כשאני הולכת מהר, אני חושבת כנראה. וכשאני חושבת ראוי שלא להפריע לי, אלא אם כן אני מהורהרת מדי, זה אומר שאני מעורערת. אז אפשר להפריע.
יש לי מלא מה לכתוב ואין לי דרך להוציא אותם החוצה. כמה אפשר לנסות לפרוק לב ממחשבה.
עכשיו אני כאן, ואני רוצה אותך, ואני רוצה את הכלבה שלך, ואני רוצה להרגיש אהובה. ואיזה קטע שנהיה לי קטע להגיד בקול מה אני צריכה, זה כזה מוזר.
ואני נזכרת שפעם פעם הלכתי באיזה יפו והרגשתי כל כך לבד. לבד עד כדי שהרגשתי את זה, והייתי עטופה כל כך בעצמי שלא שמתי לב שאתה מאחוריי, וקראת לי והסתובבתי ולא זיהיתי אותך מרב שהשתנית. מרב שנהיית משהו שאני לא מכירה. משו מכובד כזה, מכבד. ואני בכלל מכירה רק את הערס שבך, רק את הקללות והסמים שנשבעת שאתה לא לוקח.
פתאום הגיעה כיפה על הראש שלך, חחח ושאלת בעלבון אם אני לא מזהה אותך, כי בהיתי כנראה קצת יותר מדי זמן, ובאמת לא זיהיתי.
פתאום ראיתי אותך באור שונה, ראיתי ילד.
ילד קטן.
ונזכרתי שהבעל שם טוב אומר שכל המציאות משקפת את הנשמה שלך וחשבתי שמה זה אומר על הנשמה שלי, שהיא קטנה?! או שהיא פשוט קטנה במובן של תמימות, והו, נכנסתי להרהורים וקלטת את זה והוצאתי אותי משם מהר כי אמרת, משוגעת, גם את השתינית ובקושי זיהיתי אותך. יש לך נס שלא הסתפרת. ורציתי להגיד, כן הסתפרתי אבל עבר איזה נצח והכל גדל בחזרה, כי בסוף הכל גודל, גם ענפים קצוצים שבים לפרוח. וגם לבבות שבורים מתאחים. ואמרת רוצה לבוא לסיבוב, וממש רציתי, לא סיבוב. רציתי לדעת מה עבר עליך. אבל אמרתי לא. כי זה לא מתאים בכלל. אמרתי לך, גדלתי כבר, זה לא מתאים לי. והלכת לקצה הרחוב, ושם עשית את מה שאתה עושה הכי טוב. שרת לתוך איזה רמקול שמישו השאיר והלך רגע, ושרת את השיר שתמיד שרת לי. ועד עכשיו אני לא יודעת למה עשית את זה.
אחר כך נכנסתי למחניודה ישבתי באיזה גומחה בשקט שלי, וכשהשקט התחיל לשעמם אותי והרגשתי את העירעורים באים, הוצאתי מכחול מהכיס וצבע כחול מהתיק ואמרתי תודה לבורא שיש עלי ציוד לשעת חרום וכתבתי על הקיר הצמוד אלי
אין לך אדם שאין בו פיסה של אהבה שיכול לחבק עצמו בתוכה.
לעיתים.
ולא היה לי איפה לשטוף את המכחול.
וחום של רגש מוזר טיפס לי מכיוון האוזניים לצוואר, ולפנים ויותר למטה לכיוון הלב ולרגליים וחייכתי.
כי זה מה שקרה לי בגוף, מסתבר.
והלכתי לי עוד קצת ושמעתי מלא אנשים יפים ובודדים.
ועצר אותי איזה מסטול ושאג עלי מי את?! ופרצתי בצחוק כי זה מה שהנפש שלי תמיד עושה כשמבהילים אותה וכנרגעתי אמרתי לו, אני פלא גדול.
והלכתי.
ועכשיו אני רק רוצה קפה. ואין אף אחד שיכין לי אז אני צריכה לקום ולהכין לי, חיים של רווקה, תבינו.
כל טוב.
ירושלים אני באה.
יש לי מלא מה לכתוב ואין לי דרך להוציא אותם החוצה. כמה אפשר לנסות לפרוק לב ממחשבה.
עכשיו אני כאן, ואני רוצה אותך, ואני רוצה את הכלבה שלך, ואני רוצה להרגיש אהובה. ואיזה קטע שנהיה לי קטע להגיד בקול מה אני צריכה, זה כזה מוזר.
ואני נזכרת שפעם פעם הלכתי באיזה יפו והרגשתי כל כך לבד. לבד עד כדי שהרגשתי את זה, והייתי עטופה כל כך בעצמי שלא שמתי לב שאתה מאחוריי, וקראת לי והסתובבתי ולא זיהיתי אותך מרב שהשתנית. מרב שנהיית משהו שאני לא מכירה. משו מכובד כזה, מכבד. ואני בכלל מכירה רק את הערס שבך, רק את הקללות והסמים שנשבעת שאתה לא לוקח.
פתאום הגיעה כיפה על הראש שלך, חחח ושאלת בעלבון אם אני לא מזהה אותך, כי בהיתי כנראה קצת יותר מדי זמן, ובאמת לא זיהיתי.
פתאום ראיתי אותך באור שונה, ראיתי ילד.
ילד קטן.
ונזכרתי שהבעל שם טוב אומר שכל המציאות משקפת את הנשמה שלך וחשבתי שמה זה אומר על הנשמה שלי, שהיא קטנה?! או שהיא פשוט קטנה במובן של תמימות, והו, נכנסתי להרהורים וקלטת את זה והוצאתי אותי משם מהר כי אמרת, משוגעת, גם את השתינית ובקושי זיהיתי אותך. יש לך נס שלא הסתפרת. ורציתי להגיד, כן הסתפרתי אבל עבר איזה נצח והכל גדל בחזרה, כי בסוף הכל גודל, גם ענפים קצוצים שבים לפרוח. וגם לבבות שבורים מתאחים. ואמרת רוצה לבוא לסיבוב, וממש רציתי, לא סיבוב. רציתי לדעת מה עבר עליך. אבל אמרתי לא. כי זה לא מתאים בכלל. אמרתי לך, גדלתי כבר, זה לא מתאים לי. והלכת לקצה הרחוב, ושם עשית את מה שאתה עושה הכי טוב. שרת לתוך איזה רמקול שמישו השאיר והלך רגע, ושרת את השיר שתמיד שרת לי. ועד עכשיו אני לא יודעת למה עשית את זה.
אחר כך נכנסתי למחניודה ישבתי באיזה גומחה בשקט שלי, וכשהשקט התחיל לשעמם אותי והרגשתי את העירעורים באים, הוצאתי מכחול מהכיס וצבע כחול מהתיק ואמרתי תודה לבורא שיש עלי ציוד לשעת חרום וכתבתי על הקיר הצמוד אלי
אין לך אדם שאין בו פיסה של אהבה שיכול לחבק עצמו בתוכה.
לעיתים.
ולא היה לי איפה לשטוף את המכחול.
וחום של רגש מוזר טיפס לי מכיוון האוזניים לצוואר, ולפנים ויותר למטה לכיוון הלב ולרגליים וחייכתי.
כי זה מה שקרה לי בגוף, מסתבר.
והלכתי לי עוד קצת ושמעתי מלא אנשים יפים ובודדים.
ועצר אותי איזה מסטול ושאג עלי מי את?! ופרצתי בצחוק כי זה מה שהנפש שלי תמיד עושה כשמבהילים אותה וכנרגעתי אמרתי לו, אני פלא גדול.
והלכתי.
ועכשיו אני רק רוצה קפה. ואין אף אחד שיכין לי אז אני צריכה לקום ולהכין לי, חיים של רווקה, תבינו.
כל טוב.
ירושלים אני באה.
