חזרתי מהתנדבות.
....
הם היו משפחה שמחה ומאושרת. הכל היה רגיל. ואז ברגע עצרו החיים. אמא חולה. בתי חולים. אשפוזים. לבד.
נכנסתי לשם, בתור מתנדבת אורחת אני רואה בית קטן, גבר- כנראה בעל, קמטי דאגה מצוירים על מצחו.. אישה מבוגרת- כנראה הסבתא, שהבשורה המרה על כלתה נפלה עליה ברגע הכי לא מתאים.. מלא ילדים, בנים בנות, גדולים, קטנים, בלאגן שלם. ילדה אחת-בערך בגילי,דפקה לי מבט מוזר כזה..אז נכנסתי..חייכתי עד כמה שאפשר, שטפתי כלים, קיפלתי כביסה ואז לקחתי את התינוקת. היא היתה קטנה. בת 5 חודשים. היא הסתכלה עלי במבט ממכר. הישירה אלי את עיניה הכחולות הגדולות, את האף הסולד וחייכה את חיוכה הממיס.. חשבתי על זה.. היא לא מבינה כלום.. לא יודעת שאמא שלה חולה.. שכולם מסביב דואגים.. מספיק לה חיוך אחד- של מישהו שהיא לא מכירה והיא שמחה ומאושרת. טוב לה שהיא לא מבינה.. השם!חשבתי.. בבקשה תעשה שאמא שלה תחזור עד שהיא תתחיל להבין.. שלדבר הטהור הזה תהיה אמא דואגת.. בריאה..כרגיל.. תעשה שהיא תבריא! בבקשה!זה כלכך עצוב לי...