים לומדים תורה" הסביר המדריך "אבל עכשיו כולם במסגרת של האדמו"ר מקדוגן כי הוא עושה סיום מסכת ויש כיבוד"
אחרי טיפוס של כמה גרמי מדרגות, הם הגיעו לדיוקן של אישה מלאה במצוות. כולם נבהלו הורידו את הראש בבת אחת. תלמיד אחד התעלף.
"זה חלק מאמצעי ההגנה של המגורים" הסביר המדריך "אף אחד לא יכול להסתכל בפניה של אישה, ורוב התלמידים מהבתים האחרים בורחים בצרחות".
"שיקסע" צעק המדריך, והאישה פינתה את מקומה וחשפה מאחוריה מסדרון צר שהוביל אל המגורים.
התלמידים הזדרזו להיכנס, מהחשש שמא האישה תחזור.
ארי הניח את המזוודה על מיטה אקראית והתיישב. רון בחר במיטה ממול, התיישב גם הוא, והוציא מהכיס אוזניות. "מה אתה שומע?" שאל ארי, שלא הכיר מוזיקת עילויים. "זה הלהיט החדש של מקהלת פרחי הנגלטון. הוא נקרא 'ואפילו בהלטה שבתוך ההלטה' ". ארי לא הכיר את המקהלה ולא את השיר. רון קם מהמיטה שלו והתיישב ליד ארי. "אם אתה לומד כאן, אתה חייב להכיר לפחות את הלהיטים הגדולים של העילויים".
הוא שלף מהתיק מחברת.
"אני רושם לך כאן את השירים החשובים" הוא אמר ושלף את הפקק של העט "חשוב מאוד שתאזין להם ותכיר אותם. הראשון זה 'קה אכשוף', זה שיר שממש כיף לשמוע אבל בלתי אפשרי לשיר בעצמך. המבטא שלהם כל כך כבד שזה נשמע שהם שרים בלחשננית" ארי הנהן. "השיר הבא הוא 'עט רקוד', זה שיר על כישוף כלי כתיבה" ארי חייך ואז רון רשם מילה נוספת במחברת. ארי הציץ. "מה זה 'רפארו'?" ארי שאל. "זה התיקון הכללי" השיב רון והוסיף "זה יותר של פרענקים, אבל אומרים שיש לזה סגולות, אז כדאי להכיר" רון לקח נשימה "ואחרון לבינתיים, זה שיר שנקרא "אייכה". זה על מישהו שחבר שלו עוטה גלימת היעלמות" ארי חייך ואמר "את זה אני מכיר, גם מזרוחניקים שומעים אותו". "באמת?" אמר רון "חשבתי שהוא שולי" ואז נקרע מעצמו.
"אוי לא" ארי הציץ בשעון היד שלו "אנחנו מאחרים לשיעור הראשון!"
הוא זינק מהמיטה, כיתף את התיק שלו ואחריו גם רון. "איזה שיעור יש עכשיו?" שאל רון את ארי תוך כדי ריצה וארי השיב "כשרותן של חיות הפלא".
הם נכנסו לכיתה מתנשפים, בדיוק כשהאגרי"ד הקדוש ביקש מכולם לפתוח את הספר. "שבו פה אתם בכיסאות הפנויים" אמר האגרי"ד "אני מבקש פה לא לאחר יותר". רון הבחין בחיוך סלחני שהאגרי"ד הגניב לעבר ארי.
"איפה היינו?" אמר האגרי"ד ספק לעצמו ספק לכיתה "הו כן, האם היפוגריף כשר. כן, שמה אתה" הצביע על תלמיד עם פיאות חומות מסולסלות שישב בשורות האחרונות והצביע "היפוגריף כשר, אבל לא יודעים איפה שוחטים אותו ולכן לא אוכלים היפוגריף היום". "הבל" אמר תלמיד שישב בקצה השני של הכיתה "היפוגריף הוא אכן כשר, אבל לא אוכלים אותם היום כי אין לגביו מסורת". ופתאום ברגע אחד, כל הכיתה הצטרפה לויכוח. מישהו שישב ליד ארי אמר שאין לטענות הללו מקור ורון מיהר כמובן להגיד שלהיפוגריף, בניגוד לטענות דווקא יש מקור ושוב היה נראה מאוד מרוצה מעצמו.
אבל אז, דפיקה עזה בדלת הקפיצה את כולם והם השתתקו.
זה היה המרא דאתרא וכולם נעמדו מהר. "למה אנחנו צריך לעמוד, אם הרב הוא זה שנמצא בגיל העמידה?" לחש רון לארי באוזן, וארי תהה אם כדאי לו לעבור על שלושת הקללות של "יהרג ובל ייכשף" כדי להפסיק את הדבר הבלתי נסבל הזה.
"בוא איתי בבקשה ארי" אמר לפתע הרב דמבעלדור, וכל הכיתה הביטה בו ותהתה לאן הם הולכים.
חלק ה
ארי פוטער יצא מהכיתה בעקבות הרב דמבעלדור.
הם נתקלו ברב קטלברן שעשה את דרכו לכיתה בצעדים מהירים של עילוי.
הם עוד הספיקו לשמוע מאחוריהם את דלת הכיתה נפתחת, ואת הרב קטלברן אומר בהפתעה: "מה אתה עושה כאן, רובאוס? אתה מלמד את כשרותן של חיות הפלא רק מהספר השלישי".
האגרי"ד יצא מהכיתה בצעדים כבדים של ענק רוח וחלף על פניהם.
הוא מלמל לעצמו: "בדיוק כשאני פה רציתי ללמד אותם שסקרוט פוץ תחת הוא כשר ובתימן כן היו אוכלים אותם כמו חטיפים".
ארי כבש את צחוקו, כי האגרי"ד אמר סקרוט.
"אז מה תפקידו של האגרי"ד הקדוש בעצם?" שאל ארי את הרב דמבעלדור כשהם צעדו לעבר משרד השלו. "הוא שומר הקרקעות" חייך הרב דמבעלדור כממתיק סוד. "שומר קרקעות?" חזר אחריו ארי. "למה צריך לשמור על קרקעות? זה לא שמישהו יכול לגנוב אותן. נשמע שסתם המצאתם לו תפקיד בשביל לקבל מימון ממשרד הקסמים". "אתה מסתובב יותר מדי עם מזרוחניקים ארי" אמר דמבעלדור בדיוק כשהם הגיעו לכניסה למשרד שלו.
בפתח היה גרגויל של שבת ששמר על הדלת.
"פישקלעך" אמר דמבלדור והגרגויל זז ממקומו ונתן להם להיכנס.
"מה זה פישקלעך?" שאל ארי את הרב דמבעלדור כשהם עלו במדרגות הלולייניות למשרדו "זה ממתק של עילויים" הסביר הרב דמבעלדור "אצלנו זה לא כמו אצל המזרוחניקים שגדלת אצלם, שהכל מסתיים ב"לי". ביסלי, כיפלי. אצלנו חטיפים זה נתינה. פישקעלך, בייגלעך, קריסטלעך".
הם נכנסו לחדר רחב ידיים, מלא בדיוקנאות של ראשי הישיבה הקודמים, שנרדמו וטיללו על הגמרא. החדר היה מלא בחפצים קסומים. שיער של פרה אדומה, המפתח של דמא בן נתינה, מגבעת המיון ומין גיגית כזו מלאה בנוזל דמוי מים עכורים, שצפו בה חוטים כסופים שהתערבלו לאט. "מה זה?" שאל ארי את הרב דמבעלדור בסקרנות. "זה כיור לנטילת ידיים. לפעמים אני מביא לכאן כריך ואין לי כוח ללכת עד לחדר האוכל ליטול, אז ביקשתי מפילץ' שיתקין לי. יש בו סתימה וכל מיני דברים מהביוב צפו למעלה, תתעלם". ארי הופתע "אין איזה כישוף שיכול להוציא לך מים?" "בוודאי שיש" אמר הרב דמבעלדור "אבל זו מחלוקת אם זה נחשב כח גברא. אומרים שמי שנוטל ידיים בקסם, יוולדו לו ילדים סקיבים. אבל לדעתי זה שטויות של קוסמים שמנסים להחזיר בתשובה"
ארי המשיך להסתובב במשרד ולפתע שמע מאחוריו מין צווחה מוזרה. הוא הסתובב וראה ציפור ענקית עשויה אש, נכנסת למשרד בסערה ונוחתת על כן מיוחד ליד שולחנו של הרב דמבעלדור. "זה הנר של ההבדלה" אמר דמבעלדור למבטו ההלום של ארי "כדי לצאת ידי חובת כל השיטות". ארי לא הצליח להוציא הגה. "סתם, אני צוחק איתך ארי" הוא חייך למראה הבעת הפנים שלו "זה עוף החול. פוקס. יש לו המון יכולות מיוחדות. למשל- אחת לכמה זמן הוא נשרף, הופך לאפר ואז קם מחדש מהאפר של עצמו". ארי הנהן "פעם אחת הייתי בחתונה ומישהו שם את האפר שלו על הראש של החתן ופתאום הוא חזר להיות עוף החול ונשרף לחתן כל השיער, אל תשאל. נו, נו, זה מה שקורה בחתונות של צוהר"
ארי התיישב מול המרא דאתרא. "אז למה בעצם קראת לי, כבודו?"
הרב דמבעלדור יישר את משקפיו נשם עמוק והביט בארי בעיניו התכולות שדומות לים, שדומה לרקיע, שדומה לכיסא הכבוד. "אתה זוכר מה היה בחנות האצבעות?" שאל לבסוף. ארי נזכר איך הלך עם האגרי"ד הקדוש לחנות ההיא וניסה מספר אצבעות עד שלבסוף מצא את האצבע שבחרה אותו. "זה אומר שיש בינך לבין גוועלדמורט קשר" אמר הרב דמבעלדור ושתק. ארי הופתע "חשבתי שכולם קוראים לו 'אחר'". הרב דמבעלדור הביט בו ואמר "אי אמירת השם המפורש רק מגבירה את הפחד. בסופו של דבר הגוועלדמורט הוא אדם. אדם שאחראי למות הוריך"
הלסת של ארי נשמטה. "מות הוריי?" חזר אחריו ארי "אבל חשבתי שהם יצאו לתרבות רעה בגלל מתקין של הוט". הרב דמבעלדור נשם עמוק והסתכל בעיניו של ארי. הוא ראה את צלקת השופר המפורסמת. "כן, זה הסיפור ששתלנו לך בזיכרון. אבל הוריך מתו על קידוש השם. גוועלדמורט הרג אותם. הוא שלח להם מייל שרשרת שאומר שמי שלא מעביר את המייל ל15 אנשים תוך שעה ימות. ואז הוא קשר להם את הידיים כדי שלא יוכלו להעביר את המייל. אתה היית קטן וניצלת כי לא היה לך מייל".
זה היה יותר מדי בשביל ארי. מצד אחד, הוא שמח שהוריו לא באמת יצאו לתרבות רעה, מצד שני היה בו הרבה כעס. איך הם לא פתחו לו מייל ונתנו למישהו אחר לתפוס את הכתובת. מצד שלישי, זה גם היה מה שהציל אותו.
"היה לי חשוב לספר לך את זה, ארי" אמר הרב דמבעלדור "אני יודע שזה הרבה לעכל. אבל עכשיו אנחנו צריכים ללכת, כי בשבת הקרובה יש שבת ישיבה וחגיגות בר מצווה בהוגוורטעס, וצריך להתכונן. פעם שעברה זרקו על החתן ברטי בוטס ויצא לי אחת בטעם קיגעל שפרענק ניסה להכין. אל תשאל".
הם יצאו מהמשרד והלכו חזרה לכיוון הכיתות. "עוד מעט יש לכם שיעור הלכות קסם" אמר הרב דמבעלדור "חשוב שתלך. אתם צפויים לעסוק בשאלה 'מה מברכים על שיקוי פולימיצי'". "זה קל" אמרה פתאום נערה יפה, בת גילו של ארי שחלפה לידם "ברוך אתה ה'...משנה הבריות".
הרב דמבעלדור הורשם "אני הרמיוני. צאצאית של רש"י. נעים מאוד"
חלק ו
ארי פוטער עדיין היה בהלם.
"נו, מה אתה שותק?" הקשתה עליו הרמיוני "נטלת ידיים ואתה חושש להפסק? ענית תשובה לניק כמעט בלי ראש ולא בירכת משיב הרוח? אגב, אתה יודע שקוראים לו ככה בגלל שהוא סיים את הש"ס כמעט בלי רא"ש. באופן אישי, לא מבינה איך אפשר"
"אז גם את עילוי?" שאל אותה ארי כששב אליו כוח הדיבור. "מה פתאום" ירתה הרמיוני "אני פדלחו"שית, זה קצת יותר מעילוי. זה הולך ככה- פדלחו"שיות, עילויים, סקיבים, חוזרים בתשובה, גמדוני בית, נומים ואז מזרחוניקים". ארי הרגיש קצת חוסר נוחות מההסבר של הרמיוני וניסה להעביר נושא.
"אז איפה את אוחזת?" ניסה ארי להשתמש בסלנג של עילויים. "תלוי באיזו מסכת" אמרה הרמיוני בחיוך "בבבא קמא אני בסוגיית 'היפוגריף שנגח את הכימרה'. האגרי"ד הקדוש טוען שהיפוגריף תמיד נשאר תם- גם אם הוא נגח הרבה פעמים. במסכת גיטין אני במחלוקת ראשונים לגבי דין גט שהוא מפתח מעבר. מכיר? על אדם שרצה לגרש את אשתו ושתעוף לו מהעיניים באותה פעולה, אבל לא הספיק לסיים את הטקסט והיא נעלמה וספק מגורשת ובמסכת תענית אנחנו עוסקים בשאלה האם מותר לאכול ממתקיא בצום, כי בעצם זה לא ממש אוכל". "כן" אמר ארי "כבולעו כך פולטו" ושניהם צחקו.
"וואו" אמר ארי אחרי ששניהם נרגעו "מרשים מאוד. ההורים שלך בטח גם עילויים". "האמת שלא" אמרה הרמיוני "ההורים שלי מזרחוניקים, אבל הם שלחו אותי למדרשת לינדנבאום". ארי הנהן על אף שלא ממש הכיר את המקום "גם הרבנית ספראוט למדה שם" המשיכה הרמיוני. "אה, כן. שמעתי עליה. זו שמלמדת על הצמח צדק. יש לנו מחר שיעור שלה, האם אצות זימיזים זה מיני בשמים או עצי בשמים. רגע, גם הרבנית טרלוני למדה שם?" הרמיוני העוותה את פניה למשמע השם והרמיזה שהן למדו באותו מוסד. היא לא חיבבה את הרבנית טרלוני. "הרבנית טרלוני היא בוגרת של מדרשה חסידית. אם בכלל אפשר לקרוא לזה מדרשה. חושבת שהיא יודעת מה יהיה בעתיד. טוב, ידוע שנבואה ניתנה לשותים" אמרה ועשתה בפנטומימה תנועה של שתיית שיכר חסידית.
"תגידי" אמר ארי "אם כבר מדברים. שמעתי שהרבנית מקגענוגל מלמדת שינויי צורה. באמת יש דבר כזה? אנימאגוס?" "פשוט שכן" ענתה לו הרמיוני "האנימאגוס הראשון מוזכר כבר בספר בראשית. מסכן, הפך לאייל בדיוק כשעקדו את יצחק והוא נתקע שם עם הקרניים בסבך. טוב, אתה יודע מה היה הסוף שלו". ארי היה בשוק. הוא לא ידע שהאייל המפורסם היה בעצם עילוי. "והאתון של בלעם?" המשיכה הרמיוני "סתם יכלה לדבר? ראתה יצורים קסומים שבלעם לא ראה". ארי נדהם. הוא הרגיש איך הוא מגלה לאט לאט עולם שלם הוסתר ממנו.
"הסנה הבוער?" שאל ארי
"אש מקוללת" ירתה הרמיוני.
"בת פרעה שמשכה את התיבה שהייתה רחוקה ממנה?" ניסה ארי
"אציו. קל". השיבה הרמיוני, כמעט משועממת.
ארי התיישב על אדן עמוד שהיה לידם.
"אני מבינה שלא קראת את מעשיות בידל הפייטן" אמרה הרמיוני. "איזה פייטן" אמר ארי "אנחנו אשכנזים. במקרה הטוב היה לנו בבית כנסת את בידל החזן. וגם אז לא הייתי מגיע. שלוש שעות רק קדושה".
"יש לך עוד הרבה ללמוד, ארי" אמרה הרמיוני. "אבל עכשיו אני חייבת ללכת. יש לנו שיעור שעוסק בשאלה האם מותר לחבר מכשפה למכונת החייאה, למרות האיסור "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה""
הוא נפרד ממנה לשלום ורץ לשיעור הלכות קסם.
הוא נכנס לכיתה בדיוק כשהרב פליטיק כתב על הלוח את השאלה "האם לומוס מוציא ידי חובת ברכת מאורי האש בהבדלה". הוא התנצל על האיחור והתיישב ליד רון שהרים את היד ואמר: "מה זה בכלל? כישוף למי שלא אוהב קינוחים?" כולם הסתכלו על רון בפנים חתומות. הוא קרן והסביר בעיניים מתלהבות "קלטתם? לא מוּס! כאילו, כישוף שלא אוהב קינוחים. לא מוס". הרב פליטיק, שהיה בעל שורשים גובליניים ולכן קומתו הייתה גמדית, התרומם והישיר מבט נוקב לרון. ארי קיווה שהוא מבצע בו לחש לביטול קללת משחקי המילים, אבל אחרי כמה שניות כשהמבט חזר לכיתה, רון מירפק את ארי ואמר "טוב, לא עבד. אבל זה בטח בגלל שהוא מעדיף...הומור נמוך! קלטת ארי?". ארי הבין שזו כנראה קללה שאין לה מרפא, אבל שווה לבדוק אם יש מקום בקדוש מנגו בבני ברק.
אך לפתע, בדיוק כשהרב פליטיק בא לענות על השאלה שעל הלוח, נשמעו מבחוץ קולות רמים שנשמעו כמו צעקות, והרב פליטיק יצא מהכיתה וכולם אחריו.
חלק ז
ארי פוטער יצא יחד עם כל הכיתה החוצה כדי לבדוק את מקור הרעש.
כמה רבנים יצאו גם הם מהכיתה, אצבעות ספר תורה שלופות בידיהם, מוכנות להטיל קללה. ותיקי הר"מים זוכרים את הפעם ההיא שבה זה שאת שמו אין לשאת לשווא- גייס חבורה של סיטרא אחרא חירשים, כדי שהעילויים לא יוכלו לתקוף אותם – אחרת הם יעברו על לאו של "לא תקלל חירש". הרב דמבעלדור הגדול, היה צריך לעשות כישוף מסובך כדי להחזיר להם את השמיעה ואז תקפו אותם. כמובן שאחרי זה הם ביקשו סליחה, כיוון שקללות שבין אדם לחברו אפילו יום הכיפורים אינו מכפר.
הרעש הלך והתגבר ונראה היה שהוא מתקרב אל המבואה.
הרב פליטיק כבר היה מוכן עם קללה לביטול מעמד בן ישיבה ('משתמטוס!') אבל אז נכנסו בקולות שירה וצהלולים משפחתו של חיים אבוט, תלמיד שנה ב' שצפוי לחגוג בר מצווה בשבת. הרב סנייפ סינן "פרענקים ארורים" והחזיר את התלמידים לכיתות. הרב סנייפ לא אהב פרענקים. כשהיה בן חמש, הוא ומשפחתו עברו לאופקים וכשהוא היה מתבדח על הצפיפות ואומר שהפתרון הוא "הרחבת אופקים", חבריו לכיתה היו עושים לו "לויקורפוס" – קללה שעובדת רק על בני שבט לוי (הרב סנייפ היה כהן, ולכן כשאימו של ארי התחתנה הוא הבין שלעולם לא יוכל לשאת אותה). הקללה עוצרת משחקי מילים [לוי- קור (אבשלום) פוּס (הפסקה)]. לכן הוא לא סבל את רון שהזכיר לו את עברו המפואר בתחום משחקי המילים, את ארי שמזכיר את אמא שלו, ופרענקים. שגם היו צוחקים עליו שהוא בכיתה ג' ועדיין אין לו שפם.
"אבוט פרענק?" התפלא רון כאשר הם חזרו מבואסים לכיתה. "כן" אמר שמעון פיניגען "זה היה בוחבוט במקור. אבל אמא שלו אשכנזייה, אז תכלס הוא חצוי דם. אתה יודע שיש להם לחשים אחרים? למשל שמעתי שהם עושים "קולולולולוש" במקום "מופליאטו". ושאין להם וריטסרום, אלא דג חריף".
השיעור נגמר והתלמידים התפזרו למגורים על מנת להתכונן לשבת.
תלמידי שנה א' התבקשו להגיע לחדרו של המדריך כדי לשמוע הסבר על השבת בהוגוורטעס.
"שבת נכנסת בעוד חמש שעות" פתח המדריך. "מישהו מכם יודע אילו קסמים אסור לעשות בשבת?"
כולם הרימו יד לענות, מלבד ארי- שמעולם לא עשה שבת עם עילויים.
"אלוהמורה!" צעק תלמיד בלי להרים יד.
"ראשית" הסתכל עליו המדריך בכעס "כאשר אתה לא מבצע את הקסם, אומרים 'אלוקמורה'. לא את השם המפורש. ושנית, אין בעיה לפתוח מנעולים בשבת, זה לא מלאכת מחשבת. עוד תשובות?"
"לומוס!" אמר תלמיד אחר. "יפה" אמר המדריך "ואם אמרתם בטעות לומוס, לא אומרים 'נוקס'. תצטרכו לישון עם האור כל הלילה, אז תיזהרו".
"מותר להתעתק בשבת?" שאל תלמיד מקצה החדר. "שאלה טובה" אמר המדריך "קודם כל, אי אפשר להתעתק בהוגוורטעס, וגם ממילא אין לכם רישיון. אל תנסו אפילו- זה עלול לגרום לכם לגזרור". ארי ראה את רון מתאמץ להתאפק, אבל זה היה חזק ממנו והוא אמר בקול "שנאמר: צדיק גוזרר והקב"ה מקיים". אף אחד לא צחק. ארי תהה אם יש לויקורפוס שעובד גם על ישראל. המדריך התעלם והמשיך "בכל אופן, התעתקות, אבקת פלו ומטאטא אסורים בשימוש בשבת- אלא אם כן זה פיקוח נפש. הדרך הקסומה היחידה שמותר לנוע בה היא באמצעות מפתח מעבר, אם כישף אותו לפני שבת. כמוכן, אם הוא כיוון את מפתח המעבר לשעה לא טובה, מותר להאריך אותו אבל אסור לקצר"
"כמו שעון שבת!" אמר ארי וכולם הביטו בו במבטים מוזרים, למעט רון שידע מה זה שעון שבת, כי אבא שלו אהב לאסוף חפצים של מזרוחניקים. כשהוא היה קטן, היה לו חפץ קסום של מזרחוניקים בשם "לדרדוס", שמלבד להחזיק את הכיפה היה פותח קרטונים, מקלף תפוזים ומסובב ברגים. רון לא הבין איך אין כזה לעילויים.
"שעון שבת" הסביר ארי "זו המצאה גאונית שמאפשרת לך להחליט מתי האורחים ילכו הביתה" הוא סיים את המשפט בחיוך, אבל אף אחד לא צחק. ארי הבין פתאום איך רון מרגיש.
"האם נקבל עלוני שבת?" שאל תלמיד נמוך וממושקף.
"בוודאי" אמר המדריך בחיוך "יש לנו כאן את "שביעי" כולל ראיון עומק עם דמות מפתח שרק המראיין מכיר, "שבת בשבתו", "גילוי דעת" ו"עולם רגיל שעשו לו רדוציו". ארי הסתכל ברון ושאל בלחש "'שבת בשבתו' זה העלון הזה שיש בו פרסומות, ובין לבין גם דברי תורה?" "כן" השיב רון. "אבל זה של מבוגרים. לנו יש את 'עולם רגיל שעשו לו רדוציו' עם המדור הסאטירי שכולם אוהבים. שו"ת ינשופ-MS. אתה מכיר? זה ששולחים ינשוף לקוסם והוא משיב. פעם אחת מישהו שאל רב, האם כשאתה משתחרר מנעילת גוף, צריך לברך "זוקף כפופים" והאם בוגארט משתנה לעוד צורות מלבד אישה לא צנועה"
"שקט שם!" היסה המדריך את ארי ורון "דבר אחרון ונשחרר אתכם לחדרים. בשבת יגישו לכם את האוכל גמדוני בית. אני מזכיר לכם את דין רמיזה לגמדון בית בשבת. אסור לבקש מהגמדון משהו במפורש, אלא רק לרמוז. למשל- אם אתם רוצים שהוא יכבה לכם את האור, צריך להגיד...?"
"וואו, כמה אורות" התנדב תלמיד להשלים "מה זה פה, מרכז?" הפעם התלמידים צחקו. כי זה הסתלבטות על מזרוחניקים, שזה תמיד מצחיק. זה ובדיחות על תימנים.
"לי יש שאלה" ניסה גם רון וכולם מיד הסתכלו אחד על השני וגלגלו עיניים "אם אתה מתפלל מנחה שלא במניין, אז אתה יחיד במנחה? חחחחחחחח" למרבה ההפתעה, נשמע צחוק בודד בקצה החדר. בדיעבד הסתבר שזה מישהו שקרא את אחד השאלות בשו"ת- "האם אדם זאב חייב בברכת לבנה"
המדריך שחרר אותם ללכת לחדרים ולהתקלח, ואז ארי ראה משהו שהוא לא ראה מעולם...
חלק ח
ארי פוטער עמד ליד החלון בהלם והביט במאות עלוני שבת שהניעו את הדפים שלהם כמו כנפיים, ועפו אל עבר אולם התפילה המרכזי. מתחתם עמדו כמה עילויים מבוגרים וכרסתנים שניסו ליירט חלק מעלוני השבת, והצליחו להפיל בעיקר את אלו עם הגודל המוגזם.
"לכן תמיד אין עולם קטן כשאני מגיע לתפילה" אמר ארי לרון כשהסיט את המבט בחזרה לחדר "אבל למה הם מיירטים אותם בדרך ולא מחכים לקחת אותם בבית הכנסת כמו כל בעל בית שבא לתפילה כדי לקרוא?" רון נזכר שארי לא גדל בעולם של עילויים והסביר "ברגע שהעלונים נכנסים לבית הכנסת, מופעל עליהם לחש הגנה שלא מאפשר לקרוא מהם במהלך התפילה אלא רק כשאתה יוצא מבית הכנסת"
ואז רון הסתכל לצדדים לראות, הנמיך את הקול ולחש לארי: "חוץ מ'שבתון'. אפשר לקרוא אותו חלקית בבית הכנסת אם אתה מצמיד את השרביט ואומר "אני נשבע בזה חגיגית שאני מחפש פרסומות"
ארי הנהן לאות הבנה כשפתאום נשמעה צפירה חזקה. הוא השתטח מיד על הקרקע והגן על הראש באצבעות שלובות. רון הסתכל עליו בהלם "אתה ממש מפחד מהשבת, הא?" הוא שאל במבט משועשע. ארי פקח את העיניים וראה שהוא היחיד בחדר שנשכב על הרצפה וכולם ממשיכים בשלהם. "זו צפירה של כניסת שבת" הסביר רון "ככה זה אצל עילויים. בוא, יש לנו תוספת שבת, צריך להתארגן מהר". "עילויים מוזרים" אמר ארי וניסה לחשוב מה עובר בראש לתייר שמגיע לירושלים.
הם נכנסו למקלחת בזריזות והתלבשו לכבוד שבת. "אתה יודע איך מרכזניק מתכונן לשבת?" שאל פתאום רון את ארי שניסה לשווא לסרק את השיער הצידה. ארי משך כתפיים. "הוא מוציא את השרביט!" ענה רון ונקרע מצחוק. ארי הסתכל עליו במבט תוהה ואמר "אבל חשבתי ששרביט זה לא מוקצה" רון הסתכל על ארי במבט מאוכזב "זה החלק המצחיק ארי. בגלל שהוא מזרוחניק הוא חושב שזה מוקצה, כי למזרוחניקים אין גדויילים שיכולים לפסוק להם הלכות קסם". ארי הביט ברון במבט משועשע ואמר "אני לא מבין גדול בעילויים, אבל אתם חייבים למצוא מילה נפרדת לתאר רבנים מובילים ומספר שתיים בשירותים. חייבים."
הם סיימו להתארגן ויצאו בזריזות לכיוון בית הכנסת, לבושי לבן.
הוא נכנס לתפילה בתקווה שאף אחד לא ישים לב לאיחור שלו, אבל הוא פתח את הדלת בדיוק כשכולם הסתובבו אחורה ב"לכה דודי". קלאסי. הוא ורון מצאו מקום לשבת בדיוק כשנער צנום עלה להגיד "במה מדליקין, ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלומוס, ולא בלומוס מקסימה, ולא באצת זימזים שעל פני המים".
לפתע ארי הרגיש איך הגוף שלו מונף באוויר והרגליים שלו נמתחות ונעמדות מכוח עצמן. הרב דמבעלדור עלה להגיד דבר תורה, והכישוף העתיק של בית הכנסת העמיד גם את אלה שלא עמדו לכבודו מרצונם החופשי.
"שבת שלום" אמר הרב דמבעלדור "אפשר לשבת".
גופו של ארי הוטח חזרה לספסל.
"לפני הכל, כפי שאני מזכיר בכל שנה חדשה, זהו בית מדרש של עילויים, ולכן אסור להכניס לכאן ספרי מחשבה של מזרוחניקים. זו הסיבה שהמצאתי את המעמעם ששואב מכל מקום את ה"אורות"". כמה תלמידי שנה ו' צחקו בהגזמה.
"כידוע" המשיך הרב דמבעלדור "בעבר היו 12 בתים ולא רק 4 כמו שיש לנו היום". ארי המופתע הסתכל על רון שהיה נראה אדיש להקדמה. "היו פעם 12 בתים?" שאל ארי את רון בלחש, מפחד שאיזה לחש עתיק ישתיק אותו. רון הסתכל בארי מופתע "ברור, מה יש לך? פשוט קראו לזה שבטים. מה, אף פעם לא שמת לב שהסמל של יהודה הוא אריה, כמו..?" "גריפינדור" השלים ארי. "בדיוק. ודן, שפיפון עלי אורח. לא מצלצל מוכר?" "סליתרין" אמר ארי בעיניים הלומות.
"בגלל שהשבטים התערבבו בשלב מסוים נוצרו כמה יצירי כלאיים" הסביר רון בידענות "יש אנשים מגריפינדור שעדיין יש להם פטרונוס של השבט שלהם". "נכון מאוד ויזלי" אמר פתאום קול קר מאחוריהם. זה היה הרב סנייפ שהתגנב כמו רוח "לכן הפטרונוס של לאה פוטער היה איילה. כמו של שבט נפתלי". ארי ורון שתקו "10 נקודות יורדות לתפארת גריפענדור על דיבור באמצע דבר תורה" אמר הרב סנייפ בשמחה לאיד.
"מותר להוריד בכלל נקודות בשבת?" שאל ארי אחרי שסנייפ הסתלק משם "בטח" אמר רון "זה בגרמא".
בתום התפילה הם נכנסו לחדר האוכל, עשו קידוש על יין סמבוק, אכלו ושרו שירי שבת של קוסמים.
"מערב מזמינים, כל מיני מטעמים
מבעוד יום מוכנים, שוקולד של צפרדעים
ולערוך כמה מינים, ברטי בוטס בטעמים,
ולהדוף סוהרסנים, בכל מיני פטרונוסים"
"רגע" אמר פתאום ארי בהצתה מאוחרת "הפטרונוס של אמא שלי היה איילה?"
חלק ט
ארי פוטער שכב במיטה מהורהר.
הוא נזכר בדבר תורה של הרב דמבעלדור על 12 השבטים ותהה אם בנימין היה איש זאב וזו הסיבה שבגללה יעקב אבינו לא רצה שהוא ירד למצרים. והאם כשהאחים ירדו למצרים ודיברו ביניהם, יוסף שמע את מה שהם אמרו כי הוא שתל שם אוזני עזר.
ארי המשיך להתהפך במיטה, טרוד במחשבות עד שלבסוף הוא נרדם.
בחלומו, הוא היה בהתוועדות של אנשים שנראו כמו עילויים שלבשו שחורים ורקדו באותו קצב למנגינה שלא הכיר. במרכז ההתוועדות עמדה דמות שארי לא הצליח לראות. העילויים שרו בשפה שהוא לא הבין אבל איכשהו ארי שר איתם, כשלפתע הדמות במרכז החדר הסתובבה אל ארי ובבת אחת הוא הרגיש איך כאב חד מפלח לו את צלקת השופר.
הוא התעורר שטוף זיעה. רון עמד לידו בעיניים קרועות.
"ארי..." אמר רון "הכל בסדר..? אתה...אתה...דיברת מתוך שינה" ארי לא הבין למה רון מבוהל כל כך. "הרבה אנשים מדברים מתוך שינה, רון" אמר ארי "למה אתה כל כך חיוור?". רון הביט בארי ולחש "אתה דיברת ביידיש". ארי הסתכל על רון "אבל אני לא יודע יידיש". "ארי" אמר רון "יידיש זו השפה של הסטרא אחרא. זו השפה שאתה יודע מי השתמש בה" ארי היה מבולבל. "אתה בטוח שזה היה יידיש?" שאל ארי "בטוח" השיב רון "השתמשת באותיות ז' וע' באופן מוגזם והעיניים שלך היו כועסות. חייבים לדבר עם הרב דמבעלדור על זה".
ארי התקשה לחזור לישון.
הוא נזכר פתאום איך פעם כשהיה קטן הוא הלך עם הדרסלים לגן חיות התנ"כי, ואדם לבוש שחורים ביקש מאנשים תרומות להכנסת כלה, והדוד רונן הפטיר "שילכו לעבוד, פרזיטים. ובכלל אני לא בטוח אם זו הכנסת כלה או הכנסה קלה? חחחחחח" ואז לבוש השחורים לחש "אלע ציין זאלן דיר ארוספאלן, נאר איינער זאל דיר בלייבן - אויף צאנוויטיק" ודוד רונן התעלם, אבל ארי הבין שהוא אמר "שכל שיניך ינשרו ורק אחת תישאר- לכאב שיניים". יכול להיות שהוא נולד עם היכולת לדבר ולהבין יידיש?
הוא נרדם לבסוף והתעורר שעתיים מאוחר יותר כדי לגלות שכל המיטות ריקות.
כולם כבר קמו לתפילת שחרית ומיהרו לבר המצווה של חיים אבוט, כי היו שמועות שהולך להיות מאכל קוסמים בשם ספינג', שאוכלים אותו ומשמינים מיד. הם רק לא ידעו שבניגוד לממתקי קסם אחרים, זה נשאר בירכיים והישבן ולא יורד אחרי כמה שעות.
ארי התארגן בזריזות והגיע לתפילה בדיוק כשהוציאו ספר תורה.
הוא מיהר להיעמד ליד רון כדי שלא ישימו לב שהוא איחר שוב, ורון סיפר לו איך פעם פרד וג'ורג' החליפו את ארון הקודש בארונית היעלמות, והגבאי מצא את עצמו באמצע שבת ב"בורגין וברקס", מוקף בחפצי אופל כמו פינה של שולחן נגד חתונות, דף עם דבר תורה מכושף שלא נגמר אף פעם ושטריימל שעשוי משועל אמיתי שנושך את מי שחובש אותו.
חתן בר המצווה הצעיר הוציא מארון הקודש ספר תורה שהיה גדול יותר ממנו וארי הבחין בדוד שלו שעומד מאחוריו, ממלמל ומסובב את האצבע בסתר כדי לשמור שספר התורה לא ייפול. מסביב נזרקו סוכריות ברטי בוטס וכמה צפרדעי שוקולד. כמה ינשופים נכנסו לבית הכנסת והמטירו סוכריות בשם הדודות שלא יכלו להגיע.
"תגיד" שאל ארי את רון "חשבתי על כל הסיפור הזה של יציאת מצרים. אתה חושב שמכת בכורות מוכיחה שגם הקדוש ברוך הוא לא סבל את האח הגדול?" ואז חייך קרץ לרון שלא ממש הבין מה הוא רוצה. ארי שכח שרון הוא עילוי ואין לו מושג מה זה האח הגדול. רון ניסה לא לייבש את ארי ואמר "אתה מתכוון לזה שמלאך הרג את כל האחים הגדולים בשרביט אחד שמאוחר יותר נקרא "שרביט הבכור" והוא השרביט הכי קטלני בעולם הקוסמים?" "אממממ" אמר ארי "שרביט?" "כן" אמר רון "זה מה שהיה לפני שעברנו לאצבעות של ספר תורה. אבל זה די דומה- פשוט בלי כף יד בסוף. אני יודע- מוזר"
חיים אבוט עלה לתורה וזכה למטח של סוכריות. פרד וג'ורג' עמדו שם עם מטקה מכושפת והחזירו חלק מהן לעזרת נשים לקול צחוקם של תלמידי שנה א'.
"ברכו את ה' המבורך" סלסל חיים אבוט וארי לא יכל שלא לחשוב על גמדון בית שעולה לתורה ואומר "ברכו את אדונילי המבורך" ונחירה רמה של צחוק נפלטה לו וגרמה לכולם להביט לכיוונו.
אבל מהר מאוד כולם שכחו מזה כיוון שהרב קווירעל נכנס לבית הכנסת אחוז אמוק וצעק "יש טרול במסדרון! יש טרול במסדרון!!" ולאחר מכן התעלף. כולם הסתכלו על הרב דמבעלדור אבל רגע לפני שהתחילה מהומה אבא של חיים אבוט היסה את כולם ואמר "לא להיבהל, זה בטח דוד מוריס. הוא בסך הכל אדם קצת גדול ששתה ערק"
אחרי שפינו את דוד מוריס מהמסדרון, המשך השבת דווקא עבר בלי אירועים מיוחדים.
במוצאי השבת הופיעה להקה שהביאו משפחת אבוט.
כשהגיע החלק של המנגינות השקטות, הרב סנייפ ניגש בשקט לזמר וביקש שינגנו את "איילה" של להקת עלמא. הרב דמבעלדור שעבר לידו אמר "אחרי כל הזמן הזה?" "תמיד!" השיב הרב סנייפ.
חלק י
ארי פוטער הביט בשני אנשים שעושים את דרכם לראש ההר.
הוא לא הכיר אותם, אך מהשיחה ביניהם ניכר שמדובר באב ובנו. לא היה לו מושג איך הוא הגיע לשם, אבל ליתר ביטחון הוא הסתתר מאחורי אחד הסלעים.
שתי הדמויות התקרבו למה שנראה כמו מזבח גדול, כשלפתע האדם המבוגר שלף שרביט, ובעיניים דומעות צעק "פריפיקוס טוטלוס" אל עבר הדמות השנייה. הוא הרים את הגוף הנעול והניח אותו בזהירות על גבי המזבח. ארי עקב אחריהם והתכונן, כשלפתע האדם המבוגר שלף סכין והתקרב לעבר הנער חסר התנועה. ארי התרומם כדי לעצור אותו, אבל באותו רגע משהו אחר לכד את עיניו. אישה מבוגרת שהייתה עדה למחזה, הניפה את שרביטה- אך במקום לכוון אותו אל עבר התוקף, היא סובבה את השרביט ולחשה: "אקספקטו פטרונום!". האור כסוף שיצא משרביטה לבש דמות איילה שלכדה גם את תשומת ליבו של האיש המבוגר. היא דילגה מסביבם עד שקרניה נאחזו בסבך והאיש המבוגר הלך לקראתה.
ארי התעורר במיטה שלו, ליבו הלם והחלום עדיין צרוב במוחו.
הסיבה שהתעורר הייתה רעש שהקימו כמה תלמידים שהתארגנו ליציאה.
ארי הביט לעבר החלון וראה שעדיין חשוך בחוץ. "לאן אתם הולכים בשעה כזו?" שאל ארי בלחש כדי לא לגזול שינה. כי ידוע שגזל שינה אין להשיב- אלא אם כן יש לך מחולל זמן. ולמיטב ידיעתו, את מחולל הזמן האחרון השמידו בגלל כל הבעיות ההלכתיות שהוא יצר. כמו למשל, האם אדם שחזר בזמן צריך להתפלל שוב שחרית, האם מותר לדלג לצאת הצום אם קשה לך והאם מותר לרמות בספירת העומר ולחזור לימים שלא ספרת כדי שלא תהיה פאדיחה כשתהיה חזן.
"אנחנו הולכים לסליחות, כמובן" אמר לו תלמיד שנה ב' עם ח' גרונית.
פעם מישהו הסביר לארי שגם האדם הראשון דיבר ככה ומכאן נולד הביטוי חי"ת האדם הראשון. למרות שארי היה די בטוח שמדובר באכילה של הפרי האסור. בלי ברכה.
ארי סקר את כל המתארגנים ופתאום שם לב שיש אחד חסר. "רגע, למה אתם לא מעירים גם את אבוט? הוא גם ספרדי". חיים פינטו משנה ג' התקרב לארי ואמר לו בפנים כועסות "אבוט? אבוט בוגד דם!" ארי היה מזועזע "בוגד דם? מה הכוונה??" "משתכנז" אמר פינטו "שוכח את השורשים שלו. את כל הדודים שלו שהיו באזקבאן בגלל שהם היו אנימגוסים לא רשומים של פנתרים שחורים". ארי הרגיש שהוא נגע בנקודה רגישה וניסה לגונן על אבוט. "טוב, האמת שזה קשה לקום חודש שלם מוקדם כל כך". תלמיד אחר משנה ג' בשם ספי טוויטו הסתכל על ארי ואמר "וואלה קשה, אבל לפחות אנחנו יכולים לשתות בירצפת בפסח למרות שזה קטניות".
ארי כמעט ולא הכיר ספרדים לפני כן.
הוא ידע שיש להם מאכלי קסם שונים, כמו למשל אריסה, שאומרים שמי שאוכל אפילו קמצוץ יכול לירוק אש לכמה שניות. או עמבה, שזה נוזל כתום שחלק מהנפגעים שלו מאושפזים, איך לא- בקדוש מנגו.
היו להם גם לחשי מגן שונים. אם מישהו מנסה לפגוע בהם באמצעות מילים טובות, הם מנופפים בשרביט ואומרים "בלי עין הרע" וזה מתבטל. אם הכישוף חזק מאוד, לפעמים צריך להוסיף גם שלוש דפיקות על שולחן ולומר "חמסה".
"תגיד פוטער" אמר לפתע טוויטו שבדיוק קשר את השרוכים "נכון כשתוקף אותך סוהרסן, פתאום הכל נהיה חשוך ואתה מרגיש שאין יותר שמחה בעולם?" ארי מעולם לא חווה תקיפה של סוהרסן, אבל שמע על כך והנהן לאישור. "אז תגיד, איך אשכנזים יודעים שיש סוהרסן אם ככה זה תמיד אצלם?" ואז בבת אחת כל החבר'ה הספרדים צחקו. אחד מהם טפח לטוויטו על השכם. גם ארי חייך. הוא דמיין ספרדי צועק "אקספקטו פטרונום" ובמקום חיה, יוצאת לו דמות של עומר אדם שרה "מהפכה של שמחה" ומבריחה עשרות סוהרסנים.
או שאולי זה כבר היה שוב חלום? הוא לא ידע.
הוא קם לתפילת הבוקר, וראה עילוי מבוגר שכישף את התפילין שלו כך שהן ייכרכו סביבו מעצמן.
אחרי עלינו לשבח, מישהו שיכול לראות ת'סטראל אמר קדיש, והרב דמבעלדור ניגש לארי וביקש שיבוא אליו למשרד.
ארי סיים לקפל את התפילין בזריזות והלך לכיוון משרדו של דמבעלדור. כשהגיע לגרגויל של שבת, הוא אמר "פישקעלך" והוא פינה את מקומו.
הוא עלה במדרגות הלולייניות למשרדו של הרב דמבעלדור שחיכה לו עם חבילה מוזרה על השולחן.
"זה בשבילך" אמר הרב דמבעלדור והגיש לארי את החבילה. "מה זה?" שאל ארי שפתח את החבילה ומצא בה גלימה מוזרה. "זה חפץ שהיה שייך לאביך" הסביר הרב דמבעלדור. ארי בחן את הגלימה. היא הייתה קלילה ואוורירית. "למה אין בה ציצית?" שאל ארי פתאום "שאלה מצוינת ארי" חייך הרב דמבעלדור כממתיק סוד "מכיוון שזו גלימת היעלמות".
ארי ניסה להבין "למה גלימת היעלמות לא חייבת בציצית". "פשוט מאוד" הסביר הרב דמבעלדור "כתוב וראיתם אותו. ומי שלובש את הגלימה הזו הופך להיות בלתי נראה, ולכן אינו חייב בציצית". ארי חייך בהבנה. "אביך הביא לי אותה לפני מותו. וזה צריך להיות שלך. מי יודע" קרץ הרב דמבעלדור לארי "אולי תזדקק לה בקרוב"
חלק יא
ארי פוטער כבר התרגל לחייו כקוסם מן המניין.
הוא סגר בהוגוורטעס את חגי תשרי, שם בכל תקיעה עקצצה לו צלקת השופר המפורסמת. הוא זכר איך למדו בכיתה שהשופר מזכיר את פטרונוס האייל שהציל את יצחק ואת הסיפור המפורסם על תלמיד שנה ג' שעשה תשליך מול האח, וגילה שהייתה לו בכיסים אבקת פלו שנכנסה לאש בדיוק כשהוא אמר "ותשליך במצולות ים". בנס הוא ניצל.
ביום כיפור הם למדו בעיון את הלכות הצום והזכירו את סיפורו של ר' גמליאל, שנקרא כך משום שהיה אנימגוס של גמל ובאחד מימי הכיפור הקשים, שינה צורתו כדי להקל על הצום ונענש. ואיך פעם אחת הכהן הגדול התעטף בגלימת היעלמות במקום בבגדי הזהב ואף אחד לא הבין איך כלי הזהב מתרוממים מעצמם.
במהלך חג הסוכות ארי למד איך לנענע את ארבעת המינים באמצעות וינגרדיום לביוסה, ובסוף החג, הוא הקשיב להמלצות של חבריו ולא להתקרב לערבה המפליקה כי זו התקופה הרגישה שלה והיא תוקפת תלמידים סתם. במיוחד בבוקר של שמיני עצרת.
אבל שום דבר לא הכין את ארי לקראת חודש אדר וסיפור המגילה.
אחרי מסיבת ראש חודש מטורפת בניצוחם של אחיו הבוגרים של רון (שלא היה ביניהם הבדל תאומי) ארי ראה מודעה על לימוד של מגילת אסתר. ארי הכיר את הסיפור היטב אבל אחרי שלמד את הסיפור האמיתי מאחורי העקידה ויציאת מצרים, עניין אותו לשמוע גם על הקסם החבוי במגילת אסתר.
כמה ימים לפני פורים, ארי נכנס לכיתה קטנה יחד עם עוד כמה תלמידים משנה א' וב'. הרב חילק לכולם ספרים עם הכותרת: מגילת הסתר והזכיר להם שזה רק לימוד ולא הקריאה עצמה ולכן אין צורך לצעוק דיפינדו בכל פעם שהוא יזכיר את זה שאת שמו אין להגיד.
הם התחילו לקרוא.
"ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש המולך מהוגוורטס ועד דורמשטרנג.
בימים ההם, כשבת המלך אחשוורוש עשה משתה לכל שריו ועבדיו. ביום השביעי, כטוב לב המלך בבירצפת, ביקש להביא את ושתי המלכה לפני המלך, להראות את יופיה, כי טובת מראה היא. ותמאן המלכה ושתי לבוא"
"מישהו יודע, ילדים" שאל פתאום הרב "מדוע ושתי מאנה לבוא?"
"אולי היא התביישה" הציע תלמיד זהוב שיער "כי היא לקחה שיקוי פולימיצי שנפלה לתוכו שערה של חתולה?" "כיוון מעניין" החמיא לו הרב. "אבל זו לא דעת המפרשים. מישהו נוסף?". תלמיד נמוך עם שיער מקורזל ומשקפיים גדולים הרים יד בחשש "נדמה לי ששמעתי פעם את אבא שלי אומר" הוא כמעט לחש "שהיא לא רצתה לבוא כי צמחו לה על הפרצוף פצעונים בצורת המילה 'בוגדת', יכול להיות?" "יפה מאוד!" החמיא לו הרב "וכאשר אחשוורוש ראה את זה, הוא שאל את משרתיו מה לעשות איתה ואת הסוף אתם כבר מכירים. בוא נתקדם"
הרב המשיך לקרוא
"אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך, זכר את ושתי ואת אשר נגזר עליה. ויקבצו את כל נערה טובת מראה אל בית הנשים. ותלקח אסתר אל בית המלך ותיטב הנערה בעיניו ותישא חסד לפניו" הרב עצר. "מישהו יודע..." התחיל הרב לשאול ונקטע על ידי תלמיד מתלהב משנה ב' "כי היא הייתה ויליה! בגלל זה היא נשאה חן בעיני כל רואיה!" הרב צחק "יפה מאוד. זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול". אסתר הייתה ויליה ומרדכי ההילאי, היה האומן שלה. מה שהם הסתירו הוא שהם היו חצויי דם. ואסתר לא סיפרה על כך לאיש. בגלל הנבואה" כולם הנהנו.
"בימים ההם, ומרדכי יושב בשער המלך". הרב עצר והביט בתלמידים. "מי יודע מה בדיוק היה שם?"
ארי היה מהופנט. הוא מעולם לא שמע על סיפור המגילה באופן הזה.
"בגתן ותרש היו אוכלי מוות" הסביר בידענות תלמיד מנומש שאפילו לא הצביע. "הם דיברו לחשננית וחשבו שאף אחד לא מבין אותם". "יפה מאוד" אמר הרב "ולפי אחד הפירושים הם גם היו רחוקים מאוד, אבל מרדכי חשד בהם ולכן השתמש באוזני עזר. ומכיוון שמרדכי היה מהילאי הכנסת הגדולה, הוא דבר 70 שפות. כולל לחשננית" העיניים של ארי נפערו. הכל מסתדר. "ואיך הם תכננו להרוג את המלך אחשוורוש?" שאל הרב. "באמצעות ענק מקולל?" הציע אחד התלמידים. "יפה. זו אחת הדעות. וכמובן דעה אחרת אומרת שבאמצעות שיקוי חזק בשם סיצילף סקילף. שזה ההיפך מפליקס פליציס ולכן הוא עושה לך מזל רע שלרוב מסתיים במוות". התלמידים פערו עיניים "אבל כמובן מרדכי עצר את זה" המשיך הרב "וכפי שאתם יודעים, הזיכרון נשלף מראשו של אחשוורוש באמצעות שרביט והושם בספר דברי הימים, הלא הוא ההגיגית".
חלק יב
ארי פוטער ישב מהופנט בשיעור ובלע כל מילה.
מגילת אסתר מעולם לא הייתה קסומה כל כך.
"אחר הדברים האלה" כחכח הרב בגרון "גידל המלך את..."
"המן!" קרא ארי בהתלהבות, אבל קיבל מיד מבטים קרים ונוזפים מכל משתתפי השיעור. הרב הסתכל עליו בעיניים טובות, כיוון שידע שארי גדל בבית של מזרוחניקים והסביר "אנחנו לא אומרים את שמו ארי, אלא 'זה שאת שמו אין להזכיר'. זו הסיבה לרעשנים, כדי שלא יוכלו לשמוע את השם שלו. זה כמו מופליאטו לחסר שרביט. יש כישוף אפל על השם הזה, והסיטרא אחרא יכולים לאתר את כל מי שנושא אותו. עד היום". ארי בלע את הרוק והסתכל מבעד לחלון לוודא שאין שם סיטרא אחרא.
"וכמו שכולנו מכירים" ניסה הרב להמשיך כאילו כלום לא קרה, אבל הביט בעצמו מבעד לכתף "כולם השתחוו לזה שאת שמו אין להגיד והטביעו לעצמם בזרוע את האות האפל, חוץ ממרדכי ההילאי- מה שגרם לזה שאת שמו אין להגיד- לכעוס ולרצות להרוג את כל מי שדמו אינו טהור. ואז.." עצר הרב והביט על התלמידים "הוא עשה אימפריו לאחשוורוש כדי שיביא לו את הטבעת!" קפץ תלמיד בשם ראובן. "זו מחלוקת אם הוא השתמש באימפריו, או שאחשוורוש עשה זאת מרצונו" הסביר הרב "אבל אכן הוא ציווה להרוג את כל חצויי הדם והשתמש בטבעת. ולא סתם טבעת- טבעת האוב. כדי להראות לכולם שלפחות אחד מאוצרות המוות נמצא אצלו. המפרשים אומרים שאחשוורוש אפילו לא ידע את כוחה האמיתי".
"הינשופים יצאו דחופים" המשיך הרב לקרוא "והדת ניתנה בשושן הבירה והעיר הוגסמיד נבוכה"
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" אמר הרב ועצר "כיצד?". "גלימת ההיעלמות!" צעק בהתלהבות אחד התלמידים. "יפה מאוד!" חייך הרב. "וזו סברה נוספת כיצד מרדכי שמע את בגתן ותרש משוחחים. ובהמשך" אמר הרב כממתיק סוד "הוא גם עשה איתה משהו נוסף. אבל עוד נגיע לשם".
"ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויבוא עד לפני שער המלך כי אין להתעתק בתוך שער המלך. עניין של כישופים עתיקים שמונעים זאת כמובן" אמר הרב וסיפר על אסתר שעשתה ביאור הכרה למרדכי כדי להבין מה קרה ועל מרדכי ששלח אליה צרחן בשם התך שלא תדמה בנפשה להימלט מהגורל של שאר חצויי הדם.
"אסתר הסבירה למרדכי" אמר הרב "שאסור לבוא אל המלך מלבד אשר יושיט לו המלך את..." "שרביט הבכור!" אמרו שני תלמידים בתזמון מושלם ובעיניים פעורות מהפתעה. "בדיוק" אמר הרב "שלושת אוצרות המוות היו כולם בסיפור המגילה. לכן מי שלא נקרא אל חצר המלך- אחת דתו להמית, באמצעות שרביט הבכור כמובן. יש להניח, אגב, שגם עליו אחשוורוש לא ידע, אלא חשב שזה פשוט שרביט חזק". "זה לא היה שרביט מזהב?" שאל תלמיד שנה ב' "לא, שרביט זהב יש רק אצל משפחת מאלפויבוים" וכולם צחקו, חוץ מארי שלא ממש הבין למה זה מצחיק.
"כעבור שלושה ימים" המשיך הרב "אסתר הפעילה את ויליותה ונשאה חן בעיני המלך, שהושיט לכיוונה את שרביט הבכור". אמר הרב וסיפר על בקשתה של אסתר לערוך משתה מפואר, ולהזמין את זה שאת שמו אין להגיד, ואיך לפני הסעודה המפוארת אמר המלך "פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!" והשולחנות התמלאו במאכלים וכל טוּב.
"לפי התוכנית הגאונית שרקמו מרדכי ואסתר" אמר הרב והעביר את מבטו על הכיתה "כאשר הוא שאת שמו אין להגיד חזר לכיוון הבית, מרדכי חיכה לו בדרך ולא השתחווה, כדי שהוא יגיע הביתה כועס. ומי חיכתה לו בבית?"
"זרש!"
אמר ארי בהתלהבות ואז הסתכל מיד על הכיתה לוודא שאת שמה כן מותר להגיד. הפעם הוא קיבל הנהוני הסכמה שקטים. "זרש?" חזר אחריו הרב "האמנם?". לחשושים החלו בכיתה. "או אולי?" אמר הרב "זו אסתר ששתתה שיקוי פולימיצי והפכה לזרש כדי להשיא לו את העצה, לתלות את מרדכי ההילאי על העץ!"
הס הושלך בחדר. הלם.
ארי הבין פתאום שזו הסיבה שעומדת מאחורי מנהג התחפושות. זכר לשיקוי הפולימיצי שאסתר לקחה כדי להפוך לזרש. "בטח היה לזה טעם של מוגלה" אמר תלמיד שישב ליד ארי והעווה את פרצופו תוך כדי חיוך משועשע.
חלק יג
השמים מחוץ לחלון של הכיתה, נדמו לארי פוטער כמשיכות מכחול סגולות, והוא בהה בהם מהורהר.
ארי היה באמצע שיעור על מגילת אסתר, ובדיוק גילה שמי שנתן את העצה להמן לתלות את מרדכי ההילאי, הייתה בעצם אסתר שלבשה את צורתה של זרש באמצעות שיקוי פולימיצי. המחשבות החלו להציף אותו, אבל קולו של הרב קטע אותן באחת.
"בלילה ההוא, נדדה שנת המלך" ניגן הרב בקולו את הפסוק הידוע. "מקרה?" הוא שאל את הכיתה רטורית. "ודאי שלא" הוא ענה כמעט מיד "במהלך המשתה הראשון שערכה אסתר, הוגנבה לכוסו של אחשוורוש טיפה אחת משיקוי החי המוות, שעושה בדיוק את הפעולה ההפוכה משיקוי המוות החי ולא מאפשר למי ששותה אותו לישון במשך כמה ימים"
התלמידים החליפו ביניהם מבטים והרב המשיך
"'ויאמר המלך להביא את ההגיגית לפניו' וכפי שכולנו יודעים – באורח נס, או בנפנוף שרביט מתחת לגלימת היעלמות- המלך חוזר דווקא לזיכרון שבו מרדכי ההילאי מציל אותו מאוכלי המוות בגתן ותרש. בכלל, גלימת ההיעלמות שיחקה תפקיד חשוב מאוד במגילה. עד כדי כך שבסופו של דבר היא נקראת מגילת הסתר. היא עוד תשוב לסיפור"
עיניו של הרב נדלקו פתאום.
"אתם יודעים מה?" הוא אמר וכעס על עצמו שלא חשב על זה עד עכשיו "ההגיגית של אחשוורוש הזכירה לי שלפני כמעט שנה מישהו תרם לישיבה חפץ קסם, דמוי הגיגית, שיכול לאפשר לכולנו לראות את סיפור המגילה מבפנים וממש להסתובב שם בין הדמויות.
הוא עצם את העיניים, התרכז ובהינף אצבע של ספר תורה ומלמול "אציו"- הוא זימן את החפץ הקסום לכיתה.
התלמידים הספרדים אמרו מיד "שמיים" כי זו התניה אוטומטית בכל פעם שיש זימון.
התלמידים קמו מהכיסאות והצטופפו סביב החפץ הקסום שהזכיר מאוד את ההגיגית של ראש הישיבה, רק שהוא היה מעט רחב יותר ובצד היה לוח מתכת שאומר שהחפץ הוקדש לעילוי נשמת הקדוש דובי בער שהיה גמדון בית, אבל באחרית ימיו גם אדון בית.
בתוך החפץ הסתחררו לאיטם מים שהיו נראים מעט עכורים. "אל דאגה" הרגיע הרב את התלמיד החב"דניק שבאופן חסר תקדים נקרא מענדי זה מים שלנו".
הרב נפנף באצבע בתנועה מעגלית וצעק "פורימוס מקסימוס" ובבת אחת כל התלמידים נבלעו אל תוך החגיגית. (שזה הגיגית לסיפורי החגים)
התלמידים עמדו במרכז חדר השינה של אחשוורוש, בדיוק בשעה שסריסי המלך אמרו לו שלא נעשה יקר וגדולה למרדכי ההילאי על הצלת המלך.
לפתע לחשי ההגנה של הארמון החלו לפעול וכל הסריסים נדרכו ושלפו אצבעות ספר תורה. אחשוורוש הזדקף במיטתו, שלף את שרביט הבכור וביקש שיבדקו מי בחצר.
המן נכנס בחיוך מתנצל ואמר שהתכוון להתעתק לקבלה, אבל הראש שלו עדיין מסובב מהבירצפת שאסתר הגישה במשתה והוא לא היה מרוכז.
"מזל שאמרתי תפילת הדרך להתעתקות לפני" אמר המן וציטט "ותגיענו למחוז מחשבתנו בשלום ותצילנו מידי כל גזרור ואויב בדרך"
אחשוורוש הנמיך את השרביט ושאל את המן "אם אתה כבר פה. מה לדעתך צריך לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?" המן, שהיה משוכנע שהמלך מתכוון אליו אמר "ילבישוהו גלימה מעור דרקון והיפוגריף אשר רכב עליו המלך, וחבש את העטרת של רייבנקלו על ראשו. וייתן הלבוש וההיפוגריף על ידי איש משרי המלך הסוהרסנים, והרכיבוהו ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש, אשר המלך חפץ ביקרו"
התלמידים בלעו רוק כאשר נשמעה המילה סוהרסנים, למרות שהם ידעו שלא יכול לקרות להם דבר.
"מצוין" אמר אחשוורוש "קח את הגלימה, ההיפוגריף והעטרת, ועשה כן למרדכי ההילאי אשר יושב בשער המלך". הס הושלך בחדר.
לפתע עציץ גדול שהיה במרחק כמה מטרים מהם נפל והקפיץ את כולם. התלמידים הבינו שהוא נפל בגלל שמרדכי, שהיה עטוי בגלימת ההיעלמות נתקל בו בשעה שהזדרז לחזור לשער.
התלמידים עקבו אחרי השניים וראו איך המן מרכיב את מרדכי על ההיפוגריף, משתמש בלחש להגברת הקול וקורא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אישה שהייתה נראית כמו זרש יצאה למרפסת שהייתה מעל השניים, כיוונה את האצבע וצעקה "אָגֶוַאמֶנטִי" ונחיל של מים יצא על ראשו המושפל של המן.
המן חזר לביתו אבל וחפוי ראש וסיפר לאשתו וחבריו על המבוכה.
"אם מרדכי הוא מזרע ההילאים" אמרה זרש בידענות "לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו". המן הסתכל עליה בחשדנות. הרי היא זו שאמרה לו לפני כמה שעות ללכת למלך. יכול להיות ש...?
אבל המן לא הספיק לחשוב, כי שני סוהרסנים נכנסו אליו הביתה והבהילו אותו להגיע אל המשתה אשר עשתה אסתר.
חלק יד
ארי פוטער הרגיש את צינת הסוהרסנים, למרות שהגוף שלו לא באמת היה שם.
הוא שמע על נשיקת הסוהרסנים, ועל כך שאנשים מאבדים את ההכרה ואת השפיות, כי להבל הפה שלהם יש ריח של שופר אחרי ראש השנה.
זרש עוד עמדה במטבח וניסתה לפענח את מבטו המופתע של המן טרם בואם של הסוהרסנים.
אחותה לבית לסטריינג' תמיד הזהירה אותה מהמן והשאיפה שלו לכוח. היא ידעה שהמן דולק בעצמו אחרי אוצרות המוות ולכן ביקש את טבעת האוב של המלך. הוא קיווה שלאיש אשר המלך חפץ ביקרו יינתן גם שרביט הבכור ואז הוא יוכל להיפטר מאחשוורוש אבל זה לא צלח.
לזרש זה לא הפריע, כיוון שגם היא מאז ומתמיד נמשכה לכוח. אחותה ושתי, לעומת זאת, נמשכה לכסף והתחתנה עם אחשורוש. "נו" אמרה לעצמה זרש "ולאיפה זה הביא אותה. לקדוש עמבה" (שזה היה למי שהיה מרוסק אחרי הטיפול בקדוש מנגו)
הסוהרסנים הובילו את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר, וארי יחד עם כל הכיתה עקבו אחריהם לארמון המלך.
מכיוון שהסוהרסנים ריחפו במהירות גבוהה יותר מקצב ההליכה של התלמידים, כשהם הגיעו לארמון, המן כבר היה שם, מתחנן בפני אסתר על נפשו.
התלמידים הבינו שהם הגיעו קצת אחרי שאסתר סיפרה למלך על התוכנית של המן, להשמיד לאבד ולקדבר את כל ההילאים.
אחשוורוש הסתובב אנה ואנה בחצר, פניו כעוסות, כשלפתע המן- שעמד ביציבות כמה רגעים קודם לכן, נפל בבת אחת על המיטה אשר אסתר עליה. התלמידים ידעו. זה היה מרדכי תחת גלימת ההיעלמות שנעל את הגוף של המן ואז שחרר חזרה. אבל לאחשוורוש זה הספיק כדי לרתוח מזעם. מרדכי הסיר את גלימת ההיעלמות, אבל למרבה ההפתעה זה לא היה הוא מתחת לגלימה, אלא חרבונה. כלומר, חרבונה האמיתי היה מעולף באחד מחדרי הארמון, אבל כמה שערות מראשו שנזרקו לתוך שיקוי פולימיצי, הפכו את מדרכי ההילאי ליועץ המלך שהמליץ
לגזור על המן דין מוות.
הרב מלמל לחש קצר ווכולם נחתו חזרה בכיתה.
"אבל רצינו לראות את ההילאים עומדים על נפשם!" אמר תלמיד שנה ב' עם פיאות בלונדיניות חלקות. "זה בדיוק מה שלא רציתי שתראו" אמר הרב בחצי חיוך "הם נאלצו להשתמש שם בקללות חמורות מאוד שכבר לא קיימות היום. למרות שאני מודה שחלקן היה משעשעות מאוד. אני רק ארמוז שלהפוך אוזניים לעוגיה משולשת, הפך לאחד המנהגים שנוהגים עד היום"
הצלצול שבישר על סיום השיעור הקפיץ חלק מהתלמידים, שהיו עדיין בהלם מהחוויה המטלטלת.
כולם יצאו להפסקה, מלבד ארי שנותר לשבת במקומו, עיניו פעורות. רון התיישב על ידו. "זה עוד כלום ארי" הוא אמר כדי לשבור את השתיקה "אתה יודע שקוראים לזה רעשנים בגלל שזרש הייתה רעה במשך שנים?" ארי הסתכל על רון במבט מוזר. "צוחקים איתך" אמר רון ששמח על כך שארי יצא מההלם. "אבל תדע לך שבאמת פספסנו את החלק הכי טוב במגילה. אומרים שהפטרונוס שהפיק מרדכי לבש את צורת ההיפוגריף שלקח אותו ברחובות העיר והוא תפס סוהרסן אחד והחזיר לו נשיקה בריח של הבל פה אחרי תשעה באב" ארי הביט ברון מסופק "טוב, את הסוף המצאתי. אבל תודה שזו מחשבה משעשעת"
ארי שמח שהרב נכנס לכיתה וקטע את ה"בדיחות" של רון. מספר תלמידים מתנשפים נכנסו מיד אחריו.
"אם יש לנו שיעור כפול" אמר הרב "אז אפשר כבר להתחיל לדבר על החג הבא. פסח. החג שמספר על הקסמים הכי מופלאים שהצליחו להפיק אי פעם בהיסטוריה של הקסם". פניו של הרב קרנו.
דווקא על חג הפסח ארי ידע לא מעט. הרי גם בגן של המזרוחניקים שבו למד, כולם למדו על משה רבנו, על המכות, על הניסים. אבל לארי לא היה מושג כמה הוא עוד לא יודע.
"אתם בוודאי יודעים" אמר הרב "שעם ישראל ירד למצרים בגלל הרעב ובגלל שעל פי חוק היסוד של גאמפ, אי אפשר ליצור אוכל בקסם. הם עבדו בפרך במשך שנים בלי קוסם מספיק חזק שיוכל להביס את פרעה ואוכלי המוות, שנקראו אז חרטומים.
יום אחד, פרעה, שמע על הנבואה האבודה שאומרת שעתיד להיוולד ילד שיגאל את עם ישראל, יוציא אותם ממצרים ויוריד אותו מכיסאו. מכיוון שתוכן הנבואה המדויק נשמר בקנאות, ופרעה לא ידע מי יהיה הילד, הוא ציווה להרוג את כל הזכרים.
יוכבד ועמרם ידעו על הנבואה ונרמזו שאולי הילד שלהם הוא הגואל, ולכן הסתירו את ההריון באמצעות כישוף הסוואה מורכב. לאחר הלידה, שמו את התינוק בתיבה קסומה שלא טבעה, שנשלחה באמצעות קסם לכיוון בת פרעה. ובגלל שהתיבה היתה רחוקה ממנה, היא עשתה אציו וגילתה בפנים את התינוק. לא לפני שמבין השיחים, מרים ההילאית הטילה עליה "אימפריו" כיוון שלא ידעה איך ביתו של הקוסם האפל פרעה תגיב לילד העברי הקטן"
כאן, בנקודה הזו, ארי הבין שכמו תמיד- הוא ידע מעט מאוד.
פרק טו
ארי פוטער כבר התחיל להתרגל לחייו כקוסם מן המניין.
במהלך חודש אלול, הם עסקו בנושא של חזרה בתשובה, והרב דמבעלדור ארגן לכל התלמידים שיחה עם הרב אורי טוהר, שהיה בעבר מחסידיו של גוועלדמורט ועסק בכשפים של הסטרא אחרא והיום הוא עילאי. שזה שילוב של הילאי ועילוי.
הרב טוהר סיפר להם איך בשיא ההצלחה שלו, הוא הרגיש שהעולם הפנימי שלו ריק כמו היער האסור לפני שבנו שם את העירוב, ואז הוא ראה את האור וחזר בתשובה. מדי פעם, כשראה שהתלמידים מאבדים עניין הוא ניסה לתבל את השיחה בהומור ואמר "יודעים מה זה ראשי תיבות 'אלול'?" ולפני שמישהו הספיק לענות הוא הוסיף בחיוך ששמור לבדיחות שחוקות "אני למכתש גודריק ואשתי לסמטת נוקטורן" ואז צחק מעצמו במשך כמה רגעים מביכים.
קברו של גודריק גריפינדור היווה מוקד עלייה לרגל עבור חסידים רבים במיוחד בראש השנה.
בכל העיירה אפשר היה למצוא גרפיטי של "ג גו גוד גודר גודרי גודריק גריפינדור", חסידיו רקדו בצמתים לצלילי "אין אִימְפֶדְיִמֶנְטָה בעולם כלל" ו"גודריק גודריק ראש השנה". בעבר נעשה ניסיון להעלות את עצמותיו באמצעות אציו, אבל משרד הקסמים חשש מתגובת החילויינים לעצמות מרחפות.
בתום השיחה, הרבנית ספראוט (שהייתה צאצאית של הצמח צדק)- העבירה שיעור על כך שיום הכיפור מכפר על עברות שבין אדם למקום, אך לא על עברות שבין אדם לחברו ולא על קללות שאין עליהן מחילה.
רון אמר לארי שקרושיאטוס ואימפריוס הן קללות שאין עליהן מחילה, ואילו הבית שלו הוא מחילה שאין עליה קללות. ארי לא ממש הבין את הבדיחה, אבל התרגל כבר לכבד את רון בחצי חיוך. ארי אמר שקרושיאטוס נשמע לו כמו אחד הסימנים שאוכלים בראש השנה ואף אחד לא מבין מה זה באמת.
כמה ימים לאחר מכן, הם באמת הסבו לשולחן ראש השנה.
רון וארי לבשו גלימות לבנות שכושפו בקסם מיוחד לדחיית כתמי רימון ועל כל שולחן הונחה צלחת סימנים קצת שונה ממה שארי הכיר. רון זיהה את המצוקה של ארי והסביר.
"זה חטיף אנרגיה" אמר רון והרים משהו שנראה כמו לוח שעם שדחסו לצורת מלבן "מרימים אותו, לא מברכים כי אין לזה טעם, אבל אומרים 'שנהיה לאנגורג'יו ולא לרדוציו'" ארי הביט ימינה ושמאלה. "זה לחש הגדלה לעומת לחש הקטנה" אמר רון. ארי עוד לא שלט בכל הכשפים.
"אוקיי" אמר ארי "ומה זה?" הוא עטה הבעה של גועל והצביע לעבר כדור ירוק שנראה כמו גיבוב זנבות עכברושים "אה, זה אצות זימזים" אמר רון. "זה במקום ראש של דג. אל תשאל. יש כאלה ששמים על זה גזר מלמעלה כדי שיעביר את הטעם".
ארי המשיך לסקור את קערת הסימנים, וראה נעל ("שיינעלו אויבנו") סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים ("שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה\חמוצה\מלוחה\בטעם שעוות אזניים". מאחלים אחרי שטועמים). ארי שאל איפה הראש של הכבש, אבל רון אמר לו שהברכה "שנהיה לראש ולא לזנב" פגעה בקנטאורים- אז הפסיקו לעשות את זה.
למחרת הם קמו לתפילה. צלקת השופר המפורסמת של ארי עקצצה בכל תקיעה.
הרב דמבעלדור סיפר להם שבכוחו של השופר לגרש סוהרסנים במידה ואתה לא יכול לבצע פטרונוס.
שם בכל תקיעה עקצצה לו צלקת השופר המפורסמת. הוא זכר איך למדו בכיתה שהשופר מזכיר את פטרונוס האייל שהציל את יצחק ואת הסיפור המפורסם על תלמיד שנה ג' שעשה תשליך מול האח, וגילה שהייתה לו בכיסים אבקת פלו שנכנסה לאש בדיוק כשהוא אמר "ותשליך במצולות ים". בנס הוא ניצל.
ביום כיפור הם למדו בעיון את הלכות הצום והזכירו את סיפורו של ר' גמליאל, שנקרא כך משום שהיה אנימגוס של גמל ובאחד מימי הכיפור הקשים, שינה צורתו כדי להקל על הצום ונענש. ואיך פעם אחת הכהן הגדול התעטף בגלימת היעלמות במקום בבגדי הזהב ואף אחד לא הבין איך כלי הזהב מתרוממים מעצמם.
במהלך חג הסוכות ארי למד איך לנענע את ארבעת המינים באמצעות וינגרדיום לביוסה, ובסוף החג, הוא הקשיב להמלצות של חבריו ולא להתקרב לערבה המפליקה כי זו התקופה הרגישה שלה והיא תוקפת תלמידים סתם. במיוחד בבוקר של שמיני עצרת.
אבל שום דבר לא הכין את ארי, לקראת מה שבא אחרי החגים...
פרק ט"ז
ארי פוטער כבר היה עמוק בלימוד של מסכת נדרים כובלים.
תקופת חגי תשרי חלפה, ואיתה הסתיימה סוגיית "חזקת הבתים" שעסקה בשאלה האם מצנפת מיון שטעתה ושלחה תלמיד לבית הלא נכון, חזקה עליו להישאר או לא. הדיון היה כמובן תיאורטי, כיוון שידוע הכלל שמצנפת שטעתה פעם בשבעים שנה הייתה נקראת קטלנית.
--
כעת ארי ורון עסקו בשאלה האם אדם שגרם למישהו אחר להפר נדר כובל על מנת שייהרג, עובר בבחינת קללות שאין עליהן מחילה - והאם המוות שנגרם כתוצאה מההפרה, הוא בגדר מיתה משונה או לא. ארי ראה את החיוך המתהווה על פניו של רון, ומיד הקדים ואמר: "כן, רון, אני יודע- פעם הלכת לחדר שינה של קוסם מוזר וראית שם מיטה משונה". העיניים של רון חייכו בהתלהבות. "מצחיק ארי, אני שמח שאתה מושפע ממני. אבל דווקא התכוונתי לצחוק על משהו אחר" עיניו ברקו כמו האגרי"ד הקדוש שרואה חיות הקודש "אם אני לא בטוח שאלך לקנות שרביט, אז אני הולך לאוליב?" ארי לא הבין מה רון רוצה מחייו. "אוליב!" הוא חזר ואמר כאילו ארי כבד שמיעה. "זה כאילו אוליבנדר, בלי נדר. אם אני הולך לאוליבנדר, בלי נדר- אז אני הולך לאוליב!" רון היה כל כך מבסוט מעצמו וארי כיסה את פניו ביד כאומר קריאת שמע שלא בזמנה, טלטל את ראשו כלא מאמין, אבל שחרר גם חצי חיוך שלא חמק מעיניו המרוצות של רון.
--
זמן חורף עף כמו סניץ', חודש כסלו התקרב לסיומו ואיתו הגיע חג החנוכה.
"אנטיוכוס היה אוכל מוות כידוע" פתח הרב בינס את השיעור, ומבטו חמור הסבר עבר על כל התלמידים. הרב בינס היה רוח רפאים. מספרים שפעם אחת הוא ביקש מתלמיד בשנה ג' שיעבור דרכו אחרי השיעור, והוא לקח את זה באופן הכי מילולי שאפשר ועבר דרכו. התלמיד תיאר תחושת קור לא נעימה, ואילו הרב בינס המופתע מלמל דבר מה לא מובן וריחף לכיוון חדר המורים בבהלה.
"תחילה אנטיוכוס גזר גזירות קשות על העילויים" הוא אמר, ובגילו המבוגר חלק מהתלמידים תהו אם הוא מלמד היסטוריה או מספר על חוויותיו כילד "בתחילה הוא דרש לחלל שבתות וחגים, אסר על הקרבת קורבנות, אבל מה ששבר את גב ההיפוגריף היה שהוא ביטל את משחקי גביע העולם בקווידיץ'"
התלמידים החליפו ביניהם מבטים והרב בינס המשיך.
"המורדים לא יכלו לקבל את הגזרות הללו, אבל היו נתונים למעקב ולא יכלו לפעול. עד שיום אחד, עילוי לוי שעבר ליד הכיור בבית המקדש, גילה לפתע את חדר הנחיצות. הוא סיפר על כך לכולם והם נפגשו שם בחשאיות במשך תקופה והתכוננו להשיב מלחמה מול אוכלי המוות. כדי לתקשר האחד עם השני ולקבוע אימונים, הם כישפו מטבעות של השלטון וחילקו לחברים שהיו בצ"מ (צבא מתתיהו). יהודה המכבי, שעל מצחו הייתה צלקת של מקבת - נטל על עצמו לאמן את קבוצת המורדים באמצעות כישוף פריקת נשק מידיהם של הרומאים. הוא זכר שזה מה שהציל אותו בקרב הראשון שלו מול אנטיוכוס בבית הקברות במודיעין"
כעת היה ברור שהקשב של כל התלמידים נתון לרב בינס. הוא עצמו כבר לא יכול היה להישאר ישוב בכיסא ודמותו השקופה ריחפה הלוך ושוב בקדמת הכיתה, כל כולו חי את סיפור הנס והמרד. "באחד הקרבות המפורסמים" הוא המשיך "יהודה המכבי לקח את גלימת ההיעלמות של אביו, נכנס למחנה של אוכלי המוות וגרם להם להילחם אלו באלו. יש מחלוקת האם הוא השתמש באימפריוס, ואף מציעים שהשיר אימפריוס נופלוס לאס, נכתב על מעשה גבורה זה- אבל כך או כך אין ספק שיהודה הבין שהם מעטים מול רבים, ולכן הוא נדרש ליצירתיות רבה. אוכלי המוות השתמשו בסוהרסנים, וצבא מתתיהו, שכבר היה מאומן ביצירת פטרונוסים הודות ליהודה המכבי, שחרר עליהם שלל חיות כסופות שהבריחו אותן השמימה. במהומת הקרב, אחיו של יהודה טעה לחשוב שפיל ענק היה פטרונוס, אך לצער כולם היה מדובר בפיל אמיתי שמחץ אותו. בשלב מסוים, אפילו אחיו של מתתיהו הצטרף לקרב, למרות מחלוקת רבת שנים שהייתה ביניהם, והצטרף לקרב היישר מפונדק ראש הגמל שהיה בבעלותו"
--
"לבסוף" נחלש קולו של הרב בינס "אתם בעצם מכירים את הסוף. העילויים ניצחו את אוכלי המוות והגיעו לבית המקדש. בהיעדרם, וכתוצאה מהקרבות נהרסו כל השיקויים ונותצו כל נבואות הנחמה והעילויים לא ידעו מה לעשות. וכשבאו העילויים להדליק את המנורה, הם מצאו במחסן וריטסרום, מעט פולימיצי ובקבוק קטן של פליקס פליציס- אך לא מצאו שמן זית זך שמתאים להדלקה. ואז ליהודה היה רעיון. הוא לגם משיקוי הפליקס פליציס, ובמזל שהוא העניק לו- הוא מצא מעט שמן זית זך, חתום בחותמו של כושף גדול. ואז..." אבל הוא לא הצליח להשלים את המשפט, כי ארי התפרץ "נעשה נס והשמן הספיק לשמונה ימים?". התלמידים הסתכלו על ארי וכבשו את צחוקם ורק הרב בינס הסתכל עליו ברוך ואמר "אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה נס, ארי. זה נכון שחוק גאמפ אומר שאי אפשר ליצור יש מאין, אבל אפשר להגדיל את הכמות – אם יש לך משהו קטן. ואחרי שיהודה מצא את הכד הקטן, הוא פשוט השתמש בכישוף להגדיל אותו. אולי אפשר להגיד שזה נס שההגדלה הספיקה לשמונה ימים, אבל זה בוודאי היה קשור גם לשיקוי המזל שלקח יהודה לפני שכישף את השמן". ארי היה קצת נבוך מחוסר הידיעה שלו. אבל הרב בינס הזדרז להמשיך כדי לא לתת לו להתבוסס בתחושה.
"זו הסיבה שאנחנו אוכלים מאכלים עתירים בשמן" המשיך הרב בינס "זכר לפליקס פליציס, לא זכר למנורה כמו שמלמדים אצל המזרוחניקים. וזה גם מסביר כמובן את האותיות שעל הסביבון. נ.ג.ה.פ הם ראשי התיבות של "נס גדול- היה פליקס (פליציס)".
