כשאדם הולך ברחוב ונעצר באיומי אקדח, לרוב הוא יעשה כל מה שיבקשו ממנו. גם אם זה ללוות אדם לחנות סמוכה וגם אם זה לתת לו את ארנקו. האם עצם נתינת הארנק נעשתה מרצונו החופשי של האדם? חיצונית נראה שכן, בפועל לא.
האם הנתינה הנ"ל היתה בהסכמה? ודאי שלא!
עכשיו. כששני בני אדם מדברים בינהם, באופן טבעי נוצר בינהם קשר ושיתוף רגשות כלשהו. בכל מצב. קל וחומר כאשר מדברים על האדם בעצמו. עצם העובדה ש האדם השני יודע מי אני (אולי לא בשם אבל כן בכינוי), מה אני (חלק מהמהות) או שיש לו פריט מידע עלי שלא ארצה שיופץ (ואפילו העובדה שהוא דיבר איתי יכולה להחשב ככזאת), הוא מחזיק ביד אקדח וירטואלי טעון. לא בהכרח במודע, לא בהכרח ברצון, אבל זה מצב קיים.
השיח יכול להתקדם ולהתגלגל ולהגיע למצב שבו אדם יעדיף ל טוב נו אז אני אענה לו רק הפעם, לא כי הוא איים או משהו, סתם כי לא נעים לי שלא לענות, ובכך הוא יחזק ויגביר את עוצמות הקליע של האקדח הנ"ל. חוסר הנעימות הזאת שלא לענות לא תתמעט א-לא תלך ותגבר, והאדם ישכנע את עצמו שהכל בסדר, אין באמת בעי'ה לדבר על זה, זה טכני/ לא מאוד מהותי/ עוזר לי וכדומה.
ואם האדם יבקש עכשיו תמונה, או להפגש? יש כא-לו שבשלב הזה יבהלו וינתקו כל קשר, וי'היו מוכנים לקחת את הסיכון שבזה. אחרים (וזה טבעי ומובן) יתקשו בכך. "הוא עוזר לי כל כך", "לא נעים שלא לתת לו", "יש בי פחד שיתפרסם שדיברנו" ועוד, יגרמו לעיתים לאדם לעשות דברים שלא היו נעשים במצב אחר.
המצב מחמיר כשהנ"ל בעל סמכות, ויותר מכך, אדם מוערך: מי יסרב לו? וודאי שאם הוא מבקש אז זה בסדר, כי הוא <השלם את החסר>.
ולא נראה לי שצריך לדבר על ההשלכות של דברים כא-לו.
בקיצור, תזהרו, ותזכרו שאין דבר כזה אונס בהסכמה. יש לכם זכות מלאה לסרב לכל דבר שלא מוצא חן בעינכם, ואם רוצים לסחוט אתכם בקלף קטן- שימו לב שהענות לה היא קלף גדול בעצמה.