ובאה הממשלה הראשנה ממלכת לבת ירושלם

ומה לגבי מלחמה?

איך אפשר לומר את זה? הרי אין מלחמת מצווה כמו מלחמת יהושוע ובזמנו לא היה בית.

ההסבר הוא כזה:

הרמב"ם מסביר שישנן מצוות שתלויות מצב - ומביא למשל שיש מצוות שתלויות בקיום עבודת הקרבנות, או במיתות בית דין, או שדורשות סנהדרין או נביא או מלך, או מצוות שתלויות במלחמת מצווה (שים לב - הוא לא מדבר כאן על המלחמה כמצווה אלא כסיטואציה בה תלויות מצוות), או מצוות שתלויות במלחמת רשות. באותן מצוות ברור שהן קשורות לסיטואציה ולכן לא צריך לציין שהן תלויות בסיטואציה "וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית" במקרה של הדוגמה הראשונה (זה מתייחס אליה).

בקיצור: הרמב"ם קיצר ופירט רק לגבי הדוגמה הראשונה, אבל לגבי מצוות שקשורות במלחמת מצווה/רשות היה כותב  "וזאת אין אנו חייבים בה אלא במלחמת מצווה/רשות"

ב' את ה"וזאת" וכו' הוא כותב מיד בהמשך למלחמה.

ובכל אופן זו הכוונה.

דבר נוסף:

נראה לי שאפשר להסביר שהוא הרשה לעצמו להכליל גם את אלו ב"בפני הבית" ולא דק, בגלל מה שכתב מעט לפני ש"ידוע ומפורסם" שהמלחמה תיערך על פי נביא וכהן גדול (כלומר בפני הבית) - כלומר שהנחת היסוד שלו (העובדתית, לא ההלכתית) שבהכרח כשמדובר במלחמה מדובר במצב של 'לפני הבית' והכל בבחינת לעתיד לבוא.

ב. זה נאמר לגבי המשנה תורה, שם הוא דייק בלשונו הרבה יותר (כתב מספר טיוטות ואף הגיהה במשך השנים) מבחיבורים האחרים.

אתה מחלק בין ספר המצוות ליד החזקה? כלומר זה ספר נפרד לחלוטין גם מבחינת דיוקי הלשון למרות שהיום מצמידים אותם יחד?

נראה לי שבמקומות שאומרים לא דק, זה כי אי אפשר לתרץ אחרת. אשמח לראות דוגמא.

ספר המצוות הוא המשך ישיר לפירוש המשנה, ששניהם הבסיס למשנה תורה.

כמו כן ספר המצוות, כמו פירוש המשנה, כתוב בערבית.

אתן דוגמה מתשובה שעניתי פעם לשאלה:

שאלה: במניין המצוות בראש הלכות שופר וסכה ולולב הרמב"ם כתב " לטל לולב במקדש כל שבעת ימי החג". למה לא הזכיר שיש מצווה ביום הראשון גם במדינה?

תשובה: 

יש לי תשובה מסוימת, אבל אני לא בטוח בנכונותה אז אני מעלה אותה כהצעה:

ראשית אעיר שהשאלה קשה במיוחד לאור העובדה שמצוות לולב בתורה היא רק ביום הראשון "ולקחתם לכם ביום הראשון", ההרחבה לכל שבעה במקדש היא מהפסוק "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים".

ובכן, ידוע שהרמב''ם ערך במשנה-תורה (בנוסף לספר המצוות) 3 רשימות של כל מצוות התורה - 2 רשימות זו אחר זו בסוף ההקדמה ואחת בראשי חטיבות ההלכות. לשתי הרשימות העוקבות שבסוף ההקדמה בעלות מטרות שונות - הראשונה מטרתה למנות את מצוות התורה, השנייה מטרתה לסדר את המצוות ע''פ סדר ההלכות שברמב''ם על מנת לזכור לדבר על כולם (כמו שכתב בהקדמת ספר המצוות לגבי המשנה-תורה שתכנן לכתוב "ומפני זאת הכוונה גם כן ראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר מספר המצוות כלם עשה ולא תעשה. עד שתבוא חלוקת הספר על כללם ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה... זה כלו להשמר שלא ייעדר וימלט ממני דבר שלא אדבר בו ובזכרי כל המצוות במספר הייתי בטוח מזה"). המניין השלישי לרוב זהה לשני כי מטרתו זהה.

לכן במניין הראשון כתב את המצווה כמו שהיא בתורה "ליטול לולב, שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר'". אבל במניין השני פחות דקדק בהגדרת המצווה אלא שתזכיר את זמן המצווה וזמנה הוא כל שבעה (כמו שבמצוות ביעור חמץ כתב מניין הראשון "לבער חמץ" ובמניין השני "להשבית שעור מארבעה עשר").

הבדל מעניין בין שתי הרשימות, והבוטה ביותר המוכר לי, בכיוון הזה יש במצוות קידושין שבמניין השני כתב "לשא אשה בכתובה וקידושין" (כתובה היא מדרבנן כידוע) ואילו בראשון המצווה היא "לבעול בקידושין". כלומר שהכליל את הכתובה במצווה דאורייתא למרות שכתב במפורש "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו... שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

ההסבר שהצעתי נראה לי פותר את השאלה באופן פשוט: במניין השני (שכאמור עניינו סידור הנושאים בהלכות לפי סדר) הרמב''ם לא התכוון לכתוב מה גדרי המצווה מדאורייתא אלא על איזו מצווה הוא עומד לדבר ולכן לא דק בין דאורייתא לדרבנן, אבל במניין הראשון שבו כן מנה את המצוות מדאורייתא כן דק ולכן הזכיר קידושין בלבד.

וברור שהכוונה שם על הכל ולא רק על המלחמה, נראה לך שהוא מביא מספר דוגמאות ומדבר רק על האחרונה?

כך זה במהדורת מוסד הרב קוק (הרב קאפח) :

א' מוזר מה שאתה אומר....

ב' זה אינה טענה, כי הביא כמה דוג' ואז מסיים "לכן (1) כל מה שתלוי ב.. וב.. ו(2) מלחמה"

פרנקל מתבססים על דפוסים ולא על כתבי יד.

ב. לא הבנתי איך הבנת את "לכן (1)...." - מה לגבי 1? אם הסוף מדבר רק על 2 אז מה ה"לכן" של 1?

ב' למה? הסיום הוא על הכל, על מה שתלוי בכל הנ"ל, ועל מלחמות.

לפעמים הם מעירים בצד שיש כתבי יד. הנוסח כולל את השיבושים שבדפוסים.

גם לדבריי זה מדבר על הכל, פשוט כדוגמה (בהתייחס למקרה הראשון של קרבנות) ולא בדווקא.

אגב כתבי יד:

הרב קאפח מעיר שם שבחלק מכ"י לא מופיע "מלחמת מצווה" ואז זה יכול להסתדר עם זה שצריך סנהדרין בלשכת הגזית בשביל מלחמת רשות.

אבל כתבת שלדברי לא, אז עניתי שגם לדברי.

הרי הרמב''ם כותב "וידוע גם כן (ע' פד ול"ת פ"ט - צ) כי הקרבנות כלם אינן קרבין אלא במקדש ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים ... וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו... וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה... ולפרסום הענינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות או במיתות בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית"

כלומר: הוא מונה קרבנות, מיתות בי''ד, נבואה, מלוכה ומלחמות - אבל מה שכתב לגבי מלחמות (בחלק המודגש) נכון רק לגבי מלחמת רשות שכן במלחמת מצווה אין צורך בסנהדרין. 

אבל אפשר להסביר שהכוונה שצריך מלך למלחמת מצווה, ומלך וסנהדרין למלחמת רשות (כיבוש הארצות). ולכן גם כפל "המלחמות (דהיינו מצווה) וכיבוש הארצות (דהיינו רשות). ואז אין מכאן חיזוק לגירסה.

המהדורה של הרב קאפח זה עבודה עצמאית שלו, לא?

חוץ מזה שאת הידע של הרב קאפח בערבית גם 100 איש לא יכלו להחליף (אבל כאמור בנוסח הם ממילא לא התעניינו בכתבי היד אלא בדפוס שהוא ממילא מתורגם).

כי מה הנפק"מ לגבי הערבית במה שקשור ליד החזקה?

מה שצילמתם מספר המצוות?

כמובן שהערבית רלוונטית רק לגבי ספר המצוות.

הצילום מספר המצוות.

ואני יותר מכיר את הגישה של הרב קאפח, אבל קשה לי להאמין שהם לא השתמשו בכתבי יד כראיה

נו, לא רציני. אני חשוב שכתוב משהו בהקדמה על כתבי יד תימנים. גם אם הרב שילת עשה כנראה עבודה נהדרת בפנ"ע.

שפעמים רבות הם שמים ב"ילקוט שינויי נוסחאות", ולא התלהבו לשנות בפנים, אבל זה כבר ענין אחר.

אבל, לא לפעמים. פשוט הם בגישה עקרונית כמה שפחות לשנות את גוף הטקסט.(כידוע לך אני מניח)

קודם כל, נעשה קצת סדר.

אין מצוות ממשלה. הרמב"ם לא מונה מצווה כזאת. הרמב"ם מסביר שיבוא יום והממשלה=שלטון תחזור/יחזור לעם ישראל.

לגבי מלחמת מצוה: אכן, זה ניסוח לא מדויק - הוא כותב מה נדרש עבור מלחמה, בחלק מהציטוט שהבאת:

וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה (סנה' ב א, טז א, כ ב, ה' סנה' פ"ה סה"א מלכים פ"ה ה"ב) וכהן גדול כמו שאמר (פינחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד (עי' סנה' טז א) 

ולכן לא צריך בית מקדש, כמו שאכן ליהושע לא היה, אבל צריך את רשימת התנאים האלה. יכול להיות, סנהדרי גדולה בלי מקדש לא נחשבת סנהדרין, ולכן בעצם כן נדרש בית מקדש - וליהושע היה משכן.

ניתן לטעון שזה נדרש למלחמת רשות ולא למלחמת מצוה, ויש גרסה כזאת בספר המצוות (הרב קאפח, הערה 59 - הוא לא מקבל את הגרסה הזאת); או פשוט להסביר ש"כיבוש הארצות" זה מלחמת רשות ולא מלחמת מצוה (הרב קאפח, הערה 58  - דעתו). 

ניתן לומר שאכן מלחמת מצוה נעשית רק בתנאים המפורטים.

למה אנחנו נלחמים באויבינו בלי התנאים המפורטים? כי אנחנו רוצים לחיות. אז יכול להיות שבאמת אין לזה דין של "מלחמה" ו"כיבוש ארץ ישראל" לענין קדושת הארץ.

לגבי ממשלה - אוקיי.

לגבי מלחמה - סו"ס כן כתב מלחמת מצווה, וממש"כ לפני"כ מלחמות וכיבוש הארצות - אדרבא - בזה תבואר כוונתו - מלחמות - מצווה, וכיבוש הארצות - מלחמת רשות.

אני לא שואל למה אנחנו נלחמים... אלא לגבי המצוות שאנו מקיימים.

יכול להיות שכדאי לקיים קצת יותר מצוות כמו צדקה מאשר לבנות על זה שקיימנו מצוות מלחמה.

אגב ברור ששירות צבאי הוא מצווה - במובן שיש לו ערך דתי. כי זה מעשה טוב שמועיל לאומה, ומועיל לאנשים בכלל, ועוד ועוד.

אבל ייתכן שזה לא נכלל בקטגוריה של מלחמת מצווה, ואם כן יתכן שלא קיימנו את המצוה הזאת. כמו שאנחנו לא מקיימים הרבה מצוות אחרות - "לסקול המחוייב", מצוות הבדלת חגבים טהורים. יש מספר מצומצם של מצוות שכל אדם מחויב בהן תדיר, וכדאי להתמקד בהן.

המקובל בבית מדרשינו שאנו מקיימים מצוות מלחמה וכו'.

וכאן כתוב שלא,

אז אמנם עידנת את ה"שלא" ויצרת משהו כמו "סניף" וכדו'

אבל זה לא מה שתמיד חונכנו, שמקיימים את המצווה עצמה, כצורתה, ובלי שום סיוג.

אתה מניח הנחה ומקשה קושיה...

אני לא מלין על אף אחד, אני מנסה להבין אם זה מסתדר יחד. שמא ישנם ביאורים בזה ולא ידעתים.

לכן לא יעזור לי דוגמאות משמיטה ומערבית ומכל דבר אחר, כי אני לא שואל למה לקיים.. אלא מה אני מקיים. לומדות טהורה.. אין לי שום מטרה להמלט מהקיום..

אבל ייש"כ על העזרה. בכל מקרה.

מה לא ברור, אני שואל אם יש דרך לבאר את הרמב"ם שזה יישאר מצווה מדאורייתא,

ואתה משמיס לי על למה צריך לקיים בכל מקרה..

אני אכן שאלתי כי אני רוצה תשובה, אבל פספסת פיפס קטן, אני רוצה תשובה - על השאלה שלי.

אני זה שיודע על צה אני מדבר, ומה שואלים ומה עונים, אתה סטית מהנושא ומאשים אותי.

ובלומד'ס הבאת דוגמא לא קשורה, הסברתי לך היטב למה.

מה, זה נורא כיף לתת "מוסר"? 

חסדי ה' כי לא תמנו, ויש כאן עוד כמה יהודים, שאיתם אני יכול לנהל דיון בוגר...

צא וראה מה בין שאר התגובות כאן לתגובותיך.

מלחמת המצווה העיקרית היא מלחמת שבעת העממים, דהיינו כיבוש הארץ.

המלחמה עליה נהוג לדבר 'בבית מדרשנו' היא 'עזרת ישראל מיד צר' שגם היא מלחמת מצווה אבל לא ה'מלחמת מצווה' בה' הידיעה עליה דיברה התורה.

בכל מקרה, גם לגבי מלחמת כיבוש הארץ כתוב שאין צריך בשבילה סנהדרין.

ייש"כ,

נדמה לי שגם על כיבוש מדברים.

ולגבי הסנהדרין - טוב, זה חלק מהקו' ותלוי במה שכתבת לעיל בטו"ט.

ייש"כ.

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.