ולא מספרים לאף אחד כי ככה טוב לנו.
והחלק הכי הכי קשה הוא הקורונה. בכל טול דנינו צריכים לעבור בדיקות קורונה. וכמובן לצאת שליליים אחרת אין טיפול.
אז אני לא שולחת את התינוק למטפלת. הילדה לא הולכת לבית ספר. אוקי, אנחנו שורדים עם זה. בעבודה מקפידים מאד על עצמינו. מסתדרים.
אבל עכשיו המשמעת התרופפה והמשפחה שלו חושבת שזה וופי של זמן למפגש משפחתי מורחב ילדים והכל. עם אוכל.
בהתחלה הוא אמר שנבוא. אחר כך אמר שרק הוא ילך
כשציינתי את מספר החולים העולה, והילדים, והאוכל, וחוסר יכולת להיות כל הזמן עם מסיכה ובמרחק נפל לו האסימון שאי אפשר
אמר שלא ילך
אבל מה החלק הקשה? שיש לו מבט של כלב מוכה ועצוב בעיניים. ושזה מופנה אלי. כאילו אני אשמה. כאילו הטיפולים לא של שנינו
(שנינו? הוא רק צריך לתת זרע פעם אחת וזהו! כל השאר עלי הורמונים והרדמה והכל. יעני שנינו. בדיחה עצובה)
הוא כמובן אומר לא לא הוא שמח שהסברתי לו ואני צודקת
אבל המבט הזה.... כאילו רק בגללי הוא לא הולך
אבל הוא אומר שמה פתאום אז אפילו לריב איתו אי אפשר
ולא להתעצבן
ואני יושבת לי פה בהרגשה מעפנה ביותר ומרגישה לבד לבד. כאילו רק לי אכפת ולי חשוב.
אשמח לחיבוקים וחיזוקים. כל כך קשה לי.
)