אזכרה בבית כנסת ספרדי פשוט פשוט. אנשים פשוטים.
לא אנשים משכילים, בעלי לשון חדה, וציניות. ציניות חודרת ומשפילה וחודרת וחכמה ומבזה. רק אמונה תמימה תמימה, בלי שום תמיהה ושאלה על החיים. פשוט חיים. מה יתאונן האדם וחי? דיו שהוא חי.
ותהילים מחולק אחרי מנחה של שבת, שהזקן הרומני בן תשעים (שאף אחד לא יודע איך הוא קשור לתוניס) מחלק בקושי, ומניח כל ספרון ליד כל מתפלל, לא משנה אם הוא רוצה או לא.
ובית כנסת שלם שקם לפני כל אדם מבוגר בן שבעים פלוס, למרות הוא לא רב ולא פרופסור ולא גאון. סתם אדם פשוט וזקן שעבר עליו כבר יובל וחצי.
בלי חקירות ופלפולים של הרב סולובייצ'יק, בלי מהלכים באמונה של הרב קוק. רק מעשה מתוק של הבן איש חי, ומעשי ניסים, וזוהר שהזקנים גורסים כל שבת בשקט.
ואני מסתכל על כל זה, קצת בציניות, קצת בקור. וחושב לעצמי כמה אני רחוק מעולם כזה תמים ויפה וטהור, של אנשים שלמים עם חיים שבורים, שלמרות כל מה שיש להם ובעיקר עם מה שאין, יושבים ומתפללים לאל שממנו כבר רחקתי וחומה של קרח מפרידה בינינו.
כי הרי מה שחשוב זה עמקות ופלפול, ומהלך מבריק על הפרשה וביאור נפלא בתורת הרב זצ"ל, והישגים ותחרות, כי הרי העיקר זה היעד הנוצץ והמבריק עד לסינוור. וגם תואר לא יזיק, כי אחרת ממה תתפרנס בלי משהו ביד.
וכמובן, טקס של חישוב ממוצע בסוף שנת הלימודים, כי פחות מתשעים זה בושה למשפחה ופשע בל ייסלח. וצריך גם לעשות איזה משהו מיוחד בזמן התיכון, כי להיות סתם כמו כולם זה פשוט לא הגיוני. מה אתה בלי איזה תוכנית אתגרית לתואר בגיל אפס, או זכיה בתחרות ארצית במקום הראשון?
אז לכל מי שעזר לי להגיע להישגים - תודה
ותודה על הזלזול באנשים פשוטים שהם כמו אבני יהלום.
גם יהלום גולמי שווה הרבה.