אבל מנסה.. אולי יהיו לכן כיוונים?...
תודה מראש💕
לפני כמה שבתות ב'ה היתה שבת שבע ברכות לאחותי
אנחנו ממש קרובות, דיברנו המון וחוויתי ממנה את הקושי עם ההורים שלנו בתקופה הזו. הם מהממים בגדול ויש הרבה דברים טובים כמובן אבל גם היו קשיים...
ושמעתי ממנה, הכלתי אותה והייתי מאד בצד המקשיב והמבין ןהנותן לה כוח
ואז הגיעה שבת... ובערב שבת אחותי ביקשה משהו מאמא שלי ובשביל אמא שלי (שארגנה את השבת... והיה חשוב לה שהכל יהיה טוב וזה, כן? השקיעה בטירוף) זה היה ממש קשה, והיא ממש צעקה על אחותי.
התערבתי בניסיון כזה להרגיע וזה לא ממש עבד, אמא שלי ממש צעקה עליי ןאמרה לי לצאת.. קיצור. סרט.
עכשיו שתבינו
אימא שלי שתהיה בריאה צועקת בכללי (לא נגלה מאיזו עדה🙂) אבל לא על הגדולים.. על הקטנים בבית כן, אבל לא עליי.. כאילו בואו נגיד שהפעם האחרונה שזה קרה זה היה בכיתה יב אולי.
לא צעקתי עליה בחזרה כמובן שתקתי ויצאתי.
ואחכ הייתה הסעודה וכאילו הכל בסדר .
בלילה ממש בכיתי לאיש, שאני לא מאמינה שהבאתי את אמא שלי למצב כזה שהיא צועקת עליי ככה.. ומה אני עושה וכמה התערבבתי עם הסיפור הזה.
והוא פתאום פתח לי את העיניים לראות את הצד של ההורים שלי
אני עד אז ראיתי את ההורים ממש בביקורת... (דרך המשקפיים של אחותי..) ןפתאום הוא נתן לי לראות את הצד השני, להבין אותם
ופשוט... פשוט נשרפתי מבושה... באמת
הלב שלי ממש נשבר מההתסכלות על ההורים שלי, למה הסתכלתי בכזו שיפוטיות? בכזן ביקורת?
היה לילה קשה.... ממש
בסוף יישבתי לעצמי את זה שזה מה שהיה צריך לקרות כנראה כדי שלאחותי תהיה תמיכה, וזה מה שהיא הייתה צריכה
אבל אני חייבת להפסיק עם המבט הזה על ההורים.
בבוקר שבת אמא שלי פנתה אליי בשקט, אמרה שמצטערת שככה אמרה לי אבל נורא נפגעה ממני... אמרתי שהיא צודקת, חשבתי על זה בלילה ואני כל כך מצטערת, הצדקתי מה שאמרה (היא כעסה נורא שאני לא מבינה כלום, אמרתי לה, צודקת באמת אני לא מבינה.. ) וכאילו נגמר שם.
אחכ קצת דיברתי עם אחותי
אמרתי לה שאולי צריך לנסות לראות את ההורים במבט אחר (בכ'ז עשו בשבילה שבת שלמה...)
וניסיתי לסגןר את זה בלב ולהשאיר את זה מאחורינו.
טוב, זה לא עובד...
קשה לי אני מתביישת נורא מההורים שלי מהיחס שלי שהם הרגישו ממני (גם אם לא אמרתי... הורים מרגישים ביקורת גם כשהיא סמויה)
אני גם כועסת עליהם.... בכ'ז עשו טעויות בדרך וזה מכעיס אותי (מנסה לכתוב כאן בכנות, אז......)
וגם פגועה..
ובעיקר רוצה נורא להתרחק.... מרוב הבליל רגשות הזה
בוקר אחרי השבת (אנחנו מדברות כל יום בעיקרון.. קשר קרוב וטוב ב'ה. בדרך כלל...) אמא שלי אמרה שבואי נקבע לדבר מתישהו ומתי תבואו לשבת ואולי תקפצו השבוע ונדבר..
אני לא רוצה לדבר.
לא רוצה
רוצה שיעבור קצת זמן ונשכח מהכל
לא רוצה שהיא תצטדק
לא רוצה להכנס למה היה ואיך היה
יאללה בואי נעביר את זה
ובאמת תוהה איך להגיד לה
או פשוט לבוא, ולדבר כמו שהיא רוצה ולא להגיד כלום ולא להתווכח אלא רק להקשיב....
מקווה שיצא מובן...
ככ מבולגן לי בלב בקשר לזה...
תודה למי שקראה!!
