מתי תבין את זה שאינסטגרם הורס לך את הנפש. מתי תבין. זה פשוט לא טוב לך. לא טוב לך לראות כל הזמן אנשים מושלמים ומאושרים שמחייכים מלא ונמצאים במקומות עם שקיעות נדירות. כל שקיעה נדירה אצלם עד ששום שקיעה כבר לא נדירה. אתה לא יכול כל היום לראות בחורות יפות עם חיוכים יפים ושיניים בוהקות לא יכול. בחיים שלך אין אנשים עם שיניים בוהקות שמחייכים אליך. תבין שגם להם אין. הכל זה פילטר.

אנשים אנשים יפים ומוארים. ריקים עד כדי כאב. עד כדי עוד תמונה מוארת.

אל תאמין להם, בבקשה. תסתכל עליך. אתה לא מספיק לראות כמה אור אתה כי אתה שקוע באור של פילטר. הי. זה לא אמת.

אתה כולך אור. תראה את נחשון, כל יום סוחב את הסחורה לתוך המכולת ושר שירי ארץ ישראל היפה והטהורה. תראה איזה חיוך יש לו כשהוא מרים ארגז אחרי ארגז וצועק תודה רבה לאף אחד שנמצא לידו. תראה את החיוך שלו. חיוך מלא בשיניים דהויות שראו יותר מדי חיוכים בשנים האחרונות. תראה איך הוא מאיר.

לבחורות באינסטגרם תמיד יהיו שיניים בוהקות, אפילו עשו על זה פרסומת למשחת שיניים. אתה קולט?!

אני אומרת לך. תסגור כבר את הטלפון הזה. תפתח את החלון, תראה כמה עלים חדשים נוספו על העץ ששולח אליך ענפים כל לילה כשאתה סוגר את החלון, דקה לפני שאתה שוקע בחלומות שווא על אנשים מוארים. די עם זה.

תצא לשקיעה מחר. תיקח רק את עצמך. תעצום עיניים ותנשום עמוק לתוכך את כל האור שלך. את כל האור הגדול והאמיתי שעוטף אותך. את כל האור של כל הנחשונים ששרים כשהם מתחילים יום חדש ומנחם. תתחיל את היום שלך בנחמה.

הגיע הזמן לסלוח ללב.

אין לך חיוך בוהק. אבל יש לך חיוך של טוב גמור. וטוב גמור זה כל מה שאני צריכה.

תעזוב את הטלפון הזה כבר. בוא נצא לשדה. בוא לא נראה אף אחד חוץ מאורות. אור גדול שהוא שלנו ואור של כל האנשים האמיתים והטובים שלא צריכים להנציח רגע בשביל לתת לו משמעות. בוא נהיה אנחנו. פשוטים וגולמיים עם שיניים דהויות מחיוכים ישנים ואמיתיים.

תאמין לאור שלך. 

אני מאמינה באור שלך.

תמיד אתה בוכה על אנשים מתים. שלמה הם מתים ומה עלזאזל אתה אמור לעשות עם עצמך.

הכי חשוב זה להיות חשוב למישהו, אתה אומר.

ואתה צודק. אבל יותר חשוב שיהיה לך מישהו שחשוב לך. מישהו ששווה את החיים שלך. מישהו שאתה יכול להיות בטוח שאתה תאהב אותו כל חייך. ולעולם לא תשנא אותו. כי החיים קצרים מדי בשביל לשנוא.

תבין, לאנשים מתים יש יכולת שאין לאף אחד חי. אנשים מתים נמצאים איתך בכל רגע. אתה יכול לדבר איתם כל רגע. אתה יכול לחשוב איתם ביחד. למעשה הם ממש איתך. אני אומרת, בוא נעלה לקבר. נשב, נביא בקבוק בירה. נשב ונדבר. נעשה סיעור מוחות בשלושה. אני אתה והיא. אולי נזמין אותה לחתונה שלנו.

אה, כן, בטח תהיה חתונה מתישהו. 

איפה עוד ראית אמא שיודעת הכל על הילדים שלה?! אין דבר כזה. רק אמהות מתות יכולות לחבק אותך כשאתה לגמרי לבד. לגמרי לבד.

רק אמהות מתות יכולות לחבק ולנחם אותך כשאף אחד לא יודע מה קורה לך בלב כי החיוך שלך עם פילטר. הוא לבן וזורח ובוהק.

ואמא מתה שלוחשת לך בלב, כמו ציפור קטנה. שיום אחד החיוך שלך יהיה אמיתי. ושיום אחד יהיה לך מישהו כל כך חשוב לדאוג לו עד שאתה תקום בבוקר ותהיה מאושר. ותרוץ מהר תהר לחבק אותו.

ואלי אפילו כמה אנשים כאלה. ואתה מאמין לה. אי, אתה מאמין לה. כי איך אפשר לא להאמין לאמא שעוטפת אותך. עוטפת אותך מכל כיוון ולא נותנת לך להגיע לתחתית הכי נמוכה שאתה יכול אולי להגיע אליה.

אין על אמהות מתות. וואי שזה נשמע רע. אז מה קבענו?! בירה על הקבר בשמונה?!

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.