ובאה הממשלה הראשנה ממלכת לבת ירושלם

ומה לגבי מלחמה?

איך אפשר לומר את זה? הרי אין מלחמת מצווה כמו מלחמת יהושוע ובזמנו לא היה בית.

ההסבר הוא כזה:

הרמב"ם מסביר שישנן מצוות שתלויות מצב - ומביא למשל שיש מצוות שתלויות בקיום עבודת הקרבנות, או במיתות בית דין, או שדורשות סנהדרין או נביא או מלך, או מצוות שתלויות במלחמת מצווה (שים לב - הוא לא מדבר כאן על המלחמה כמצווה אלא כסיטואציה בה תלויות מצוות), או מצוות שתלויות במלחמת רשות. באותן מצוות ברור שהן קשורות לסיטואציה ולכן לא צריך לציין שהן תלויות בסיטואציה "וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית" במקרה של הדוגמה הראשונה (זה מתייחס אליה).

בקיצור: הרמב"ם קיצר ופירט רק לגבי הדוגמה הראשונה, אבל לגבי מצוות שקשורות במלחמת מצווה/רשות היה כותב  "וזאת אין אנו חייבים בה אלא במלחמת מצווה/רשות"

ב' את ה"וזאת" וכו' הוא כותב מיד בהמשך למלחמה.

ובכל אופן זו הכוונה.

דבר נוסף:

נראה לי שאפשר להסביר שהוא הרשה לעצמו להכליל גם את אלו ב"בפני הבית" ולא דק, בגלל מה שכתב מעט לפני ש"ידוע ומפורסם" שהמלחמה תיערך על פי נביא וכהן גדול (כלומר בפני הבית) - כלומר שהנחת היסוד שלו (העובדתית, לא ההלכתית) שבהכרח כשמדובר במלחמה מדובר במצב של 'לפני הבית' והכל בבחינת לעתיד לבוא.

ב. זה נאמר לגבי המשנה תורה, שם הוא דייק בלשונו הרבה יותר (כתב מספר טיוטות ואף הגיהה במשך השנים) מבחיבורים האחרים.

אתה מחלק בין ספר המצוות ליד החזקה? כלומר זה ספר נפרד לחלוטין גם מבחינת דיוקי הלשון למרות שהיום מצמידים אותם יחד?

נראה לי שבמקומות שאומרים לא דק, זה כי אי אפשר לתרץ אחרת. אשמח לראות דוגמא.

ספר המצוות הוא המשך ישיר לפירוש המשנה, ששניהם הבסיס למשנה תורה.

כמו כן ספר המצוות, כמו פירוש המשנה, כתוב בערבית.

אתן דוגמה מתשובה שעניתי פעם לשאלה:

שאלה: במניין המצוות בראש הלכות שופר וסכה ולולב הרמב"ם כתב " לטל לולב במקדש כל שבעת ימי החג". למה לא הזכיר שיש מצווה ביום הראשון גם במדינה?

תשובה: 

יש לי תשובה מסוימת, אבל אני לא בטוח בנכונותה אז אני מעלה אותה כהצעה:

ראשית אעיר שהשאלה קשה במיוחד לאור העובדה שמצוות לולב בתורה היא רק ביום הראשון "ולקחתם לכם ביום הראשון", ההרחבה לכל שבעה במקדש היא מהפסוק "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים".

ובכן, ידוע שהרמב''ם ערך במשנה-תורה (בנוסף לספר המצוות) 3 רשימות של כל מצוות התורה - 2 רשימות זו אחר זו בסוף ההקדמה ואחת בראשי חטיבות ההלכות. לשתי הרשימות העוקבות שבסוף ההקדמה בעלות מטרות שונות - הראשונה מטרתה למנות את מצוות התורה, השנייה מטרתה לסדר את המצוות ע''פ סדר ההלכות שברמב''ם על מנת לזכור לדבר על כולם (כמו שכתב בהקדמת ספר המצוות לגבי המשנה-תורה שתכנן לכתוב "ומפני זאת הכוונה גם כן ראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר מספר המצוות כלם עשה ולא תעשה. עד שתבוא חלוקת הספר על כללם ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה... זה כלו להשמר שלא ייעדר וימלט ממני דבר שלא אדבר בו ובזכרי כל המצוות במספר הייתי בטוח מזה"). המניין השלישי לרוב זהה לשני כי מטרתו זהה.

לכן במניין הראשון כתב את המצווה כמו שהיא בתורה "ליטול לולב, שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר'". אבל במניין השני פחות דקדק בהגדרת המצווה אלא שתזכיר את זמן המצווה וזמנה הוא כל שבעה (כמו שבמצוות ביעור חמץ כתב מניין הראשון "לבער חמץ" ובמניין השני "להשבית שעור מארבעה עשר").

הבדל מעניין בין שתי הרשימות, והבוטה ביותר המוכר לי, בכיוון הזה יש במצוות קידושין שבמניין השני כתב "לשא אשה בכתובה וקידושין" (כתובה היא מדרבנן כידוע) ואילו בראשון המצווה היא "לבעול בקידושין". כלומר שהכליל את הכתובה במצווה דאורייתא למרות שכתב במפורש "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו... שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

ההסבר שהצעתי נראה לי פותר את השאלה באופן פשוט: במניין השני (שכאמור עניינו סידור הנושאים בהלכות לפי סדר) הרמב''ם לא התכוון לכתוב מה גדרי המצווה מדאורייתא אלא על איזו מצווה הוא עומד לדבר ולכן לא דק בין דאורייתא לדרבנן, אבל במניין הראשון שבו כן מנה את המצוות מדאורייתא כן דק ולכן הזכיר קידושין בלבד.

וברור שהכוונה שם על הכל ולא רק על המלחמה, נראה לך שהוא מביא מספר דוגמאות ומדבר רק על האחרונה?

כך זה במהדורת מוסד הרב קוק (הרב קאפח) :

א' מוזר מה שאתה אומר....

ב' זה אינה טענה, כי הביא כמה דוג' ואז מסיים "לכן (1) כל מה שתלוי ב.. וב.. ו(2) מלחמה"

פרנקל מתבססים על דפוסים ולא על כתבי יד.

ב. לא הבנתי איך הבנת את "לכן (1)...." - מה לגבי 1? אם הסוף מדבר רק על 2 אז מה ה"לכן" של 1?

ב' למה? הסיום הוא על הכל, על מה שתלוי בכל הנ"ל, ועל מלחמות.

לפעמים הם מעירים בצד שיש כתבי יד. הנוסח כולל את השיבושים שבדפוסים.

גם לדבריי זה מדבר על הכל, פשוט כדוגמה (בהתייחס למקרה הראשון של קרבנות) ולא בדווקא.

אגב כתבי יד:

הרב קאפח מעיר שם שבחלק מכ"י לא מופיע "מלחמת מצווה" ואז זה יכול להסתדר עם זה שצריך סנהדרין בלשכת הגזית בשביל מלחמת רשות.

אבל כתבת שלדברי לא, אז עניתי שגם לדברי.

הרי הרמב''ם כותב "וידוע גם כן (ע' פד ול"ת פ"ט - צ) כי הקרבנות כלם אינן קרבין אלא במקדש ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים ... וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו... וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה... ולפרסום הענינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות או במיתות בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית"

כלומר: הוא מונה קרבנות, מיתות בי''ד, נבואה, מלוכה ומלחמות - אבל מה שכתב לגבי מלחמות (בחלק המודגש) נכון רק לגבי מלחמת רשות שכן במלחמת מצווה אין צורך בסנהדרין. 

אבל אפשר להסביר שהכוונה שצריך מלך למלחמת מצווה, ומלך וסנהדרין למלחמת רשות (כיבוש הארצות). ולכן גם כפל "המלחמות (דהיינו מצווה) וכיבוש הארצות (דהיינו רשות). ואז אין מכאן חיזוק לגירסה.

המהדורה של הרב קאפח זה עבודה עצמאית שלו, לא?

חוץ מזה שאת הידע של הרב קאפח בערבית גם 100 איש לא יכלו להחליף (אבל כאמור בנוסח הם ממילא לא התעניינו בכתבי היד אלא בדפוס שהוא ממילא מתורגם).

כי מה הנפק"מ לגבי הערבית במה שקשור ליד החזקה?

מה שצילמתם מספר המצוות?

כמובן שהערבית רלוונטית רק לגבי ספר המצוות.

הצילום מספר המצוות.

ואני יותר מכיר את הגישה של הרב קאפח, אבל קשה לי להאמין שהם לא השתמשו בכתבי יד כראיה

נו, לא רציני. אני חשוב שכתוב משהו בהקדמה על כתבי יד תימנים. גם אם הרב שילת עשה כנראה עבודה נהדרת בפנ"ע.

שפעמים רבות הם שמים ב"ילקוט שינויי נוסחאות", ולא התלהבו לשנות בפנים, אבל זה כבר ענין אחר.

אבל, לא לפעמים. פשוט הם בגישה עקרונית כמה שפחות לשנות את גוף הטקסט.(כידוע לך אני מניח)

קודם כל, נעשה קצת סדר.

אין מצוות ממשלה. הרמב"ם לא מונה מצווה כזאת. הרמב"ם מסביר שיבוא יום והממשלה=שלטון תחזור/יחזור לעם ישראל.

לגבי מלחמת מצוה: אכן, זה ניסוח לא מדויק - הוא כותב מה נדרש עבור מלחמה, בחלק מהציטוט שהבאת:

וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה (סנה' ב א, טז א, כ ב, ה' סנה' פ"ה סה"א מלכים פ"ה ה"ב) וכהן גדול כמו שאמר (פינחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד (עי' סנה' טז א) 

ולכן לא צריך בית מקדש, כמו שאכן ליהושע לא היה, אבל צריך את רשימת התנאים האלה. יכול להיות, סנהדרי גדולה בלי מקדש לא נחשבת סנהדרין, ולכן בעצם כן נדרש בית מקדש - וליהושע היה משכן.

ניתן לטעון שזה נדרש למלחמת רשות ולא למלחמת מצוה, ויש גרסה כזאת בספר המצוות (הרב קאפח, הערה 59 - הוא לא מקבל את הגרסה הזאת); או פשוט להסביר ש"כיבוש הארצות" זה מלחמת רשות ולא מלחמת מצוה (הרב קאפח, הערה 58  - דעתו). 

ניתן לומר שאכן מלחמת מצוה נעשית רק בתנאים המפורטים.

למה אנחנו נלחמים באויבינו בלי התנאים המפורטים? כי אנחנו רוצים לחיות. אז יכול להיות שבאמת אין לזה דין של "מלחמה" ו"כיבוש ארץ ישראל" לענין קדושת הארץ.

לגבי ממשלה - אוקיי.

לגבי מלחמה - סו"ס כן כתב מלחמת מצווה, וממש"כ לפני"כ מלחמות וכיבוש הארצות - אדרבא - בזה תבואר כוונתו - מלחמות - מצווה, וכיבוש הארצות - מלחמת רשות.

אני לא שואל למה אנחנו נלחמים... אלא לגבי המצוות שאנו מקיימים.

יכול להיות שכדאי לקיים קצת יותר מצוות כמו צדקה מאשר לבנות על זה שקיימנו מצוות מלחמה.

אגב ברור ששירות צבאי הוא מצווה - במובן שיש לו ערך דתי. כי זה מעשה טוב שמועיל לאומה, ומועיל לאנשים בכלל, ועוד ועוד.

אבל ייתכן שזה לא נכלל בקטגוריה של מלחמת מצווה, ואם כן יתכן שלא קיימנו את המצוה הזאת. כמו שאנחנו לא מקיימים הרבה מצוות אחרות - "לסקול המחוייב", מצוות הבדלת חגבים טהורים. יש מספר מצומצם של מצוות שכל אדם מחויב בהן תדיר, וכדאי להתמקד בהן.

המקובל בבית מדרשינו שאנו מקיימים מצוות מלחמה וכו'.

וכאן כתוב שלא,

אז אמנם עידנת את ה"שלא" ויצרת משהו כמו "סניף" וכדו'

אבל זה לא מה שתמיד חונכנו, שמקיימים את המצווה עצמה, כצורתה, ובלי שום סיוג.

אתה מניח הנחה ומקשה קושיה...

אני לא מלין על אף אחד, אני מנסה להבין אם זה מסתדר יחד. שמא ישנם ביאורים בזה ולא ידעתים.

לכן לא יעזור לי דוגמאות משמיטה ומערבית ומכל דבר אחר, כי אני לא שואל למה לקיים.. אלא מה אני מקיים. לומדות טהורה.. אין לי שום מטרה להמלט מהקיום..

אבל ייש"כ על העזרה. בכל מקרה.

מה לא ברור, אני שואל אם יש דרך לבאר את הרמב"ם שזה יישאר מצווה מדאורייתא,

ואתה משמיס לי על למה צריך לקיים בכל מקרה..

אני אכן שאלתי כי אני רוצה תשובה, אבל פספסת פיפס קטן, אני רוצה תשובה - על השאלה שלי.

אני זה שיודע על צה אני מדבר, ומה שואלים ומה עונים, אתה סטית מהנושא ומאשים אותי.

ובלומד'ס הבאת דוגמא לא קשורה, הסברתי לך היטב למה.

מה, זה נורא כיף לתת "מוסר"? 

חסדי ה' כי לא תמנו, ויש כאן עוד כמה יהודים, שאיתם אני יכול לנהל דיון בוגר...

צא וראה מה בין שאר התגובות כאן לתגובותיך.

מלחמת המצווה העיקרית היא מלחמת שבעת העממים, דהיינו כיבוש הארץ.

המלחמה עליה נהוג לדבר 'בבית מדרשנו' היא 'עזרת ישראל מיד צר' שגם היא מלחמת מצווה אבל לא ה'מלחמת מצווה' בה' הידיעה עליה דיברה התורה.

בכל מקרה, גם לגבי מלחמת כיבוש הארץ כתוב שאין צריך בשבילה סנהדרין.

ייש"כ,

נדמה לי שגם על כיבוש מדברים.

ולגבי הסנהדרין - טוב, זה חלק מהקו' ותלוי במה שכתבת לעיל בטו"ט.

ייש"כ.

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה