קודם כל - חיבוק !
את נורמלית לגמרי. נורמלית נורמלית נורמלית.
קודם תגידי לעצמך ש-מה שאת מרגישה הוא נורמלי. 
אני התגובה הראשונה פה , ולא אכפת לי מה יגיבו אחריי. זה נורמלי.
נורמלי לקנא במשהו ש-לך כל כך קשה בו. בני אדם את יודעת, מתמודדים עם עליות וירידות, עם נפילות והתרומויות.זה היופי.
עכשיו אחרי שנירמלת את עצמך , תגידי לעצמך כך : " תיראי חיה (נגיד קוראים לך חיה חח) , את נורמלית מאוד, קשה לך , בא לך להתפוצץ עליהם ולצרוח , בא לך להבהיר להם את כל מה שמפריע לך ויש המון , בא לך לברוח משם ולא לפגוש בהם יותר, בא לך חמות מטופחת וחמה , גיסות עם קשר טוב, ובית מצוחצח . נכון ,את רוצה את כל זה, אבל אין את זה.וגם לא יהיה. למה? ככה. פשוט לא יהיה. כי זו המשפחה. והיא לא שלך , לך יש משפחה שאת מתחברת ואוהבת ב"ה , וכך הם חונכו. עכשיו תבחרי . לסבול מעכשיו עד 120 או לקחת את הציור הזה ולצבוע אותו בצבעים ורודים . כי אף אחד לא יהיה שם במקומך להחליט , רק את , אז קדימה , נכון שאת שונאת להיות שם , אבל תגידי לעצמך שזו לא המשפחה שלך , ועל בעלך ? דברי איתו על כל מה שמפריע לאט לאט , צעד צעד , תקחי מחברת או דף , וכל פעם שהוא עושה לך משהו טוב תרשמי.הכל ! מהסופר עד מתנה ביום נישואין .. נגיד... כל זוג והטוב שלו , אבל כל (!!!) דבר . אחרי כמה זמן שקשה לך והדף כבר מלא , תפתחי ותקראי. ותזכרי ששום טובה שרשומה שם , שום טובה , לא מובנת מאליה...... " 
מאתגר, את מסוגלת ! ה' איתך 3> חיבוק !

איזה כיף לקרוא מה שכתבת... וברוך השם באמת יש לי את המשפחה שלי ויש המון ורוד!

אגב לא קוראים לי חיה

למרות הקורונה, זה לא פשוט ומגיע לנו המון חיבוקים חחח

המשפחה שלי ממש נשמעת כמו המשפחה של בעלך!

והמשפחה שלך נשמעת כמו המשפחה שלו!

יכול להיות שגם בעלי מרגיש ככה?? בחיים לא חשבתי עלזה.

את ממש הכנסת אותי ללחץ!

קודם כל יפה שהוא עדיין לא אמר לך שום דבר, אבל זה הגיוני אם אתם נשואים רק שנה וחצי.

דבר שני שתדעי שיכול להיות שבגלל שאת רגילה לסגנון שלכם אז לא שמת לב אבל מי שלא רגיל לסגנון כזה זה פשוט הלם תרבותי!!! והכי מפחיד שזה בן זוג ואי אפשר להתחיל לפרוק את זה לפניו ולדבר רע על המשפחה שלו! זה קשה מנשוא כי זאת המשפחה ואי אפשר לשנות אלא לקבל אותה כמו שהיא.

אולי יצא לטובה שקראת את זה כי אולי זה טוב שזה יבוא ממך, שאת תפתחי לפניו את הנושא ותשאלי אותו איך הוא מרגיש.

יכול להיות שזה בכלל לא מפריע לו... לא חייב שהוא מרגיש כמוני. אבל שווה לנסות לפתוח את זה מצידך ולדבר אתו כדי לוודא שבאמת הוא לא שומר כלום בבטן מחוסר נעימות.

והוא גם יודע להגיד לי על דברים שמפריעים, ואמר לי כמה פעמים.

אבל לפי השרשור הזה זה נשמע שאת ממש בהלם...

אולי הוא עידן את הדברים... אברר איתו

בסה"כ הוא כן מסתדר עם המשפחה שלי, כי למרות כל החסרונות יש גם לא מעט מעלות...

הוא מאוד פעיל בווצאפ של המשפחה שלי...

ברור שזה לטובה שקראתי!

אני באמת חייבת לשמוע את דעתו בנושא!

באמת רואים שיש לך אישיות טובה!

בטוח שעם כל התיאורים יש למשפחה שלך המון מעלות אם הגעת ממנה.

אם את מסוגלת להתבונן ולראות את זה זה כבר טוב.

אני אומרת לך שאצלם זה כנראה יותר גרוע אולי בגלל זה אני בהלם.

למשל הבן של גיסתי ממש מציק כל הזמן והיא מספרת לי ככה (כשאנחנו יושבות על הספה): "כל החברים שלו תמיד אומרים שהוא מציק, כל הזמן אומרים לי עליו את המילה מציק... פעם הוא שיחק עם חבר למטה ופתאום אבא של החבר בא אלי ואמר לי שהבן שלי מציק לבן שלו אז התחלתי לצעוק עליו שיפסיק להגיד שהוא מציק וכנראה שהבן שלו הוא זה שמציק ושלא ישחק עם הבן שלי" - איך שהיא מסיימת את המפשט הבת שלי מגיעה ואומרת לי "אמא הוא (על הבן של גיסתי) מציק לי" - ואני ממשיכה להנהן לגיסתי על איזה חצופים החברים והאבא של החבר... חחח והיא לא קולטת!!!   ואוי ואבוי לי אם אני לא ארחם עליה ואשתתף בצערה... כי אחרת אני אעבור גם כן לצד של החצופים. הבנת??

את בכלל לא נראית לי טיפוס כזה, להפך, ממש רחוקה משם הייתי אומרת. כל הכבוד לך ואת במקום מצוין. בעלך זכה בך!

תודה נשמה!

וואי באמת נשמה מסובך ממש

אמן יסתדר לך הכל בסוף!!! בעז"ה!

אני ממש מרגישה שכשאני שמה אותו על הרקע של המשפחה שלו אני סולדת ממנו, וכשאני מסתכלת עליו לבד בלי לקשר אותו אליהם הוא נראה הרבה פחות גרוע. הבעיה היא שבאמת אנחנו הולכים לשם לפחות פעם בחודש לשבת, ותמיד הכל צף ועולה כמו בחילה... אני הייתי מוותרת על הביקורים לצמיתות מבחינתי אבל בשבילו זה ממש חשוב. 

הייתי רוצה לראות אותו בלי קשר למשפחה שלו. 

חייבת לומר שגם כאינדיבידואל קשה לי אתו מאד ותמיד אני מנסה להיות טובה ולא מעירה בכלל רק מחמיאה ומפרגנת אבל יוצא מזה שאני פשוט נהיית מנוצלת. ויש לי דעה, יש לי אופי זה לא שאני נותנת לטפס עלי, אבל הוא לא רגיל שמדברים בכלל וכל דבר שאני אומרת לו שמפריע לי נתפס אצלו כביקורת ומפה הדרך קצרה להתדרדרות היחסים... זה או שארגיש מנוצלת או שאריב איתו... לא פשוט. בינתיים נשאר לי להשקיע בחינוך של הילדים המתוקים שלנו שהם באמת באופן מיוחד יפים וחכמים ברוך השם!!!

אני אומרת אם הם לא היו נקיים אבל עם עין טובה ופירגון - הלוואי

אבל זה קשה לראות את הכל במקום אחד ולדעת שזאת המשפחה של הילדים שלי ומפה יצא בעלי.

רק רוצה להבהיר שבאמת אין שום קשר בין מידות טובות לרמת ניקיון !!

אבל אני פשוט רואה בו כל הזמן את המשפחה שלו.

אנחנו באמת הולכים לשם לפחות פעם בחודש לשבת, אבל הם מתקשרים המון, מעבירים דברים מאחד לשני, יותר נכון חמותי כל הזמן מבקשת להעביר חפצים לבנות שלה והיא מתערבת די הרבה, נגיד שלשום התקשרה בהיסטריה שלא נשלח את הילדים לגנים... והיא גם תמיד מתקשרת לכל הטלפונים שאפשר אם לא עונים לה. רוצה מענה כאן ועכשיו על כל מיני דברים זוטרים. פעם בעלי ישן והיא התקשה מלא מלא מלא פעמים, בסוף עניתי לה והיא ביקשה שאעיר אותו כי זה ממש דחוף. בסוף שאלתי אותו מה היא רצתה שהיה כל כך דחוף? והייתי בשוק. הבת שלה שגרה לידינו היתה אצלה והיא רצתה לדעת אם להעביר איתה איזה סיר או שאנחנו באים לשבת ממילא. 

היא פשוט משגעת.... ומשגע אותי שבעלי כזה!!! אני כאילו רואה כל הזמן את אמא שלו ואחיות שלו נמצאות בתוכו, כי סך הכל הוא גדל איתן והסגנון הזה מובנה בו.  כשאני עצבנית עליו לפעמים אני מסוגלת לבכות לעצמי בחדר ולהגיד לעצמי "איזה אמא מעצבנת יש לך שככה גידלה אותך" (אני לא אומרת את זה לו...אבל לא לצחוק עלי חח) 

בקיצור אני ממש חיה את זה. לקח לי זמן לזהות מתי הוא מדבר עם אמא שלו מאז שפעם הוא היה עצבני ורטן מלא ושאלתי אותו "מה קרה דיברת עם אמא שלך?" הוא ענה לי שלא אבל אחר כך אמר שזה עצבן אותו כי זה היה נכון, כן, הוא מדבר אתה ונהיה עצבני, וגם כל פעם שהוא חוזר משם הוא חוזר עצבני... זה משפיע לנו הרבה על הבית כל הסגנון המתוח, הלחוץ הזה שלהם.

פלוס כל התכונות שחושבות שכל העולם רוצה להרע להם והם תמיד במצב התגוננות. בעלי מכניס אותי גם למצב כזה. לפני שהתחתנתי תמיד ראיתי טוב באנשים והיה לי אמון ובאמת לא קרה לי כלום, לא נפלתי לשום הונאה והייתי יותר שמחה, אבל עכשיו אני כל הזמן מבחינתו צריכה להיזהר מכל דבר, והעולם הוא קר ואכזר.

נשמע שזה ממש משפיע על החיים שלכם. משהו פה לא תקין. הוא לא אמור להיות עצבני כל הזמן כשהוא איתם או חוזר משם.

מילא אם זה היה משהו שהוא עובר עם עצמו אבל זה משפיע עלייך ועל המשפחה והזוגיות שלכם.

אני ממש ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שאת רוצה ייעוץ זוגי ושם לידו תגידי ליועץ/ת את כל מה שאת כותבת לנו פה. איך את רואה את הדברים והקשר הישיר של זה על הזוגיות שלכם. אולי כשהוא ישמע את זה ממך שם יפול לו האסימון. וגם אם לא, לפחות תהיה שם דמות אובייקטיבית ומנוסה שתוכל להאיר לשניכם את העניין ולתת לכם כלים איך להתמודד. אולי ממנה הוא כן יקח מוסר.

אם הוא לא ירצה ללכת, תלכי את לייעוץ אישי, תעשי העתק הדבק של כל ההודעות שכתבת ותקריאי שם. תראי מה תהיה תגובת היועץ/ת. ולו רק בשביל השקט הנפשי שלך. 

מקסימה. לגמרי לגמרי איתך......

נשואה  4 שנים. המשפחה של בעלי גם כאילו נחתה מארץ המוזרים... אפס ניקיון ממש כאילו ברמה גועלית, בעלי היה מספר לי שהם היו מתקלחים פעם בשבוע! מסכן..עבר חיים קשים מאוד שם..

עוני , לא היה כמעט אוכל בבית במהלך השבוע.. אבא לא עובד, אמא לא עובדת.. חיים מב"ל. 

אח עם פיגור, אחות מעופפת רווקה בת 30+ . 

אפס מודעות , אפס אהבה, אפס נתינה. בחינה שלי באו בידיים ריקות , וכן הלאה... כאלו משהו שם לא פיקס באמת הם לא בריאים 100. 

אמא שלו נפטרה אחרי שהתחתנו , היא היתה אישה מדהימה ממש מיוחדת..אבל לא בטוחה שהייתי מסתדרת איתה, לפי התיאורים מעלה..

בקיצור פירטטתי לך רק למטרה שתביני שאת לא לבד, ושזה בסדר גמור. אני גם הרבה פעמים הרגשתי כאילו בא לי לברוח

ולמה קיבלתי משפחה כזאת הזויה?

כשלאחי יש משפחה (לאשתו) מדהימה חמה וזורמת כל כך. הייתי מתביישת להביא את המשפחה של בעלי לארוחות. שלא נדבר שלא מזמינים אותם ושאין חיבור בכלל בין המשפחות...

בקיצור- הזדהתי מאוד חח.. המזל שלי שבעלי יצא שונה לחלוטין, כפרה עליו . באמת חושבים תמיד שהוא מאומץ..

אני למדתי, שהתיקונים האלו הם המתנה הכי גדולה שיש. צריך ללמוד להנות מהם. 

לפעמים משפחה חמה מהצד השני זה לא הכי טוב. נכנסים לחיים האישיים הרבה, מתערבים, חושבים שמגיע להם לדעת הכל.

תחשבי על זה ככה..

תחזקי את הקשר עם בעלך, את הקשר עם המשפחה הגרעינית שלכם. ותראי כמה טוב יש לך, וכמה טוב יכול לצאת מזה.

יש גברים שבאו ממשפחות חולות ניקיון ולפעמים האישה לא כזאת נקיה וזה גם יוצר מחלוקות. יש פעמים שהבעל בא מאמא בשלנית והאשה שלו פחות. וזה גם יוצר מחלוקות. אז במקרה שלך אחותי יש לך פור ענק עליהם. את הבית שלו, ואת החוויה המתקנת. נצלי את זה!! מניסיון ;)

אם את צריכה לשפוך עצבים תסכולים וכו' אני פה. באמת שמתמודדת עם זה גם לא פחות 3>

באמת שעשית לי טוב בהזדהות שלך... 

גם לך לא קל בכלל.

הכי מעצבן זה שאת כן באה ממשפחה טובה ואז הכל ממש צורם לך!

ואני שמחה שבעלך שונה מהם, זכית!

אגב מה שמעצבן אצלי זה שהם מתערבים המון!!! 

בתקופה של הקורונה שהיה פחות קשר הייתי בעננים. אבל בחיים הנורמלים הם תמיד מעבירים דברים, מתקשרים, מתערבים חופשי. הנה רק שלשום חמותי התקשרה בהיסטריה ובלחץ שלא נשלח את הילדים לגנים בגלל הגל השני וזה..... חח

עכשיו זה כמו סוג של חוצפה להמשיך לשלוח אותם אבל אני משחקת ראש קטן... טובה חמודה וקטנה כזאת וגם לא עונה לה לטלפונים בתואנה שזה תמיד על שקט אצלי ואני לא עונה להרבה אנשים גם... התרגלה כבר. כי אם בעלי לא עונה היא ישר מתקשרת אלי אפילו אם אני בעבודה  "למה הוא לא עונה לי?? איפה הוא?!" כאילו אני אחראית עליו ואז אומרת לי מה למסור לו... בקיצור קצת קשה להפריד אותם מהחיים שלנו כשהם כל כך מעורבים וגם כשבעלי מאד דומה בתגובות בהתנהגות ובדרך חשיבה שלו...

אני רק מקווה שככל שהילדים יגדלו נהיה בקשר פחות.

אבל את יודעת, עוד מישהו פה כתב לי שבטח יש לאחותי דברים שהיא היתה רוצה שיש לי ואין לה. אני לא חושבת שזה בטוח נכון, ניסיתי לחשוב על משהו... ו... לא מצאתי. ברוך השם יש לה את כל מה שיש לי פלוס משפחה טובה. משהו שלי אין מהצד של בעלי. את למשל מצאת חיסרון בזה שהם יותר מתערבים, במקרה שלך, אבל אצלי זה גם לא אז אני לא יכולה להתנחם בזה. דווקא המשפחה שלי גרה קרוב אבל בתור אנשים עם טקט לא מתערבים ואילו חמותי מתערבת המון. נראה לי שפשוט צריך להבין שזאת "מנת חלקי" ולא כולם שווים בעולם הזה וזהו...

אגב בעלך היה כזה מההתחלה, שונה מהם? או שזה תהליך שעברתם ביחד?

אני יכולה ממש להבין את התסכול שלך. גם במשפחה של בעלי יש קטע כזה, במיוחד לאמא שלו. כל דבר מחפשים סיבה למסיבה. כל חופש ישר חייבים לפנות את היומן בשבילם ולתכנונים שלהם..

ועוד תוסיפי את הסבתא רבא (אמא של האמא, מפתיע?!) שגם מחפשת מפגשים משפחתיים כל חופש במהלך השנה שיש.. זה פשוט מוציא אותי מדעתי.

בהתחלה גם אני הייתי כמוך, אומרת כן לכל הבקשות שלהם. ובבית הייתי מתלוננת לבעלי שהם יותר מידיי נדחפים. המשפחה שלי ממש ההפך. יש לי משפחה חמה ואוהבת אבל הם לא מתערבים בכל דבר, וגם אם מציעים משהו ולא בא לי ואני אומרת לא, אף אחד לא שואל אפילו למה לא? פשוט מקבלים את זה בהבנה.

וכשאני כבר אומרת לא לאמא שלו, היא ישר מתחילה עם ההסברים "אבל אני חושבת שזה יהיה ממש טוב לילדים, זה כדאי ממש שתבואו".. ולא משנה שאסרב שוב יפה, היא תמשיך לשכנע או לתת פתרונות שיגרמו לי להסכים. פשוט לא מבינים מה זה לא. לא מכבדים רצונות של מישהו אחר. ובסוף אומרים "טוב, חבל.." ... כאילו שזה יעשה לי מצפון. אז זהו שלא.

הנה עכשיו מקרה חם מהתנור: הסתבא רבא החליטה שהיא רוצה שכל הנכדים והנינים יבואו לבקר. עשתה רשימה של תאריכים וביקשה מכולם לשבץ את עצמם. בלי לשאול אם מקובל עלינו בכלל. פשוט קובעת עובדות. ואני בן אדם שאם קובעים לו עובדה יש בי רצון פנימי דווקא לעשות ההפך. לא יודעת למה. אולי זה רק בגלל שזה בא מהם ספציפית זה מחרפן אותי..

בגלל זה אני מצאתי את עצמי הופכת להיות שקרנית פתלוגית, את לא מבינה איך התמחיתי בזה כדי לצאת ממצבים שמפילים עליי משימות (בעיקר נסיעות עם הילדים למקומות שאני לא רוצה). 

זה באמת מצב לא פשוט. אבל קודם כל את צריכה לדבר עם בעלך ולהסביר לו שקשה לך עם זה ולראות את התגובה שלו (בעלי הבין אותי וגם הוא חושב שהמשפחה שלו מגזימה.. אבל הוא פסיבי בעניין ולא מסרב להם אלא רק במקרים קיצוניים שאפילו הוא לא רוצה ללכת). ולפי התגובה שלו תראי איך נכון לפעול. אם גם הוא נגד כל זה אז שהוא ידבר עם אמא שלו ויבקש ממנה יפה להניח לכם קצת. אם הוא כזה שנפגע מכל דבר שאומרים על המשפחה שלו אז תניחי לו ופשוט תהיי חכמה ותמצאי דרכים להראות להם שאת לא תמיד תסכימי לכל דבר.

הדוגמא שהבאת עם הילדים לגביי שליחתם לגן, זה פשוט מחריד בעיניי. אם את רוצה לשלוח תשלחי, ואם היא תשאל למה עשית את זה?! תגידי לה שחשבת על זה שוב והגעת למסקנה שזה הכי נכון כרגע. היא יכולה לדבר ולדבר ולהמשיך להסביר את עצמה ובסופו של דבר תגידי לה שאת מבינה מה היא אומרת ובכל זאת לפי שיקול דעתך זה הכי מרגיש לך נכון כרגע ושאת תהיי עם אצבע על הדופק מה שנקרא.

ככה בכל נושא שהיא מתערבת, תמיד תגידי לה יפה שאת מבינה אותה אבל שחשבת על זה והגעת למסקנה שככה וככה.... שתתחיל לקלוט את המסר: שאת בן אדם חושב ושמקבל את ההחלטה הסופית. נקודה!

זה קצת לא נעים בהתחלה והיא תהיה קצת בשוק, אבל כל עוד זה נאמר יפה ובצורה מכובדת אבל אסרטיבית עם חיוך, היא תצטרך להתרגל, אין מה לעשות.

תאמיני לי לפחות כיף לנו שמשפחות האם שלנו כאלה חמודות. כתבת עליהם כאילו זה המשפחה שלי, גם אצלינו לא ישאלו למה ולא יחפרו, אם אני רוצה אני אפרט ואם לא אז מכבדים את ההחלטה שלי.

חמותי אפילו על צורת הירידה שלי עם העגלה מהמדרכה לכביש, אפילו על זה שאלה אותי למה אני עושה ככה....חח

תקשיבי זה באמת לא נעים שקובעים לך עובדות בלי לדעת בכלל אם את מסכימה, אבל לא כדאי לך לשקר בשביל זה, דווקא אהבתי מה שכתבת אחר כך, שצריך לדעת לענות בקצרה תשובה חד משמעית ולחזור עליה באסרטיביות

ובאמת בלי לערב את המצפון אפילו אם מנסים לגרום לך להסכים בגלל המצפון. ממש אהבתי, ואני מתאמנת על זה עכשיו.

אם אני מדברת על הנושא עם בעלי, הוא באותו רגע נראה מאד מבין, אבל אחר כך משהו ביחסים שלנו ישתנה.

הוא יהיה חסר סבלנות כלפי, מזלזל, בלתי נסבל כזה. בהתחלה לא קלטתי שיש קשר, אבל היום אני בטוחה. כל הערה על המשפחה, וגם על עצמו בלי קשר למשפחה, אפילו שנאמרת בצורה יפה ומכבדת- אחר כך יש לה השלכות שבאות לידי ביטוי בהתנהגות שלו כלפי או כלפי הילדים.

אני רגילה שמדברים בכבוד על כל דבר ואם משהו מפריע מיד שמים על השולחן בצורה מכבדת ומכילה. אבל הוא לכאורה נראה מקבל כשלמעשה הוא לא יודע להכיל את זה ומוציא את זה בהצקות וזלזול.

איזה קשה זה?

הקטע הזה של "למה אני קיבלתי משפחה כזאת הזויה?"

ושאת מתביישת להביא אותם לארוחות...

בדיוק אנחנו צריכים עוד מעט לספר את הבן שלנו ובעלי רוצה להביא את המשפחה שלי לאמא שלו ולעשות לו שם מסיבה... אמרתי לו עדיף שלא... סתם פדיחות.

גם אצל המשפחה של בעלי - אפס הכלה. ככה אני מגדירה את זה. אין שום הכלה לאחר.

האמא כאילו כמו ילדה קטנה, אי אפשר לדבר אתה בכלל על דברים שהם לא טכניים או לא על אנשים אחרים, וכאילו כואב לה הלב לראות אנשים מצליחים. 

מתי קלטתי את זה, פעם אחת שהייתי בחודש תשיעי ועברתי חוויה ממש משפילה, זה היה ביום חמישי וסיפרתי את זה לכל מי שיכולתי, לשכנה החמודה שהנהנה בצער, לאמא שלי, לאחותי, וזה כל כך מקל ועוזר. ואז היינו שם שבת, זה עוד היה טרי, ופתאום הרגשתי שבא לי לספר גם לחמותי, אבל אז הבנתי שבעצם אין מצב!! היא ממש לא דמות שאפשר סתם לספר לה משהו כדי לפרוק!! אפסססס הכלה. התחלתי לספר לה סתם מתוך סקרנות מה יהיה, וכמובן שבמשפט הראשון היתה איזה צעקה למישהו ברקע " אהההה תוציא את השניצלים מהמקרר שיהיה לנו לסעודה שלישית" ואז אלי "הילדים נראה לך יאכלו שניצלים?" וכאן נקטע רצף הדיבור שלי, היא פשוט לא יכולה להקשיב לדברים כאלה.

ועוד כמה תסכולים (קטנים של מפונקים כמוני) שנזכרתי בהם בגלל הסיפור הזה (כל סיטואציה שם גוררת לעוד ועוד תיסכולים) - היא מוציאה את האוכל של סעודה שלישית כבר מיד אחרי סעודה שניה, סתם שיהיה מונח על השיש כמה שעות טובות "כדי שלא יהיה קר כשנשים על הפלטה" ואז תמיד יש לי קלקול קיבה אחרי שבתות שם אבל חס וחלילה אם אתלונן. 

היא עושה סלט ירקות לבוקר עוד מיום שישי, ואז אוכלים סלט חתוך גס של מלפפון עגבניה וגמבה ירוקה שהיה בקופסה של גלידה במקרר...חח (ולחשוב שאני רגילה מאמא שלי ומהסבתות ומכל המשפחה שלי תמיד להתעורר לריח הטרי של הסלט עם הלימון והחסה...

אני גם רגילה שתמיד לכבוד שבת אופים עוגות טעימות ואצלה מקסימום אוכלים איזה עוגת קינמון קנויה שהיתה פתוחה במקרר כבר המון זמן, או איזה רוגעלך משבוע שעבר...

תמיד היא שואלת את אותן שאלות - ומתלבטת הרבה - נראה לך הילדים ירצו שניצלים? אה אבל יש לי גם קציצות שעשיתי ביום רביעי... אפשר גם שניצל תירס... ואני צריכה להיות החלטית ולהגיד הרבה פעמים כדי שתיפול החלטה סוף סוף.

אוכלים הכל הכל הכל בחד פעמי תמיד. לא יודעת מתי אכלתי אצל חמותי בצלחת רגילה. כוס זכוכית זה רק לנס קפה ואם אני לא שוטפת היא מבקשת מבעלי שישטוף! (כי אין לה כח לשטוף כלים)

היא מביאה דברים מהזבל, כל מיני אופניים שבורים מלוכלכים ודהויים, ולא שוטפת בכלל ואז הילדים משחקים עם זה בחצר, זה כמובן יעליב אם לא ארשה להם, ויש מלא דברים מסוכנים בחצר והיא צועקת עלי שאשגיח שהילדים לא יגעו... 

כל הידיות של הדלתות תמיד דביקיות עם הילה של חום מסביב... 

כנראה השם חשב עלי ולא סתם הם אוכלים בחד פעמי. זה טוב לי

ועוד היד נטויה אבל קצת פרקתי....

אגב איך את מתמודדת עם זה? אתם באים לשבתות?

אתם הרבה בקשר בחיי היומיום?

את לפעמים פוחדת שהילדים שלך יהיו דומים להם או יושפעו מהסגנון שלהם?

וואו באמת שזה ניסיון לא פשוט. מניסיון חח

ועוד שעם כל זה הם גם מתערבים לכם, אמאלה לא הייתי מבליגה..כל הכבוד לך שאת שומרת על יחסי כבוד בינכם, מעריצה את זה.

אצלנו המשפחה של בעלי חילונית גמורה. ( אנחנו בעלי תשובה)

ככה ששבת אין שם, חגים אין שם. כלום, כפי שאמרתי אפס מודעות. בהתחלה היינו באים לארוחות שישי שאנחנו היינו מזמינים את עצמנו. היינו רואים את הטרור שזה גורם אצלהם בבית, ואת האפס השקעה כמובן , שמהר מאוד זה נגמר... מארחים אותם אצלנו פעם במאתיים שנה. שזה קושי בפני עצמו כן.? תדמיני אנשים שיושבים בספה ולא זזים. אוכלים ולא מדברים. ואין מחמאות. "אבא איך האוכל?" " בסדר" . ככה..

אבא עם לב טוב כן? אבל קר מאוד.. טוב ככה הוא גדל. 

בקיצור גם שם אפס הגיינה וכו. ברמה שהיה ריח ממש לא טוב מהם לפעמים.. והיה תקופה שממש נבהלתי שנכנסתי למשפחה כזו..

אבל כמו שאמרתי בעלי שונה לחלוטין, והאמת שגם אחותו הגדולה שנשואה גם ממש שונה ואותה אני דווקא מאוד אוהבת.. ומזל.

אנחנו לא בקשר יומיומי, האבא קופץ פעם בכמה זמן לבקר, אבל הוא לא מזיק.. חוץ מחוסר טאקט או חוסר מודעות בהרבה דברים שאני לא יודעת אם נובע מבעיה נפשית או מחוסר הבנה , השאר עוד נסבל.. הוא באמת בסדר.עד שמסתחרר ולא מרגיש טוב פתאום ופה זה מתחיל להיות קשה..................... דמייני את זה בערב שישי...

זהו בגדול תודה לה' אנחנו לא קרובים כל כך, בעלי מכבד את אבא שלו מאוד מתקשר אליו כל יום אבל בקושי נפגשים..ככה שהשפעות על הילדים פחות יש. 

תמיד פחדתי מוות שלילדים שלי יהיה בעיות פיגור או כאלה בגלל המשפחה שלו. אבל תודה לה' הילדים בריאים וזה הכי חשוב..

תישארי חזקה . 

תתמכי בבעלך,ותנצלי את זה לטובתך . כפי שאמרתי זה שהם לא נקיים, לא בשלנים, לא 100, יכול רק לחזק אצלך את התכונה הזו, ולגרום לבעלך להעריך פי 100, ולהרגיש הכי טוב שיש בבית שלכם.

זה מה שקורה אצלי. בעלי נדהם ממני ומודה לה' שאני כזו ולא כמו המשפחה שלו כמה שסבל שם. 

מזל שהם יודעים להעריך.

גם בעלי מאושר שנכנס למשפחה כמו שלי ומודה לה' שאני לא כמו המשפחה שלו. פתאום נפתח לו עולם חדש של סגנון חיים והוא יודע להעריך אותי  מאד.

אגב יש לך מזל שאתם לא צריכים לבוא לבקר שם הרבה כי זה מאד משמעותי. רק בתקופה של הקורונה הבנתי עד כמה זה משמעותי... תתארי לך שפעם בחודש לפחות את צריכה ללכת לישון במחסן מאובק, עם מצעים ששמרו לך מהפעמים הקודמות שהיית שם (פשוט קיפלו ושמו בצד עד שנגיע שוב וכל הלילה אני נושמת חלקיקי אבק) והילדים שלך משחקים במשחקים שבורים מהזבל בצבע חום דהוי וחמותך מתעקשת שתתני לתינוקת לזחול על הרצפה המלוכלכת... וכל הזמן צועקים עליהם בצעקות רמות "לא! לא! לא!" ... 

אוף...

אבל כמו שאת אומרת פשוט צריך להתמקד בבית שלנו ובילדים החמודים שלנו!

אחרי הכל המון דברים זה עיניין של חינוך והרגלים וזה בידיים שלנו.

בהצלחה לשתינו

שזה המשפחה שה' הביא לנו, משמע זה הכי טוב לנו! לתיקון שלנו! לזוגיות שלנו!

ובכלל לחיים שלנו. 

משפחה אחרת לא היתה טובה לנו, חד משמעית

עם כל הצער.. והחלומות האחרים.. והאמיני לי חלמתי על משפחה אחרת

חלמתי על חמה חמה ( תרתי משמע ) , חלמתי על קשר יציב, על פינוקים  הערכה ואהבה. שבינינו לא כל כך קיבלתי בבית..

אבל ה' רצה אחרת וזה אומר שאין מדויק יותר מזה

ורק ככה הזוגיות שלנו נבנית בצורה הכי בריאה

תזכרי את זה. להעצים את הזוגיות,זה האתגר שלך מפה

בהצלחה רבה יקירה, את לא לבד!!

עכשיו אמרת את הבסיס להכל!

ואת זה אני נוטה לשכוח.

כי באמת השם יודע בדיוק מה הכי טוב לנו וזה באמת חד משמעי!

אני לא יודעת מה יותר קשה, זה שלא היה לך את זה כל כך בבית או זה שאת ממש רגילה לזה.

אצלי משני הצדדים זה משפחות של אנשים מבוססים כספית, אינטלגנטיים, איכפתיים, טובים ומתורבתים. באמת!

כל שבת שהיינו נוסעים לסבתות אמא שלי היתה מטפחת אותנו מכף רגל ועד ראש והיו תמיד מאכלים טובים ועוגות וחדרים עם ריח של כביסה, עד עכשיו יש לי את הריח של המצעים מכל סבתא   וכמובן קשר בריא.

אז סתם מעניין מה יותר קשה. 

את ממש מחזקת, ומעוררת בי רצון פשוט לשכוח מהכל ולהתמקד נטו בזוגיות ובבית שלנו.

ואיזה כיף יהיה לילדים שלך בתור נשואים להביא את הנכדים לכזאת סבתא!

אני רוצה להעיף את המועקות האלה מהחיים שלי.

זה תמידי, אני לא אחרי לידה. אלו תחושות קבועות שאני חיה איתן.

בעלי אותו סגנון כמו שהם ובגלל זה אני כאילו חיה עם הסגנון של המשפחה שלו. נגיד כשהיה סגר ולא נפגשנו הרבה זמן אז בעלי באמת היה יותר משוחרר. אבל בשגרה הרגילה אנחנו נפגשים הרבה כי מאד חשוב לבעלי להיות שם, והם גם נורא מתערבים במלא דברים.

כן, דיברתי עם בעלי והוא יודע איך אני מרגישה. הוא יודע גם שאני לא אוהבת להיות שם ולא אוהבת לראות אותו שם. ההתנהגות שלו מחמירה כשאנחנו שם וזה לא עושה לנו טוב. הבעיה שוב שהוא ממש רוצה ללכת לשם. 

אולי בדיוק הרגשות צפים עכשיו ביתר שאת בגלל שהיינו שם בשתי השבתות האחרונות רצוף. אמא שלו ממש רוצה שנבוא והוא רוצה לרצות אותה ואפילו שהוא יודע שאני לא רוצה אנחנו הולכים. ותמיד אחרי שבתות שם אני קצת יותר סולדת ממנו כי באמת זאת התנהגות אה... נלוזה .. הייתי אומרת. לראות אנשים מבוגרים רבים כמו ילדים קטנים זה עצוב בעיניי וגורם לי זלזול וסלידה.

הוא מודע לזה אבל כנראה קשה לו לראות את עצמו מהצד והוא גם רוצה לרצות את אמא שלו.

את הטפות המוסר שלך תן בכנסיה!!!

אולי לא ראית בשרשור אחר. אני פשוט הגבתי. זה לא קשור לשרשור.. תתעלמו

אבל יש לי משהו לכתוב לך לגביי התערבות המשפחה.. עוד מעט

נכון אולי גם אני נשמעת פסימית, אבל בגלל זה אני כותבת פה, אני מנסה לבדוק את זה, לראות מה מפריע לי, לראות איך אפשר לשמוח עם זה, וגם להזדהות עם אחרים שגם במצב דומה, זה כל כך כיף לפרוק, ולא להשאיר הכל בלב, וכשאין איפה לפרוק כי זאת המשפחה שלך, אז הפורום הזה הוא בדיוק המקום לחמם את הלב.

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב מאתמול.

התגובות של אנשים טובים פה גרמו לי לחזק יותר את ההסתכלות שלי על המשפחה שכבר כן יש לי, הילדים המתוקים שלי ועצם ההבנה וההכלה עשו לי כל כך טוב על הלב.

אגב אני אדם מאד מאד אופטימי! אין על זה ויכוח. אני צוחקת הרבה, רואה עתיד ורוד ורואה טוב באנשים!

רק שממש קשה לראות טוב באנשים עם מידות רעות ולדעת שהם המשפחה שלנו.

אני אספר לך עוד משהו מעכשיו ותבין מאיפה ה"פסימיות" שלי:

גיסתי נאלצה להסיע איזה רהיט שמישהו העביר להם(!)  שצריך להעביר בכמה נגלות מעיר לעיר, וחמותי (אמא שלה) אומרת לה: "למה שאת תעשי את זה? למה שהם לא יסיעו את זה אלייך?"   -גיסתי: "אמא, הם כבר הסיעו פעמיים ויש לו (לזה שהסיע) עבודה, הוא כבר הפסיד שעות עבודה בגלל זה"  -חמותי: "אז מה, מה הבעיה להפסיד שעות עבודה כדי לעזור למישהו? בשביל זה את צריכה לסוע? אי אפשר לעשות טובה עד הסוף?"

במקום שתגיד תודה בכלל שעזרו לבת שלה!!

אם לא הייתי שומעת את זה באוזניים שלי לא הייתי מאמינה.

ואני בבאסה שאלו המשפחה של הילדים שלי ושבסביבה כזאת בעלי גדל, שאלו האנשים שעיצבו את האישיות שלו.

שהוא פשוט אדם לא מחונך וגם נח לו עם זה. והוא לא מסוגל לקבל ביקורת אפילו בצורה מכבדת כי אצלם תמיד מתגוננים ולא יודעים לקבל. הכל מתפרש כמריבה.

לגבי מידות טובות, יש הבדל עצום.

אני עדיין אוהבת אותם אבל נורא מתוסכלת, בינתיים אני זאת שמתגמשת כדי לא להיתקל בהם. הם אלה שלא חושבים, שלא מסוגלים להשתנות, שלא מתבוננים ולא חושבים אלא שועטים בפראות בדרך שלהם. אני זאת שצריכה להיזהר לא להיפגש בבום. זאת ששותקת, מקשיבה, מהנהנת, מצדיקה, סובלת את השבתות וממשיכה להאיר פנים, מנסה למצוא דרכים שלא יתערבו ולא ישפיעו על החיים שלנו. לא חושבת שזה נובע מחוסר במידות טובות.

אגב אני אדם מאד מפרגן, מכיל ומבין. ודווקא בגלל זה לא היו פיצוצים והכל בסדר בינינו. אם הייתי כמוהם כבר מזמן לא הייתי מדברת איתם, כמה לא מפתיע שחצי מהמשפחה שם בברוגז ויש נתק של שנים...

אבל זה עדיין לא אומר שאני לא סובלת מזה, קשה לי.

אני ממש חושבת שזה הדבר העיקרי שיוכל לעזור לך כאן.

ואני בטוחה שהדבר הזה מאוד מאוד מוחשי ואפשרי דווקא עבורך, ודווקא כי תיארת אדם אופטימי, שרואה את הכוס המלאה, שמבין אנשים, שמכיל אנשים, שרואה את הצד היפה בהם - דווקא מהחוזקות האלו אצלך תוכלי להגיע לדעתי למקומות עוד יותר עמוקים ורחבים בנפש *שלך* ובחיים שלך בכללי.

עכשיו רק להבהיר, כי לפעמים ביום שישי או חוסר זמן אני כותבת מהר ועלולה להתפרש בצורה לא נכונה -

אני

בטוחה

שיש

לך

עין

טובה

בטוחה!!!

ובכמויות!!!

שחס ושלום לא ישתמע מדבריי שלא -

דווקא בגלל זה אני חושבת שאם *תגייסי* את החוזקה הזו אצלך בצורה הכי עמוקה שאת יכולה גם כאן - זה יעזור לך מאוד מאוד מאוד ב"ה!

אם תסתכלי רגע על כל אחד מהמשפחה שלו בנפרד

ורק תביטי בו

עם העין הטובה הזו שלך

ובלי להחליט כלום ובלי לעשות שום דבר בפועל - רק לחשוב ולהתבונן.

להתבונן על הידית הדביקה עם החום מסביב.

שאולי להם זה בכלל לא חשוב, לא כי ניקיון לא חשוב, אלא כי הם אפילו לא שמים לב לזה ולא רואים בזה בכלל משהו לשים לב אליו - אז זה אפילו לא *במודעות* שלהם

להתבונן על העוגה הקנויה

1שאולי זו השבת שלהם

זה הבית שלהם, במשמעות של *בית* - מקום שאתה יכול להיות בו מי שאתה, ברוגע, בנחת, בלי מסיכות

עוגה קנויה שאומרת שהם מעדיפים לשמור זמן וכוח לדברים אחרים. שבעיניהם חשובים לא פחות.

עוגה קנויה שאומרת שלהם זה באמת באמת טעים

להתבונן על האמא שמתקשרת ואומרת על הגל השני ואולי לא תשלחו את הילדים

להתבונן עליה כאמא

להתחבר אליה כאמא *שאת* לילדים *שלך*

שאם לשנייה, רק לשנייה את אמא בגיל 50 נגיד, והבת שלך בגיל 25 נגיד, ורוצה לשים את ילדיה במעון נגיד

ואת רק מתקשרת ודואגת.

אומרת שיש גל שני

שיש 600 נדבקים ביום

שזה הולך ועולה

ורק דואגת.

להתבונן על האמא הזו שאוהבת אתכם

את ילדיה נכדיה וכלתה

ורק דואגת.

רק מבטאת את הדאגה שלה לשלומכם ושלא יקרה לכם כלום.

להתבונן באמא הזו שה"התערבות" שלה מביעה אהבה לילדיה ורצון לקשר איתם

רצון לראות אותםף לשמוע אותם

להתבונן באמא הזו שלמשל רוצה להביא או להחזיר סיר ומנסה שזה יצא באותה שבת שהבת מגיעה אז רק מנסה לתאם את זה

להתבונן באמא שכאשר את מספרת לה משהו, נזכרת רגע בשניצלים ומה צריך לחמם ורק אומרת את זה כדי לא לשכוח

ואולי אם היית מדברת איתה אחרי כניסת שבת שהכל מוכן ומחומם ואין טרדות - היא כן הייתה יכולה לשמוע אותך עד הסוף?

להתבונן באמא הזו שרוצה שהאוכל לא יהיה קר אז משאירה לסעודה שלישית - כי היא באמת לא רוצה שהוא יהיה קר אז משאירה...

שחותכת סלט עם עגבניה מלפפון וגמבה - כי זו מי שהיא וכך היא רגילה וכך היא אוהבת וכך היא חושבת שטוב. באמת.

שרוצה לאכול בחד פעמי כי ערך המנוחה והרוגע אצלה יותר חזקים כרגע מערך הצלחות היפייפיות השבירות שצריך לשטוף

להתבונן באמא הזו

או באחות הזו

או בגיסה הזו

או בבעל הזה

כאנשים שונים ממני.

הם לא אני.

אז הם רק שונים.

את יודעת, יכול להיות שהרבה ממה שאת כותבת יכול לקרות איתי ממש

אולי הדלת שלי דביקה, אבל בכנות זה לא מפריע לי, לנו

אולי אני יכולה להתחיל לדבר ואז להיזכר במשהו - אבל ככה לפעמים המוח שלי עובד, ולפעמים אפילו יש לי "ניתוקים" כאלה שאני לא זוכרת בכלל מה אמרתי קודם

שלפעמים אני יכולה לרצות לראות את הילדים שלי כל הזמן (והגדולה רק בת 10 כן? אבל גם עוד 10 שנים ארצה לראות אותה )

אולי אני יכולה גם לדאוג מהקורונה

אנחנו למשל עוד לא החזרנו אף ילד למסגרות מאז פורים...

אני גם משאירה אוכל בחוץ עד סעודה שלישית שלא יהיה קר,

אני גם מכינה סלט רק מעגבניה ומלפפון ובלי לימון,

גם לי לא אכפת לקבל אופניים או משהו בלי לנקות

גם אנחנו אוכלים לפעמים בחד"פ ואני נהנית לא לשטוף כלים

גם אצל חמותי תמיד חד"פ וכיף לי

אולי יש אנשים עם סטנדרטים שונים ותפיסות שונות ודברים חשובים שונים. וזה בסדר! הכל הכל בסדר!

זו אני.

אני זו אני

את זו את

והכל לגיטימי ובסדר גמור!!!

- לפעמים כאשר מגיעה כלה למציאות הנישואין

ופתאום מתרגלת לעוד משפחה שלמה חו ממשפחת המוצא שלה

ולהרגלים שונים

ודפוסים שונים

היא בהלם לפעמים ב"הלם תרבות"

אבל זה הכי טבעי שיש!

את גדלת איפה שגדלת

בעלך גדל איפה שגדל

לך מאוד חשוב א ב ג

להם מאוד חשוב א ב ג

באתם מבתים שונים!

אין יותר ופחות

אין אני מהמעמד האצילי והם מהמעמד הנחות. אני חושבת שההסתכלות הזו פוגעת בראש ובראשונה בך.

זה לא נכון.

זה פשוט שונה.

לא יותר ולא פחות, רק שונה.

ולאט לאט צריך להתרגל לעוד דפוסים

לעוד תפיסות

לעוד מחשבות

לעוד אמונות

לעוד הרגלים

לעוד מנהגים

לעוד משפחה.

ולאט לאט מוצאים את מה שהיה לי, מילדות

ואת מה שהיה לבעלי, מילדות

ואת מה ששנינו בונים יחד שהוא רק שלנו ונוצר רק מאיתנו מחדש.

ובדרך זוכרים שיש את העולם האישי שלי. שחשוב מאוד.

ויש את העולם האישי שלו שחשוב מאוד

ויש את הביחד שלנו שחשוב מאוד

ויש את כיבוד ההורים והביקורים שגם חשובים.

ולאט לאט מוצאים איך כל דבר מקבל את המקום שלו

בלי לפגוע באחר

ולאט לאט מוצאים איזונים שיתאימו לכל הצרכים כולם.

זה קורה לכל זוג במידה זו או אחרת! לכולנו!

- עוד נקודה מאוד מאוד משמעותית בעיניי שכתבת : "כשיצאתי עם בעלי הוא היה נראה לי

אדם כזה טוב

וחביב

עם מידות טובות

וסבלנות

ובעיקר חיוך כובש."

כתבת שראית ומצאת כל כך הרבה טוב בבעלך

והטוב הזה בו לא נעלם!

הוא רק מכוסה כרגע בהרגשות האכזבה והקינאה שיש לך כפי שתיארת בכותרת.

הוא מכוסה בשמיכה הענקית הזו של האכזבה והקנאה ואז אי אפשר לראות את זה בכלל בצורה הזו.

רק רק אם השמיכה הזו תרד

אם הכיסוי הזה ירד -

תוכלי לראות אותו.

אותו.

את מי שהוא.

את הפנימיות שלו.

שהוא היה ונשאר אדם כזה טוב!

שהוא היה ונשאר חביב

ועם מידות טובות

וסבלנות

וחיוך כובש

אז מה השתנה?

השתנתה המציאות.

המציאות שאולי הוא כבר "מובן מאליו" בעינייך,

המציאות של הנישואין,

שאם לפני החתונה ההרגשה שלנו היא שבן/בת הזוג "לא בכיס שלנו" כי אין את הטבעת, י אין את המחויבות,

ואז מנסים להיות "עצמנו בגירסא המשופרת שלנו" ולמשל לריב - אבל לא עד הסוף

לכעוס - אבל לא עד הסוף

להתאפק יותר

להשתדל יותר

כדי שהוא/היא לא ימצאו מישהו יותר ב___ ממני וילכו. זה לפעמים קורה רק בתת מודע כל התהליך הזה...

ואז אחרי החתונה כאילו זהו. הם כבר שלי.

אז אני יותר "אשתחרר"

יותר אכעס אם אני כועסת

יותר אתעצבן אם אני עייפה

וכן הלאה...

ומקבלים את כל הטוב שבשני כמובן מאליו

ואת כל הרע שבו מגדילים ומעצימים

במקום לעשות הפוך -

את החסרונות לומר: לכולם יש חסרונות! גם לי!

וזה שהוא עכשיו למשל צעק זה כי הוא היה עייף/חולה/לחוץ/טרוד/עמוס

(בדיוק בדיוק כמו שאנחנו מקבלים את עצמנו בהבנה כאשר אנחנו טועים וכאשר לנו יש חסרונות)

ולא כי משהו ש*באישיות* שלו דפוק!

ואם הוא עשה משהו טוב -

אז *זה* לא מובן מאליו!

אז *זה* באמת מי שהוא!

(כמו שאנחנו מגדילים את הטוב שלנו ואת מי שאנחנו בעיני עצמנו)

אז ממש צריך ללכת עם זכוכית מגדלת דמיונית ביד ואת הטוב שבבן/בת הזוג - להגדיל

ואת הרע- להקטין

ואת הטעויות שלהם - לייחס למציאות, לעייפות, לחולשה, לעומס ולא למשהו דפוק באישיות שלהם

בנוסף לכל זה, 

המציאות השתנתה גם ב***פרשנות שלך אליה***

המציאות של ההסתכלות שלך הפכה להסתכלות שונה עם אכזבה וקנאה.

וכפי שפירטתי לעיל - אפשר בהחלט לשנות אותה *במודע*

בעיקר עם עין טובה ופרשנות מבינה לסיטואציה

(כמו במודל אפר"ת -

אירוע

פרשנות

רגש

תגובה

אותו אירוע שקורה - למשל ידית דביקה

הפרשנות שלך עכשיו - איכס איזה מלוכלים ועלובים

הרגש - דחייה, גועל

התגובה - התרחקות, אכזבה, ריחוק נפשי מבעלך

אם תקחי את אותו אירוע בדיוק

- דלת דביקה

ותשני את הפרשנות (רק רק את הפרשנות בכוחנו לשנות. את האירועים אנחנו לא שולטים והרגש גם מגיע ובגינו גם התגובה...)

לפרשנות שלך - זה פשוט בכלל לא בראש שלהם כי להם חשובים יותר דברים אחרים שהם בוחרים לשים עליהם את הדגש

ואז הרגש - הבנה

והתגובה - קירבה

וגם עוד נקודה משמעותית שכתבת:

"כשנפגשתי עם המשפחה

מיד הבנתי שזה לא הסגנון שלי

אבל כמובן שזה לא אמור להפריע לי."

נכון מאוד!

זה לא אמור להפריע לך

זה הם

נכון מאוד!

הם סגנון שונה!

אבל זהו, זה מה שזה.

- החלום שתיארת יכול אולי להצביע על חוסר שליטה שאת מרגישה למולם?

שאת מנסה להגיע לילדים אך נופלת מהשיפוע שוב ושוב?

אולי את צריכה להרגיש שאת שולטת על מי שאת ומה שאת שאת שם?

אולי אם תרגישי שהם זה הם.

וכמו שאמרת - זה הסגנון שלהם. לא רע - רק שונה. שונה ממך.

ואת זו את.

ואת תמיד תישארי את.

השונות (בשורוק) שלהם ממך לא מאיימת עלייך בשום צורה!

היא לא תיקח לך את מי שאת בשום צורה!

זה רק פעם בחודש או כמה שזה - את מתארחת במקום ששונה ממך. אבל את עדיין את. בהכל.

אל תרגישי אפילו בתת מודע מאויימת מזה.

השליטה שלך על עצמך וחייך היא בידייך והם לא לוקחים לך אותה.

יש לי עוד מלא לכתוב אבל לצערי כרגע לא מגיעה לזה,

אז אסיים באיחול שיהיה לך, לכם רק רק טוב

ובהצלחה רבה יקרה!

שוב, יש לי מלא אבל לא מצליחה לכתוב הכל, אפילו שזה יוצא ממש ארוך

אז עוד כמה דברים:

- ההרגשה שבעלך אולי מקבל ממך שהוא בא מבית עלוב וממשפחה פחותה.

תראי יקרה,
זו הרגשה מאוד כואבת להיות בא.

שהוא יודע שאבא שלו ואמא שלו ומי שגידלו אותו כל חייו ונתנו לו את חייו וכל השורש שלו,
השייכות שלו
מי שהוא
שנשאב גם משם -

הוא מרגיש פתאום מהאדם הכי קרוב לו בעולם - אשתו - הרגשה של נחיתות ופחיתות כבוד.

וזה כואב מאוד מאוד
ואולי הוא לא יודע מה לעשות עם הכאב הזה אז הכאב הזה יוצא כמו שאמרת בצורת ריחוק או הקנטות ביניכם וחיכוכים...
לא סתם מתי שאת מעלה את זה זה כך.
זה כואב לו.
זה מי שהוא.
אלו הוריו מולידיו.
זוהי משםחתו.
זהו מוצאו
משם הוא בא
זה המקור והשורש והשייכות שלו בעולם.
בבקשה נסי לתת לו להרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא והוא לא פחות או עלוב כמו גם משפחתו, ואני בטוחה שאת הראשונה שתרןויחי מכך גם כלפי עצמך וגם ביחס שלו כלפייך.

תחשבי כמה את אוהבת ומחוברת למשפחתך
לאמא שלך
לאבא שלך
תחשבי רגע שהמצב היה הפוך
איך היית מרגישה אם בעלך היה משדר שאת ומשםחתך עלובים? פחותים?
איך היית מרגישה שהאמא שאת כל כך אוהבת וגדלת ממנה
וכל הבית שלך ומשפחת המוצא שלך יוצאים כאלה קטנים ומעפנים בעיניים של החצי השני שלך אישך?
ואם הוא לא היה רוצה שתלכי אליהם?
או אומר לך רע עליהם?
או אומר לך להתנתק מהם?
או את כמו אמא שלך כך וכך וכך...
זה כואב כואב כטאב.

ונקודה נוספת - סעודה שלישית שעושה לך כאבי בטן - אולי תחתכי סלט או משהו קנוי או כל דבר אחר שהוא לא אוכל מחומם?

ועוד נקודה (סליחה, אני כותבת מהםלאפון כי אין לי בנמצא מחשב ולוקח לי שנים שנים להקליד ומלא טעויות וחוסר יכולת לסדר את הדברים כמו במחשב אז כל פעם מוסיפה נקודה שקפצה לי בצורה מבולגנת... חח לא נורא )

זה ההפרדה בין בעלך ומי שהוא
למשםחה שלו.
נכון שהם המשפחה שלו
אבל הם לא הוא.
ובמוח שלך לפעמים את ממש מחברת ביניהם
וכל פרצוף הכי קטן שבעלך עושה המוח שלך זוכר את כללל הפרצופים או העצבים שאמא שלו ואחות ואמא שלו ואמא שלו ואמא שלו עשו ואת מוסיפה את זה כאילו הוא עצמו עשה. והמסכן לא יכול לצאת מזה טוב אף פעם שאין את ההפרדה הזו.

נסי לעבוד להפרדה במוח
הוא זה הוא
מה שעשה זה מה שעשה
ומה שאחרים עשו זה מה שאחרים עשו

לא הכל יחד בסלט אחד גדול
כי שוב, הראשונה שמתבאסת ונפגעת מזה זו את וכמובן הוא.

- ועוד נקודה חשובה:

לדעת לשים לעצמך גבולות עם מי ומה שאת.

אם קשה לך עם משהו - וזה קשור אלייך ישירות - את לא חייבת לבלוע ולהיות נחמדה, וגם לא לצרוח ואז יסמנו עלייך איקס אחד גדול,

אלא אפשר דרך אמצע - לומר בנעימות אך באסרטיביות שזה לא נעים לב. או שאת חושבת אחרת.

לשמוע עד הסוף ולומר בעדינות שאת חושבת אחרת

ואם את מרגישה שעוברים את הקווים שלך - בהחלט חשוב לשים לב לזה ולא לרמוס את עצמך חלילה

ובהחלט אפשר לעשות זאת בדרך נעימה שתעביר לשני מסר: שמעתי ואני מכבד אותך אך אני חושבת אחרת והכל טוב

ולסיום אומר שאם משהו מדבריי נקרא בצורה חלילה שיפוטית או פוגעת חלילה זו ממש לא הכונה, אני באמת לא מצליחה כ"כ להעביר בנחת ובאריכות את הכל הכל כמו שיושב לי על הלב אבל כן ניסיתי לפחות מה שכן אצליח ואספיק...

ממש מאחלת לך הצלחה שלמה מכל הלב ואת נפלאה!

 

את כותבת מהמם ופשוט ריגשת אותי במילים שלך!

דווקא כתבת מאד מסודר והבנתי הכל בבהירות.

ריגשת אותי בתיאור שלך את אמא שלו כאישה דואגת ואיכפתית. זה באמת נכון. אני נוטה הרבה פעמים לראות את ההתערבות שלה כחוסר טאקט וכתעסוקה בעת שיעמום. אבל אם אסתכל בעין טובה אני אראה רק את הדאגה הכנה לילדים שלה.

לגבי הלכלוך, אני מכירה המון משפחות מעולות שהן פחות נקיות, גם אני לא מהפרפקציוניסטיות האלה של הנקיון, אבל ביחד עם זה יש חכמה, הכלה, עין טובה ועוד. תראי אותך למשל, לפי התיאורים אני מבינה שגם אצלך רמת ההיגיינה לא בשמיים, אבל את עוזרת לאנשים, יש לך סבלנות, יש לך כשרון, יש לך רצון לתת ללא תמורה. את אדם מדהים!!!! 

אצל חמותי רמת הנקיון זה כמו עוד מינוס שמצטרף לעוד מינוסים וביחד זה כבד עלי. אין בה שום רצון לעזור בכנות. (אגב סיפרתי לה את סיפור ההשפלה הקטן אחרי הדלקת נרות בזמן שלכאורה אמור להיות רגוע ושלפניו היה כמה דקות שאנחנו יושבות בשקט)

בשבת הלכנו לבקר מישהי אחרי לידה, וישר היא קפצה ואמרה בזלזול -"תראו איך היא תספר לכם את כל סיפור הלידה שלה, אני אומרת לכם, אין, היא לא יכולה לשבת בשקט! היא תהייה חייבת לספר לכם, תראו אני אשאל אתכם אחר כך ותראו שהיא תספר לכם..."   הלכנו ובאמת האישה הזאת סיפרה לנו, ואני ממש התרגשתי מהנס שהיה לה ואפילו בכיתי איתה מהתרגשות. כשחזרנו חמותי התנפלה עלינו "נו נכון היא לא ישבה בשקט? סיפרה לכם הכל?" - ואני כזה תוהה לעצמי מה יכול להיות רע בזה שאישה אחרי לידה מספר את הנס המדהים שהיה לה ומחזקת אחרים. זה כאילו חמותי מקנאה, או שעינה צרה, ממש עינה צרה שמקשיבים למישהו שמספר דבר מעניין.  ואגב הביקור הזה, לפני שיצאנו חמותי מזהירה אותנו - "אם ישאלו אתכם תגידו שאני לא בבית" בעלי -"למה?" חמותי-"לא רוצה שידעו שאני בבית... תגידו שבדיוק יצאתי מהבית"... למה לא פשוט לעשות מה שאת עושה בביטחון ובלי כל התככים וההסתרות האלה? אני מדברת על סגנון חיים, ככה היא. רואה את העולם כרע. זה בנוסף לחוסר נקיון, אז קשה לי למצוא נקודות אור.

ההתערבות שלה נצמדת בעיניי לשאר המינוסים ולכן אני רואה אותה כשלילית, אבל במילים שלך גרמת לי לחשוב שזאת כל המהות של עין טובה! למצוא דברים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן ודווקא להביט עליהם בצורה החיובית!!!

הדברים האחרים שאני יכולה לחשוב עליהם כיותר חשובים שבגללם מעדיפים חד פעמי ולנקות פחות את הבית - זה צפיה ממושכת בסרטוני יוטיוב. לא מזמן נשארנו ליום ראשון, ואני קמה בבוקר ועד שתיים בצהריים היא אפילו לא הציעה לי אוכל, אני פשוט ביקשתי מבעלי שיביא לי איזה רוגעלך ונס קפה. והיא? יושבת עם רגליים על הספה וצופה בסרטונים בקולי קולות ואי אפשר אפילו לדבר בסלון, מזל שיש חצר. (גם בעלי אמר לי שהיא כל הזמן ביוטיוב זה לא רק באותו יום)

אוקיי, אז אני לא אגיד לך שאני מסתכלת עליה כעל חצופה. היא אישה בוגרת וזכותה לבחור את הבחירות שלה בחיים ולהתנהל כרצונה. היא שונה ממני בפער ניכר, וזה נורמלי והכל טוב ויפה.

אבל --- אצלי, בתוך הלב שלי, ההתמודדות היא קשה. יש לי אכזבה.

אני עדיין אוהבת אותה, מחייכת אליה, מגיעה לשבתות בתדירות של מינימום פעם בחודש, מדגישה לילדים דברים טובים שהיא עושה, מקשיבה לה, נותנת לה הרגשה הכי טובה בעולם.

עד כדי כך שכשלא יכלה להזמין בגלל הקורונה היא ממש התקשרה להתנצל שהיא לא מזמינה אותנו, כי היא בטוחה שאני ששה ושמחה להגיע לשם לשבתות.

עדיין, הקושי שלי נשאר. עם העין הטובה.

את יודעת מה מחזיק אותי? זה שאני יודעת שאנחנו משמחים אותה כשאנחנו מגיעים. אני חושבת איזה טוב זה עושה לה וזה הדבר היחיד הטוב שיוצא לי מזה שאנחנו מתארחים שם. שבשבילו שווה לישון במחסן מאובק.

מדברייך הנפלאים לקחתי חזק מאד את הקטע שכתבת על בעלי, לראות אותו כאדם נפרד.

כי בכנות... את ממש צודקת חח.... מאחורי כל פרצוף חשדן שהוא עושה אני רואה את אמא שלו ואחותו כשהן מערערות את טוב ליבו של מישהו לטובת היותו אינטרסנט נכלולי.

אני צריכה לעבוד על ההפרדה המוחלטת הזאת.

את יודעת מה גרמת לי להבין? שבאמת בעלי היקר גדל שם והוא מושפע, וכן, הבעות הפנים הן תוצאה של השפעת הסביבה שלו, אבל עם מי הוא הולך לחיות יותר הרבה שנים בעזרת השם?? אנחנו יוצרים תא משפחתי חדש, ואישה בסופו של דבר יש שלה השפעה הכי גדולה על בעלה, אז דווקא אם אני אמשיך להתמיד בהסתכלות הטובה שלי על אנשים, זה חייב להיות מדבק! והוא יידבק האמת שכבר רואים ניצוצות

תודה לך על הזמן והמחשבה, עזרת לי מאד!

לדעת לקבל ביקורת,

לדעת לחשוב עם עצמנו ועל עצמנו

לדעת להודות אם טעינו

לדעת לרצות להשתפר כל הזמן

לדעת עוד לומר תודה על כל זה - זה פשוט הדהים אותי. ממש ממש כל הכבוד לך יקרה, זו תכונה פשוט נפלאה!!!

עכשיו אנסה להתייחס להודעתך הנוכחית:

אני שמחה שזה עבר אלייך בסדר ובהירות, באמת חששתי שלא ותודה רבה לך על המילים הטובות!

כמה נקודות נוספות:

1. את צודקת לגמרי במה שכתבת - עין טובה זה לא רק שרואים זאת בבירור, אלא זה כמו שריר שמפתחים שדווקא שזה נסתר - ומנסים להחליף את הפרשנות אצלנו בראש לפרשנות אוהדת, מבינה, מכילה - השינוי התפיסתי *בראש שלנו*

ושינוי הפרשנות משלילית לחיובית במוח *שלנו* היא היא העין הטובה

יש לך את זה כמו שכתבתי בכמויות, אבל ה"כיוונון" שיהיה במיוחד לחמותך או המשפחה שלך בעלך הוא זה שיוסיף לך את אותו השריר של העין הטובה גם שם.

ז"א, את התכונות והיכולות כבר יש לך. בגדול יש לך.

רק צריך כאילו "להסיט" את הכיוון של זה עוד יותר לכיוון חמותךבעיקר וכל המשפחה של בעלך ולמקד אותו גם שם.

2. דבר שמאוד מאוד יכול לעזור לך בכך זה מה שנקרא - אהבת חינם.

הרי מה זה אהבת חינם?

זה לאהוב את *החן* והטוב שבשני.

במקרה הזה - להתחיל בחמותך.

איזה חן כן יש לה?

מה כן טוב בה?

מה העוצמות שלה?

אם תנסי בינך לבין עצמך ממש לעשות עבודה מחשבתית של מה כן טוב בה,

ואת הנקודות האלה להאיר ולהגדיל זה יעזור לך מאוד מאוד.

למשל, התכונה שהיא דואגת ואוהבת את הילדים שלה - ואז מתוך כך מתקשרת לשאול בשלומם וכו' - אם תאמרי "ואי איזו אמא דואגת ואכפתית היא"

זה יעצים לך בראש *שלך* נקודה טובה בה.

ונסי ככה עוד ועוד נקודות.

ממש למצוא את החוזקות שלה - ולהגדיל אותן

ולא את החולשות.

3. לחשוב בנוסף על חמותך כאישה שאולי עברה חיים לא פשוטים.

שאולי צורת ההתנהגות שלה נובעת מכאב.

כאב עמוק שהיה שם כבר מילדות.

תארי אותה בדמיונך בתור ילדה קטנה.

מי היו ההורים שלה?

מה היא ספגה בבית שלה?

מה אמרו לה?

איך התייחסו אליה?

אילו דפוסים הוריים היא ראתה?

איזה מודל משפחתי היא ראתה?

איזה סטנדרטים הרגילו אותה *ההורים שלה*?

תוכלי כך לראות שבתור ילדה היא אולי חוותה הרבה הרבה קושי וכאב

וגם אם לא וגם אם כן בנוסף - גם זה מה ש*היא* מכירה מבית המוצא *שלה*

מבט כזה מוסיף רוך וחמלה כלפיה, וממילא מסוגל להגדיל את העין הטובה.

מה עוד היא עברה בחייה הבוגרים?

מה יכול להיות קשה לה?

אולי כל ההתנהגות שלה, למשל שהיא אומרת "תגידו שאני לא בביצ", זה כי היא בכלל לא בטוח בעצמה?

בכלל לא מרגישה בנוח בסביבת חברה של שכנים כרגע?

אולי היא במקום קטן כלשהו *עם עצמה*?

אולי היא אומרת לכם על היולדת ש"היא בטוח תספר לכם את סיפור הלידה!"

רק כדי להגדיל את עצמה בעיני עצמה - שהיא יודעת "לקרוא" אנשים ולנחש מה יגידו ואז היא מרגישה אפילו קצת קצת יותר טוב עם עצמה? ש"הנה, ידעתי!", ואולי זה מחזק אצלה את הביטחון העצמי הלא-משהו שיש לה אולי?

או מכסה על משהו אחר? כואב?

או פשוט דרך שלה לומר לכם שהיא חושבת שהיא תספר לכם את סיפור הלידה, ממש בלי להתכוון לעקוץ את היולדת חלילךה, אלא זו דרך ההתבטאות שלה פשוט, ואם תשני את *הפרשנות* שלך למילים אלה לפרשנות כזו זה יכול להועיל מאוד.

4. לגבי זה שהיא צופה בסרטוני יוטיוב ולא מציעה לאכול -

אולי היא חושבת שאת מרגישה שם בבית?

ואז תיקחי לעצמך?

אולי זה דווקא לטובה שהיא עד כדי כך מרגישה שאת בת בית שיכולה פשוט לקחת מה שהיא רוצה?

(כמה זמן אתם נשואים?)

יש הרבה דינמיקות משפחתיות בהם הכלה/החתן פשוט לוקחים לעצמם

ויש דינמיקות משפחתיות שלא.

אבל שניהם טובים.

אין כאן משהו רע ומשהו טוב - שוב, הפ פשוט שונים.

נאמר אצל חמותי אני בהחלט לוקחת לי מה שאני רוצה מתי שאני רוצה ואני דווקא ממש ממש מבסוטית מזה

5. אם קשה לכם התדירות של המפגשים - יש כמה אפשרויות שאפשר לחשוב עליהן:

או להגיע באמת טיפה פחות בשבת

או טיפה פשחות בחול

או שביום חול בעלך יגיע רק הוא ואת תישארי בבית ובשבת את גם תבואי

או למשל בשבתות לחפש דירות בקירבת מקום שתוכלו ללון בהם ושם להיות רק בארוחות

או לצמצם את משך הביקורים בחול לכמה שעות ולא ימים שלמים

או לתכנן מראש שכאשר אתם מגיעים בעלך עומד מול משפחתו בכל מה שקשור לדברים שמפריעים לך ולא את

והוא למשל מביא לך מראש אוכל שאת אוהבת בלי צורך לשאול אם לא נעים לך לקחת לבד

או מביאים מצעים מהבית

או כמה צעצועים לילדים

או באים טיפה מוקדם יותר ובעלך עוזר לאמא שלו לשטוף את הבית ולנקות ברמה הבסיסית

או כל דבר אחר שיכול לעזור לך...

יש אינסוף פתרונות אם חושבים על זה

6. מה שכתבת שמה שמחזיק אותך זו הידיעה שאתם משמחים אותה וממש נותנים לה חיות (בשורוק) זה מדהים! ומעולה!

את יכולה לצרף עוד יותר את המחשבה הזו שלך ולהגדיל אותה וממש להרגיש שכל דקה שאתם שם בעלך מקיים מצוות כיבוד הורים בהידור, הילדים שלכם רואים מהי מצוות כיבוד הורים ובבוא היום יחקו את אותו הדפוס, את זוכה לגמילות חסדים ועין טובה ושכלול התכונות שבך בזכותה, וכולכם פשוט מרוויחים טונות של מצוות ומעשים טובים!

7. חותמת על כל מילה שכתבת בסיפא שלך

אכן, חשובה מאוד ההפרדה בין בעלך וההתנהגות שלו למשפחתו וההתנהגות שלהם

אכן את והוא בונים קן חדש משלכם וזו ממש יצירה אישית רק של שניכם,

אכן עם הזמן הוא ישכלל את העין הטובה שלו, את תשכללי את העין הטובה שלך - ויקרה מה שקורה בכל זוגיותטובה ובריאה - שאנחנו ממש עובדים על המידות *שלנו* במסגרת חיי הנישואין ורק רק בזכותם הופכים להיות הגירסא היותר משופרת של עצמנו!

זה ממש אוניברסיטה של החיים

של המידות

להיות יותר טובים

וזה ממש נכס!

ועל השורה האחרונה שלך - בשמחה רבה רבה ובאהבה

וואו אני קוראת את מה שאת כותבת שוב ושוב, ואת כל כך צודקת וכל כך מחזקת!

אגב באמת חמותי היא הפחות חכמה ומוצלחת מבין אחיותיה, ואין לה בכלל ביטחון עצמי, ובאמת עברה חיים לא פשוטים בכלל!

זאת זכות לשמח אותה. וזכות יותר גדולה כי זה לא נוח לי.

תודה על המחמאות והחיזוקים, עשית לי ממש טיפול 10000 בנושא המשפחה של בעלי

אין לי בעיה אתם כאנשים אם הם סתם היו שכנים או חברים, אבל יש לי בעיה כשזאת משפחה לתמיד.

ממליצה על שושי זליקוביץ יש לה קבוצות שמקדמות אישית וזוגית, כייפית ומדהימה

https://shoshizelikovith.israel-online-academy.co.il/workshops/4625

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.