קודם כל - חיבוק !
את נורמלית לגמרי. נורמלית נורמלית נורמלית.
קודם תגידי לעצמך ש-מה שאת מרגישה הוא נורמלי. 
אני התגובה הראשונה פה , ולא אכפת לי מה יגיבו אחריי. זה נורמלי.
נורמלי לקנא במשהו ש-לך כל כך קשה בו. בני אדם את יודעת, מתמודדים עם עליות וירידות, עם נפילות והתרומויות.זה היופי.
עכשיו אחרי שנירמלת את עצמך , תגידי לעצמך כך : " תיראי חיה (נגיד קוראים לך חיה חח) , את נורמלית מאוד, קשה לך , בא לך להתפוצץ עליהם ולצרוח , בא לך להבהיר להם את כל מה שמפריע לך ויש המון , בא לך לברוח משם ולא לפגוש בהם יותר, בא לך חמות מטופחת וחמה , גיסות עם קשר טוב, ובית מצוחצח . נכון ,את רוצה את כל זה, אבל אין את זה.וגם לא יהיה. למה? ככה. פשוט לא יהיה. כי זו המשפחה. והיא לא שלך , לך יש משפחה שאת מתחברת ואוהבת ב"ה , וכך הם חונכו. עכשיו תבחרי . לסבול מעכשיו עד 120 או לקחת את הציור הזה ולצבוע אותו בצבעים ורודים . כי אף אחד לא יהיה שם במקומך להחליט , רק את , אז קדימה , נכון שאת שונאת להיות שם , אבל תגידי לעצמך שזו לא המשפחה שלך , ועל בעלך ? דברי איתו על כל מה שמפריע לאט לאט , צעד צעד , תקחי מחברת או דף , וכל פעם שהוא עושה לך משהו טוב תרשמי.הכל ! מהסופר עד מתנה ביום נישואין .. נגיד... כל זוג והטוב שלו , אבל כל (!!!) דבר . אחרי כמה זמן שקשה לך והדף כבר מלא , תפתחי ותקראי. ותזכרי ששום טובה שרשומה שם , שום טובה , לא מובנת מאליה...... " 
מאתגר, את מסוגלת ! ה' איתך 3> חיבוק !

איזה כיף לקרוא מה שכתבת... וברוך השם באמת יש לי את המשפחה שלי ויש המון ורוד!

אגב לא קוראים לי חיה

למרות הקורונה, זה לא פשוט ומגיע לנו המון חיבוקים חחח

קודם כל יפה שהוא עדיין לא אמר לך שום דבר, אבל זה הגיוני אם אתם נשואים רק שנה וחצי.

דבר שני שתדעי שיכול להיות שבגלל שאת רגילה לסגנון שלכם אז לא שמת לב אבל מי שלא רגיל לסגנון כזה זה פשוט הלם תרבותי!!! והכי מפחיד שזה בן זוג ואי אפשר להתחיל לפרוק את זה לפניו ולדבר רע על המשפחה שלו! זה קשה מנשוא כי זאת המשפחה ואי אפשר לשנות אלא לקבל אותה כמו שהיא.

אולי יצא לטובה שקראת את זה כי אולי זה טוב שזה יבוא ממך, שאת תפתחי לפניו את הנושא ותשאלי אותו איך הוא מרגיש.

יכול להיות שזה בכלל לא מפריע לו... לא חייב שהוא מרגיש כמוני. אבל שווה לנסות לפתוח את זה מצידך ולדבר אתו כדי לוודא שבאמת הוא לא שומר כלום בבטן מחוסר נעימות.

והוא גם יודע להגיד לי על דברים שמפריעים, ואמר לי כמה פעמים.

אבל לפי השרשור הזה זה נשמע שאת ממש בהלם...

אולי הוא עידן את הדברים... אברר איתו

בסה"כ הוא כן מסתדר עם המשפחה שלי, כי למרות כל החסרונות יש גם לא מעט מעלות...

הוא מאוד פעיל בווצאפ של המשפחה שלי...

ברור שזה לטובה שקראתי!

אני באמת חייבת לשמוע את דעתו בנושא!

באמת רואים שיש לך אישיות טובה!

בטוח שעם כל התיאורים יש למשפחה שלך המון מעלות אם הגעת ממנה.

אם את מסוגלת להתבונן ולראות את זה זה כבר טוב.

אני אומרת לך שאצלם זה כנראה יותר גרוע אולי בגלל זה אני בהלם.

למשל הבן של גיסתי ממש מציק כל הזמן והיא מספרת לי ככה (כשאנחנו יושבות על הספה): "כל החברים שלו תמיד אומרים שהוא מציק, כל הזמן אומרים לי עליו את המילה מציק... פעם הוא שיחק עם חבר למטה ופתאום אבא של החבר בא אלי ואמר לי שהבן שלי מציק לבן שלו אז התחלתי לצעוק עליו שיפסיק להגיד שהוא מציק וכנראה שהבן שלו הוא זה שמציק ושלא ישחק עם הבן שלי" - איך שהיא מסיימת את המפשט הבת שלי מגיעה ואומרת לי "אמא הוא (על הבן של גיסתי) מציק לי" - ואני ממשיכה להנהן לגיסתי על איזה חצופים החברים והאבא של החבר... חחח והיא לא קולטת!!!   ואוי ואבוי לי אם אני לא ארחם עליה ואשתתף בצערה... כי אחרת אני אעבור גם כן לצד של החצופים. הבנת??

את בכלל לא נראית לי טיפוס כזה, להפך, ממש רחוקה משם הייתי אומרת. כל הכבוד לך ואת במקום מצוין. בעלך זכה בך!

תודה נשמה!

וואי באמת נשמה מסובך ממש

אמן יסתדר לך הכל בסוף!!! בעז"ה!

אני ממש מרגישה שכשאני שמה אותו על הרקע של המשפחה שלו אני סולדת ממנו, וכשאני מסתכלת עליו לבד בלי לקשר אותו אליהם הוא נראה הרבה פחות גרוע. הבעיה היא שבאמת אנחנו הולכים לשם לפחות פעם בחודש לשבת, ותמיד הכל צף ועולה כמו בחילה... אני הייתי מוותרת על הביקורים לצמיתות מבחינתי אבל בשבילו זה ממש חשוב. 

הייתי רוצה לראות אותו בלי קשר למשפחה שלו. 

חייבת לומר שגם כאינדיבידואל קשה לי אתו מאד ותמיד אני מנסה להיות טובה ולא מעירה בכלל רק מחמיאה ומפרגנת אבל יוצא מזה שאני פשוט נהיית מנוצלת. ויש לי דעה, יש לי אופי זה לא שאני נותנת לטפס עלי, אבל הוא לא רגיל שמדברים בכלל וכל דבר שאני אומרת לו שמפריע לי נתפס אצלו כביקורת ומפה הדרך קצרה להתדרדרות היחסים... זה או שארגיש מנוצלת או שאריב איתו... לא פשוט. בינתיים נשאר לי להשקיע בחינוך של הילדים המתוקים שלנו שהם באמת באופן מיוחד יפים וחכמים ברוך השם!!!

אני אומרת אם הם לא היו נקיים אבל עם עין טובה ופירגון - הלוואי

אבל זה קשה לראות את הכל במקום אחד ולדעת שזאת המשפחה של הילדים שלי ומפה יצא בעלי.

רק רוצה להבהיר שבאמת אין שום קשר בין מידות טובות לרמת ניקיון !!

אבל אני פשוט רואה בו כל הזמן את המשפחה שלו.

אנחנו באמת הולכים לשם לפחות פעם בחודש לשבת, אבל הם מתקשרים המון, מעבירים דברים מאחד לשני, יותר נכון חמותי כל הזמן מבקשת להעביר חפצים לבנות שלה והיא מתערבת די הרבה, נגיד שלשום התקשרה בהיסטריה שלא נשלח את הילדים לגנים... והיא גם תמיד מתקשרת לכל הטלפונים שאפשר אם לא עונים לה. רוצה מענה כאן ועכשיו על כל מיני דברים זוטרים. פעם בעלי ישן והיא התקשה מלא מלא מלא פעמים, בסוף עניתי לה והיא ביקשה שאעיר אותו כי זה ממש דחוף. בסוף שאלתי אותו מה היא רצתה שהיה כל כך דחוף? והייתי בשוק. הבת שלה שגרה לידינו היתה אצלה והיא רצתה לדעת אם להעביר איתה איזה סיר או שאנחנו באים לשבת ממילא. 

היא פשוט משגעת.... ומשגע אותי שבעלי כזה!!! אני כאילו רואה כל הזמן את אמא שלו ואחיות שלו נמצאות בתוכו, כי סך הכל הוא גדל איתן והסגנון הזה מובנה בו.  כשאני עצבנית עליו לפעמים אני מסוגלת לבכות לעצמי בחדר ולהגיד לעצמי "איזה אמא מעצבנת יש לך שככה גידלה אותך" (אני לא אומרת את זה לו...אבל לא לצחוק עלי חח) 

בקיצור אני ממש חיה את זה. לקח לי זמן לזהות מתי הוא מדבר עם אמא שלו מאז שפעם הוא היה עצבני ורטן מלא ושאלתי אותו "מה קרה דיברת עם אמא שלך?" הוא ענה לי שלא אבל אחר כך אמר שזה עצבן אותו כי זה היה נכון, כן, הוא מדבר אתה ונהיה עצבני, וגם כל פעם שהוא חוזר משם הוא חוזר עצבני... זה משפיע לנו הרבה על הבית כל הסגנון המתוח, הלחוץ הזה שלהם.

פלוס כל התכונות שחושבות שכל העולם רוצה להרע להם והם תמיד במצב התגוננות. בעלי מכניס אותי גם למצב כזה. לפני שהתחתנתי תמיד ראיתי טוב באנשים והיה לי אמון ובאמת לא קרה לי כלום, לא נפלתי לשום הונאה והייתי יותר שמחה, אבל עכשיו אני כל הזמן מבחינתו צריכה להיזהר מכל דבר, והעולם הוא קר ואכזר.

נשמע שזה ממש משפיע על החיים שלכם. משהו פה לא תקין. הוא לא אמור להיות עצבני כל הזמן כשהוא איתם או חוזר משם.

מילא אם זה היה משהו שהוא עובר עם עצמו אבל זה משפיע עלייך ועל המשפחה והזוגיות שלכם.

אני ממש ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שאת רוצה ייעוץ זוגי ושם לידו תגידי ליועץ/ת את כל מה שאת כותבת לנו פה. איך את רואה את הדברים והקשר הישיר של זה על הזוגיות שלכם. אולי כשהוא ישמע את זה ממך שם יפול לו האסימון. וגם אם לא, לפחות תהיה שם דמות אובייקטיבית ומנוסה שתוכל להאיר לשניכם את העניין ולתת לכם כלים איך להתמודד. אולי ממנה הוא כן יקח מוסר.

אם הוא לא ירצה ללכת, תלכי את לייעוץ אישי, תעשי העתק הדבק של כל ההודעות שכתבת ותקריאי שם. תראי מה תהיה תגובת היועץ/ת. ולו רק בשביל השקט הנפשי שלך. 

מקסימה. לגמרי לגמרי איתך......

נשואה  4 שנים. המשפחה של בעלי גם כאילו נחתה מארץ המוזרים... אפס ניקיון ממש כאילו ברמה גועלית, בעלי היה מספר לי שהם היו מתקלחים פעם בשבוע! מסכן..עבר חיים קשים מאוד שם..

עוני , לא היה כמעט אוכל בבית במהלך השבוע.. אבא לא עובד, אמא לא עובדת.. חיים מב"ל. 

אח עם פיגור, אחות מעופפת רווקה בת 30+ . 

אפס מודעות , אפס אהבה, אפס נתינה. בחינה שלי באו בידיים ריקות , וכן הלאה... כאלו משהו שם לא פיקס באמת הם לא בריאים 100. 

אמא שלו נפטרה אחרי שהתחתנו , היא היתה אישה מדהימה ממש מיוחדת..אבל לא בטוחה שהייתי מסתדרת איתה, לפי התיאורים מעלה..

בקיצור פירטטתי לך רק למטרה שתביני שאת לא לבד, ושזה בסדר גמור. אני גם הרבה פעמים הרגשתי כאילו בא לי לברוח

ולמה קיבלתי משפחה כזאת הזויה?

כשלאחי יש משפחה (לאשתו) מדהימה חמה וזורמת כל כך. הייתי מתביישת להביא את המשפחה של בעלי לארוחות. שלא נדבר שלא מזמינים אותם ושאין חיבור בכלל בין המשפחות...

בקיצור- הזדהתי מאוד חח.. המזל שלי שבעלי יצא שונה לחלוטין, כפרה עליו . באמת חושבים תמיד שהוא מאומץ..

אני למדתי, שהתיקונים האלו הם המתנה הכי גדולה שיש. צריך ללמוד להנות מהם. 

לפעמים משפחה חמה מהצד השני זה לא הכי טוב. נכנסים לחיים האישיים הרבה, מתערבים, חושבים שמגיע להם לדעת הכל.

תחשבי על זה ככה..

תחזקי את הקשר עם בעלך, את הקשר עם המשפחה הגרעינית שלכם. ותראי כמה טוב יש לך, וכמה טוב יכול לצאת מזה.

יש גברים שבאו ממשפחות חולות ניקיון ולפעמים האישה לא כזאת נקיה וזה גם יוצר מחלוקות. יש פעמים שהבעל בא מאמא בשלנית והאשה שלו פחות. וזה גם יוצר מחלוקות. אז במקרה שלך אחותי יש לך פור ענק עליהם. את הבית שלו, ואת החוויה המתקנת. נצלי את זה!! מניסיון ;)

אם את צריכה לשפוך עצבים תסכולים וכו' אני פה. באמת שמתמודדת עם זה גם לא פחות 3>

באמת שעשית לי טוב בהזדהות שלך... 

גם לך לא קל בכלל.

הכי מעצבן זה שאת כן באה ממשפחה טובה ואז הכל ממש צורם לך!

ואני שמחה שבעלך שונה מהם, זכית!

אגב מה שמעצבן אצלי זה שהם מתערבים המון!!! 

בתקופה של הקורונה שהיה פחות קשר הייתי בעננים. אבל בחיים הנורמלים הם תמיד מעבירים דברים, מתקשרים, מתערבים חופשי. הנה רק שלשום חמותי התקשרה בהיסטריה ובלחץ שלא נשלח את הילדים לגנים בגלל הגל השני וזה..... חח

עכשיו זה כמו סוג של חוצפה להמשיך לשלוח אותם אבל אני משחקת ראש קטן... טובה חמודה וקטנה כזאת וגם לא עונה לה לטלפונים בתואנה שזה תמיד על שקט אצלי ואני לא עונה להרבה אנשים גם... התרגלה כבר. כי אם בעלי לא עונה היא ישר מתקשרת אלי אפילו אם אני בעבודה  "למה הוא לא עונה לי?? איפה הוא?!" כאילו אני אחראית עליו ואז אומרת לי מה למסור לו... בקיצור קצת קשה להפריד אותם מהחיים שלנו כשהם כל כך מעורבים וגם כשבעלי מאד דומה בתגובות בהתנהגות ובדרך חשיבה שלו...

אני רק מקווה שככל שהילדים יגדלו נהיה בקשר פחות.

אבל את יודעת, עוד מישהו פה כתב לי שבטח יש לאחותי דברים שהיא היתה רוצה שיש לי ואין לה. אני לא חושבת שזה בטוח נכון, ניסיתי לחשוב על משהו... ו... לא מצאתי. ברוך השם יש לה את כל מה שיש לי פלוס משפחה טובה. משהו שלי אין מהצד של בעלי. את למשל מצאת חיסרון בזה שהם יותר מתערבים, במקרה שלך, אבל אצלי זה גם לא אז אני לא יכולה להתנחם בזה. דווקא המשפחה שלי גרה קרוב אבל בתור אנשים עם טקט לא מתערבים ואילו חמותי מתערבת המון. נראה לי שפשוט צריך להבין שזאת "מנת חלקי" ולא כולם שווים בעולם הזה וזהו...

אגב בעלך היה כזה מההתחלה, שונה מהם? או שזה תהליך שעברתם ביחד?

אני יכולה ממש להבין את התסכול שלך. גם במשפחה של בעלי יש קטע כזה, במיוחד לאמא שלו. כל דבר מחפשים סיבה למסיבה. כל חופש ישר חייבים לפנות את היומן בשבילם ולתכנונים שלהם..

ועוד תוסיפי את הסבתא רבא (אמא של האמא, מפתיע?!) שגם מחפשת מפגשים משפחתיים כל חופש במהלך השנה שיש.. זה פשוט מוציא אותי מדעתי.

בהתחלה גם אני הייתי כמוך, אומרת כן לכל הבקשות שלהם. ובבית הייתי מתלוננת לבעלי שהם יותר מידיי נדחפים. המשפחה שלי ממש ההפך. יש לי משפחה חמה ואוהבת אבל הם לא מתערבים בכל דבר, וגם אם מציעים משהו ולא בא לי ואני אומרת לא, אף אחד לא שואל אפילו למה לא? פשוט מקבלים את זה בהבנה.

וכשאני כבר אומרת לא לאמא שלו, היא ישר מתחילה עם ההסברים "אבל אני חושבת שזה יהיה ממש טוב לילדים, זה כדאי ממש שתבואו".. ולא משנה שאסרב שוב יפה, היא תמשיך לשכנע או לתת פתרונות שיגרמו לי להסכים. פשוט לא מבינים מה זה לא. לא מכבדים רצונות של מישהו אחר. ובסוף אומרים "טוב, חבל.." ... כאילו שזה יעשה לי מצפון. אז זהו שלא.

הנה עכשיו מקרה חם מהתנור: הסתבא רבא החליטה שהיא רוצה שכל הנכדים והנינים יבואו לבקר. עשתה רשימה של תאריכים וביקשה מכולם לשבץ את עצמם. בלי לשאול אם מקובל עלינו בכלל. פשוט קובעת עובדות. ואני בן אדם שאם קובעים לו עובדה יש בי רצון פנימי דווקא לעשות ההפך. לא יודעת למה. אולי זה רק בגלל שזה בא מהם ספציפית זה מחרפן אותי..

בגלל זה אני מצאתי את עצמי הופכת להיות שקרנית פתלוגית, את לא מבינה איך התמחיתי בזה כדי לצאת ממצבים שמפילים עליי משימות (בעיקר נסיעות עם הילדים למקומות שאני לא רוצה). 

זה באמת מצב לא פשוט. אבל קודם כל את צריכה לדבר עם בעלך ולהסביר לו שקשה לך עם זה ולראות את התגובה שלו (בעלי הבין אותי וגם הוא חושב שהמשפחה שלו מגזימה.. אבל הוא פסיבי בעניין ולא מסרב להם אלא רק במקרים קיצוניים שאפילו הוא לא רוצה ללכת). ולפי התגובה שלו תראי איך נכון לפעול. אם גם הוא נגד כל זה אז שהוא ידבר עם אמא שלו ויבקש ממנה יפה להניח לכם קצת. אם הוא כזה שנפגע מכל דבר שאומרים על המשפחה שלו אז תניחי לו ופשוט תהיי חכמה ותמצאי דרכים להראות להם שאת לא תמיד תסכימי לכל דבר.

הדוגמא שהבאת עם הילדים לגביי שליחתם לגן, זה פשוט מחריד בעיניי. אם את רוצה לשלוח תשלחי, ואם היא תשאל למה עשית את זה?! תגידי לה שחשבת על זה שוב והגעת למסקנה שזה הכי נכון כרגע. היא יכולה לדבר ולדבר ולהמשיך להסביר את עצמה ובסופו של דבר תגידי לה שאת מבינה מה היא אומרת ובכל זאת לפי שיקול דעתך זה הכי מרגיש לך נכון כרגע ושאת תהיי עם אצבע על הדופק מה שנקרא.

ככה בכל נושא שהיא מתערבת, תמיד תגידי לה יפה שאת מבינה אותה אבל שחשבת על זה והגעת למסקנה שככה וככה.... שתתחיל לקלוט את המסר: שאת בן אדם חושב ושמקבל את ההחלטה הסופית. נקודה!

זה קצת לא נעים בהתחלה והיא תהיה קצת בשוק, אבל כל עוד זה נאמר יפה ובצורה מכובדת אבל אסרטיבית עם חיוך, היא תצטרך להתרגל, אין מה לעשות.

תאמיני לי לפחות כיף לנו שמשפחות האם שלנו כאלה חמודות. כתבת עליהם כאילו זה המשפחה שלי, גם אצלינו לא ישאלו למה ולא יחפרו, אם אני רוצה אני אפרט ואם לא אז מכבדים את ההחלטה שלי.

חמותי אפילו על צורת הירידה שלי עם העגלה מהמדרכה לכביש, אפילו על זה שאלה אותי למה אני עושה ככה....חח

תקשיבי זה באמת לא נעים שקובעים לך עובדות בלי לדעת בכלל אם את מסכימה, אבל לא כדאי לך לשקר בשביל זה, דווקא אהבתי מה שכתבת אחר כך, שצריך לדעת לענות בקצרה תשובה חד משמעית ולחזור עליה באסרטיביות

ובאמת בלי לערב את המצפון אפילו אם מנסים לגרום לך להסכים בגלל המצפון. ממש אהבתי, ואני מתאמנת על זה עכשיו.

אם אני מדברת על הנושא עם בעלי, הוא באותו רגע נראה מאד מבין, אבל אחר כך משהו ביחסים שלנו ישתנה.

הוא יהיה חסר סבלנות כלפי, מזלזל, בלתי נסבל כזה. בהתחלה לא קלטתי שיש קשר, אבל היום אני בטוחה. כל הערה על המשפחה, וגם על עצמו בלי קשר למשפחה, אפילו שנאמרת בצורה יפה ומכבדת- אחר כך יש לה השלכות שבאות לידי ביטוי בהתנהגות שלו כלפי או כלפי הילדים.

אני רגילה שמדברים בכבוד על כל דבר ואם משהו מפריע מיד שמים על השולחן בצורה מכבדת ומכילה. אבל הוא לכאורה נראה מקבל כשלמעשה הוא לא יודע להכיל את זה ומוציא את זה בהצקות וזלזול.

איזה קשה זה?

הקטע הזה של "למה אני קיבלתי משפחה כזאת הזויה?"

ושאת מתביישת להביא אותם לארוחות...

בדיוק אנחנו צריכים עוד מעט לספר את הבן שלנו ובעלי רוצה להביא את המשפחה שלי לאמא שלו ולעשות לו שם מסיבה... אמרתי לו עדיף שלא... סתם פדיחות.

גם אצל המשפחה של בעלי - אפס הכלה. ככה אני מגדירה את זה. אין שום הכלה לאחר.

האמא כאילו כמו ילדה קטנה, אי אפשר לדבר אתה בכלל על דברים שהם לא טכניים או לא על אנשים אחרים, וכאילו כואב לה הלב לראות אנשים מצליחים. 

מתי קלטתי את זה, פעם אחת שהייתי בחודש תשיעי ועברתי חוויה ממש משפילה, זה היה ביום חמישי וסיפרתי את זה לכל מי שיכולתי, לשכנה החמודה שהנהנה בצער, לאמא שלי, לאחותי, וזה כל כך מקל ועוזר. ואז היינו שם שבת, זה עוד היה טרי, ופתאום הרגשתי שבא לי לספר גם לחמותי, אבל אז הבנתי שבעצם אין מצב!! היא ממש לא דמות שאפשר סתם לספר לה משהו כדי לפרוק!! אפסססס הכלה. התחלתי לספר לה סתם מתוך סקרנות מה יהיה, וכמובן שבמשפט הראשון היתה איזה צעקה למישהו ברקע " אהההה תוציא את השניצלים מהמקרר שיהיה לנו לסעודה שלישית" ואז אלי "הילדים נראה לך יאכלו שניצלים?" וכאן נקטע רצף הדיבור שלי, היא פשוט לא יכולה להקשיב לדברים כאלה.

ועוד כמה תסכולים (קטנים של מפונקים כמוני) שנזכרתי בהם בגלל הסיפור הזה (כל סיטואציה שם גוררת לעוד ועוד תיסכולים) - היא מוציאה את האוכל של סעודה שלישית כבר מיד אחרי סעודה שניה, סתם שיהיה מונח על השיש כמה שעות טובות "כדי שלא יהיה קר כשנשים על הפלטה" ואז תמיד יש לי קלקול קיבה אחרי שבתות שם אבל חס וחלילה אם אתלונן. 

היא עושה סלט ירקות לבוקר עוד מיום שישי, ואז אוכלים סלט חתוך גס של מלפפון עגבניה וגמבה ירוקה שהיה בקופסה של גלידה במקרר...חח (ולחשוב שאני רגילה מאמא שלי ומהסבתות ומכל המשפחה שלי תמיד להתעורר לריח הטרי של הסלט עם הלימון והחסה...

אני גם רגילה שתמיד לכבוד שבת אופים עוגות טעימות ואצלה מקסימום אוכלים איזה עוגת קינמון קנויה שהיתה פתוחה במקרר כבר המון זמן, או איזה רוגעלך משבוע שעבר...

תמיד היא שואלת את אותן שאלות - ומתלבטת הרבה - נראה לך הילדים ירצו שניצלים? אה אבל יש לי גם קציצות שעשיתי ביום רביעי... אפשר גם שניצל תירס... ואני צריכה להיות החלטית ולהגיד הרבה פעמים כדי שתיפול החלטה סוף סוף.

אוכלים הכל הכל הכל בחד פעמי תמיד. לא יודעת מתי אכלתי אצל חמותי בצלחת רגילה. כוס זכוכית זה רק לנס קפה ואם אני לא שוטפת היא מבקשת מבעלי שישטוף! (כי אין לה כח לשטוף כלים)

היא מביאה דברים מהזבל, כל מיני אופניים שבורים מלוכלכים ודהויים, ולא שוטפת בכלל ואז הילדים משחקים עם זה בחצר, זה כמובן יעליב אם לא ארשה להם, ויש מלא דברים מסוכנים בחצר והיא צועקת עלי שאשגיח שהילדים לא יגעו... 

כל הידיות של הדלתות תמיד דביקיות עם הילה של חום מסביב... 

כנראה השם חשב עלי ולא סתם הם אוכלים בחד פעמי. זה טוב לי

ועוד היד נטויה אבל קצת פרקתי....

אגב איך את מתמודדת עם זה? אתם באים לשבתות?

אתם הרבה בקשר בחיי היומיום?

את לפעמים פוחדת שהילדים שלך יהיו דומים להם או יושפעו מהסגנון שלהם?

וואו באמת שזה ניסיון לא פשוט. מניסיון חח

ועוד שעם כל זה הם גם מתערבים לכם, אמאלה לא הייתי מבליגה..כל הכבוד לך שאת שומרת על יחסי כבוד בינכם, מעריצה את זה.

אצלנו המשפחה של בעלי חילונית גמורה. ( אנחנו בעלי תשובה)

ככה ששבת אין שם, חגים אין שם. כלום, כפי שאמרתי אפס מודעות. בהתחלה היינו באים לארוחות שישי שאנחנו היינו מזמינים את עצמנו. היינו רואים את הטרור שזה גורם אצלהם בבית, ואת האפס השקעה כמובן , שמהר מאוד זה נגמר... מארחים אותם אצלנו פעם במאתיים שנה. שזה קושי בפני עצמו כן.? תדמיני אנשים שיושבים בספה ולא זזים. אוכלים ולא מדברים. ואין מחמאות. "אבא איך האוכל?" " בסדר" . ככה..

אבא עם לב טוב כן? אבל קר מאוד.. טוב ככה הוא גדל. 

בקיצור גם שם אפס הגיינה וכו. ברמה שהיה ריח ממש לא טוב מהם לפעמים.. והיה תקופה שממש נבהלתי שנכנסתי למשפחה כזו..

אבל כמו שאמרתי בעלי שונה לחלוטין, והאמת שגם אחותו הגדולה שנשואה גם ממש שונה ואותה אני דווקא מאוד אוהבת.. ומזל.

אנחנו לא בקשר יומיומי, האבא קופץ פעם בכמה זמן לבקר, אבל הוא לא מזיק.. חוץ מחוסר טאקט או חוסר מודעות בהרבה דברים שאני לא יודעת אם נובע מבעיה נפשית או מחוסר הבנה , השאר עוד נסבל.. הוא באמת בסדר.עד שמסתחרר ולא מרגיש טוב פתאום ופה זה מתחיל להיות קשה..................... דמייני את זה בערב שישי...

זהו בגדול תודה לה' אנחנו לא קרובים כל כך, בעלי מכבד את אבא שלו מאוד מתקשר אליו כל יום אבל בקושי נפגשים..ככה שהשפעות על הילדים פחות יש. 

תמיד פחדתי מוות שלילדים שלי יהיה בעיות פיגור או כאלה בגלל המשפחה שלו. אבל תודה לה' הילדים בריאים וזה הכי חשוב..

תישארי חזקה . 

תתמכי בבעלך,ותנצלי את זה לטובתך . כפי שאמרתי זה שהם לא נקיים, לא בשלנים, לא 100, יכול רק לחזק אצלך את התכונה הזו, ולגרום לבעלך להעריך פי 100, ולהרגיש הכי טוב שיש בבית שלכם.

זה מה שקורה אצלי. בעלי נדהם ממני ומודה לה' שאני כזו ולא כמו המשפחה שלו כמה שסבל שם. 

מזל שהם יודעים להעריך.

גם בעלי מאושר שנכנס למשפחה כמו שלי ומודה לה' שאני לא כמו המשפחה שלו. פתאום נפתח לו עולם חדש של סגנון חיים והוא יודע להעריך אותי  מאד.

אגב יש לך מזל שאתם לא צריכים לבוא לבקר שם הרבה כי זה מאד משמעותי. רק בתקופה של הקורונה הבנתי עד כמה זה משמעותי... תתארי לך שפעם בחודש לפחות את צריכה ללכת לישון במחסן מאובק, עם מצעים ששמרו לך מהפעמים הקודמות שהיית שם (פשוט קיפלו ושמו בצד עד שנגיע שוב וכל הלילה אני נושמת חלקיקי אבק) והילדים שלך משחקים במשחקים שבורים מהזבל בצבע חום דהוי וחמותך מתעקשת שתתני לתינוקת לזחול על הרצפה המלוכלכת... וכל הזמן צועקים עליהם בצעקות רמות "לא! לא! לא!" ... 

אוף...

אבל כמו שאת אומרת פשוט צריך להתמקד בבית שלנו ובילדים החמודים שלנו!

אחרי הכל המון דברים זה עיניין של חינוך והרגלים וזה בידיים שלנו.

בהצלחה לשתינו

שזה המשפחה שה' הביא לנו, משמע זה הכי טוב לנו! לתיקון שלנו! לזוגיות שלנו!

ובכלל לחיים שלנו. 

משפחה אחרת לא היתה טובה לנו, חד משמעית

עם כל הצער.. והחלומות האחרים.. והאמיני לי חלמתי על משפחה אחרת

חלמתי על חמה חמה ( תרתי משמע ) , חלמתי על קשר יציב, על פינוקים  הערכה ואהבה. שבינינו לא כל כך קיבלתי בבית..

אבל ה' רצה אחרת וזה אומר שאין מדויק יותר מזה

ורק ככה הזוגיות שלנו נבנית בצורה הכי בריאה

תזכרי את זה. להעצים את הזוגיות,זה האתגר שלך מפה

בהצלחה רבה יקירה, את לא לבד!!

עכשיו אמרת את הבסיס להכל!

ואת זה אני נוטה לשכוח.

כי באמת השם יודע בדיוק מה הכי טוב לנו וזה באמת חד משמעי!

אני לא יודעת מה יותר קשה, זה שלא היה לך את זה כל כך בבית או זה שאת ממש רגילה לזה.

אצלי משני הצדדים זה משפחות של אנשים מבוססים כספית, אינטלגנטיים, איכפתיים, טובים ומתורבתים. באמת!

כל שבת שהיינו נוסעים לסבתות אמא שלי היתה מטפחת אותנו מכף רגל ועד ראש והיו תמיד מאכלים טובים ועוגות וחדרים עם ריח של כביסה, עד עכשיו יש לי את הריח של המצעים מכל סבתא   וכמובן קשר בריא.

אז סתם מעניין מה יותר קשה. 

את ממש מחזקת, ומעוררת בי רצון פשוט לשכוח מהכל ולהתמקד נטו בזוגיות ובבית שלנו.

ואיזה כיף יהיה לילדים שלך בתור נשואים להביא את הנכדים לכזאת סבתא!

אני רוצה להעיף את המועקות האלה מהחיים שלי.

זה תמידי, אני לא אחרי לידה. אלו תחושות קבועות שאני חיה איתן.

בעלי אותו סגנון כמו שהם ובגלל זה אני כאילו חיה עם הסגנון של המשפחה שלו. נגיד כשהיה סגר ולא נפגשנו הרבה זמן אז בעלי באמת היה יותר משוחרר. אבל בשגרה הרגילה אנחנו נפגשים הרבה כי מאד חשוב לבעלי להיות שם, והם גם נורא מתערבים במלא דברים.

כן, דיברתי עם בעלי והוא יודע איך אני מרגישה. הוא יודע גם שאני לא אוהבת להיות שם ולא אוהבת לראות אותו שם. ההתנהגות שלו מחמירה כשאנחנו שם וזה לא עושה לנו טוב. הבעיה שוב שהוא ממש רוצה ללכת לשם. 

אולי בדיוק הרגשות צפים עכשיו ביתר שאת בגלל שהיינו שם בשתי השבתות האחרונות רצוף. אמא שלו ממש רוצה שנבוא והוא רוצה לרצות אותה ואפילו שהוא יודע שאני לא רוצה אנחנו הולכים. ותמיד אחרי שבתות שם אני קצת יותר סולדת ממנו כי באמת זאת התנהגות אה... נלוזה .. הייתי אומרת. לראות אנשים מבוגרים רבים כמו ילדים קטנים זה עצוב בעיניי וגורם לי זלזול וסלידה.

הוא מודע לזה אבל כנראה קשה לו לראות את עצמו מהצד והוא גם רוצה לרצות את אמא שלו.

את הטפות המוסר שלך תן בכנסיה!!!

אולי לא ראית בשרשור אחר. אני פשוט הגבתי. זה לא קשור לשרשור.. תתעלמו

אבל יש לי משהו לכתוב לך לגביי התערבות המשפחה.. עוד מעט

נכון אולי גם אני נשמעת פסימית, אבל בגלל זה אני כותבת פה, אני מנסה לבדוק את זה, לראות מה מפריע לי, לראות איך אפשר לשמוח עם זה, וגם להזדהות עם אחרים שגם במצב דומה, זה כל כך כיף לפרוק, ולא להשאיר הכל בלב, וכשאין איפה לפרוק כי זאת המשפחה שלך, אז הפורום הזה הוא בדיוק המקום לחמם את הלב.

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב מאתמול.

התגובות של אנשים טובים פה גרמו לי לחזק יותר את ההסתכלות שלי על המשפחה שכבר כן יש לי, הילדים המתוקים שלי ועצם ההבנה וההכלה עשו לי כל כך טוב על הלב.

אגב אני אדם מאד מאד אופטימי! אין על זה ויכוח. אני צוחקת הרבה, רואה עתיד ורוד ורואה טוב באנשים!

רק שממש קשה לראות טוב באנשים עם מידות רעות ולדעת שהם המשפחה שלנו.

אני אספר לך עוד משהו מעכשיו ותבין מאיפה ה"פסימיות" שלי:

גיסתי נאלצה להסיע איזה רהיט שמישהו העביר להם(!)  שצריך להעביר בכמה נגלות מעיר לעיר, וחמותי (אמא שלה) אומרת לה: "למה שאת תעשי את זה? למה שהם לא יסיעו את זה אלייך?"   -גיסתי: "אמא, הם כבר הסיעו פעמיים ויש לו (לזה שהסיע) עבודה, הוא כבר הפסיד שעות עבודה בגלל זה"  -חמותי: "אז מה, מה הבעיה להפסיד שעות עבודה כדי לעזור למישהו? בשביל זה את צריכה לסוע? אי אפשר לעשות טובה עד הסוף?"

במקום שתגיד תודה בכלל שעזרו לבת שלה!!

אם לא הייתי שומעת את זה באוזניים שלי לא הייתי מאמינה.

ואני בבאסה שאלו המשפחה של הילדים שלי ושבסביבה כזאת בעלי גדל, שאלו האנשים שעיצבו את האישיות שלו.

שהוא פשוט אדם לא מחונך וגם נח לו עם זה. והוא לא מסוגל לקבל ביקורת אפילו בצורה מכבדת כי אצלם תמיד מתגוננים ולא יודעים לקבל. הכל מתפרש כמריבה.

לגבי מידות טובות, יש הבדל עצום.

אני עדיין אוהבת אותם אבל נורא מתוסכלת, בינתיים אני זאת שמתגמשת כדי לא להיתקל בהם. הם אלה שלא חושבים, שלא מסוגלים להשתנות, שלא מתבוננים ולא חושבים אלא שועטים בפראות בדרך שלהם. אני זאת שצריכה להיזהר לא להיפגש בבום. זאת ששותקת, מקשיבה, מהנהנת, מצדיקה, סובלת את השבתות וממשיכה להאיר פנים, מנסה למצוא דרכים שלא יתערבו ולא ישפיעו על החיים שלנו. לא חושבת שזה נובע מחוסר במידות טובות.

אגב אני אדם מאד מפרגן, מכיל ומבין. ודווקא בגלל זה לא היו פיצוצים והכל בסדר בינינו. אם הייתי כמוהם כבר מזמן לא הייתי מדברת איתם, כמה לא מפתיע שחצי מהמשפחה שם בברוגז ויש נתק של שנים...

אבל זה עדיין לא אומר שאני לא סובלת מזה, קשה לי.

אני ממש חושבת שזה הדבר העיקרי שיוכל לעזור לך כאן.

ואני בטוחה שהדבר הזה מאוד מאוד מוחשי ואפשרי דווקא עבורך, ודווקא כי תיארת אדם אופטימי, שרואה את הכוס המלאה, שמבין אנשים, שמכיל אנשים, שרואה את הצד היפה בהם - דווקא מהחוזקות האלו אצלך תוכלי להגיע לדעתי למקומות עוד יותר עמוקים ורחבים בנפש *שלך* ובחיים שלך בכללי.

עכשיו רק להבהיר, כי לפעמים ביום שישי או חוסר זמן אני כותבת מהר ועלולה להתפרש בצורה לא נכונה -

אני

בטוחה

שיש

לך

עין

טובה

בטוחה!!!

ובכמויות!!!

שחס ושלום לא ישתמע מדבריי שלא -

דווקא בגלל זה אני חושבת שאם *תגייסי* את החוזקה הזו אצלך בצורה הכי עמוקה שאת יכולה גם כאן - זה יעזור לך מאוד מאוד מאוד ב"ה!

אם תסתכלי רגע על כל אחד מהמשפחה שלו בנפרד

ורק תביטי בו

עם העין הטובה הזו שלך

ובלי להחליט כלום ובלי לעשות שום דבר בפועל - רק לחשוב ולהתבונן.

להתבונן על הידית הדביקה עם החום מסביב.

שאולי להם זה בכלל לא חשוב, לא כי ניקיון לא חשוב, אלא כי הם אפילו לא שמים לב לזה ולא רואים בזה בכלל משהו לשים לב אליו - אז זה אפילו לא *במודעות* שלהם

להתבונן על העוגה הקנויה

1שאולי זו השבת שלהם

זה הבית שלהם, במשמעות של *בית* - מקום שאתה יכול להיות בו מי שאתה, ברוגע, בנחת, בלי מסיכות

עוגה קנויה שאומרת שהם מעדיפים לשמור זמן וכוח לדברים אחרים. שבעיניהם חשובים לא פחות.

עוגה קנויה שאומרת שלהם זה באמת באמת טעים

להתבונן על האמא שמתקשרת ואומרת על הגל השני ואולי לא תשלחו את הילדים

להתבונן עליה כאמא

להתחבר אליה כאמא *שאת* לילדים *שלך*

שאם לשנייה, רק לשנייה את אמא בגיל 50 נגיד, והבת שלך בגיל 25 נגיד, ורוצה לשים את ילדיה במעון נגיד

ואת רק מתקשרת ודואגת.

אומרת שיש גל שני

שיש 600 נדבקים ביום

שזה הולך ועולה

ורק דואגת.

להתבונן על האמא הזו שאוהבת אתכם

את ילדיה נכדיה וכלתה

ורק דואגת.

רק מבטאת את הדאגה שלה לשלומכם ושלא יקרה לכם כלום.

להתבונן באמא הזו שה"התערבות" שלה מביעה אהבה לילדיה ורצון לקשר איתם

רצון לראות אותםף לשמוע אותם

להתבונן באמא הזו שלמשל רוצה להביא או להחזיר סיר ומנסה שזה יצא באותה שבת שהבת מגיעה אז רק מנסה לתאם את זה

להתבונן באמא שכאשר את מספרת לה משהו, נזכרת רגע בשניצלים ומה צריך לחמם ורק אומרת את זה כדי לא לשכוח

ואולי אם היית מדברת איתה אחרי כניסת שבת שהכל מוכן ומחומם ואין טרדות - היא כן הייתה יכולה לשמוע אותך עד הסוף?

להתבונן באמא הזו שרוצה שהאוכל לא יהיה קר אז משאירה לסעודה שלישית - כי היא באמת לא רוצה שהוא יהיה קר אז משאירה...

שחותכת סלט עם עגבניה מלפפון וגמבה - כי זו מי שהיא וכך היא רגילה וכך היא אוהבת וכך היא חושבת שטוב. באמת.

שרוצה לאכול בחד פעמי כי ערך המנוחה והרוגע אצלה יותר חזקים כרגע מערך הצלחות היפייפיות השבירות שצריך לשטוף

להתבונן באמא הזו

או באחות הזו

או בגיסה הזו

או בבעל הזה

כאנשים שונים ממני.

הם לא אני.

אז הם רק שונים.

את יודעת, יכול להיות שהרבה ממה שאת כותבת יכול לקרות איתי ממש

אולי הדלת שלי דביקה, אבל בכנות זה לא מפריע לי, לנו

אולי אני יכולה להתחיל לדבר ואז להיזכר במשהו - אבל ככה לפעמים המוח שלי עובד, ולפעמים אפילו יש לי "ניתוקים" כאלה שאני לא זוכרת בכלל מה אמרתי קודם

שלפעמים אני יכולה לרצות לראות את הילדים שלי כל הזמן (והגדולה רק בת 10 כן? אבל גם עוד 10 שנים ארצה לראות אותה )

אולי אני יכולה גם לדאוג מהקורונה

אנחנו למשל עוד לא החזרנו אף ילד למסגרות מאז פורים...

אני גם משאירה אוכל בחוץ עד סעודה שלישית שלא יהיה קר,

אני גם מכינה סלט רק מעגבניה ומלפפון ובלי לימון,

גם לי לא אכפת לקבל אופניים או משהו בלי לנקות

גם אנחנו אוכלים לפעמים בחד"פ ואני נהנית לא לשטוף כלים

גם אצל חמותי תמיד חד"פ וכיף לי

אולי יש אנשים עם סטנדרטים שונים ותפיסות שונות ודברים חשובים שונים. וזה בסדר! הכל הכל בסדר!

זו אני.

אני זו אני

את זו את

והכל לגיטימי ובסדר גמור!!!

- לפעמים כאשר מגיעה כלה למציאות הנישואין

ופתאום מתרגלת לעוד משפחה שלמה חו ממשפחת המוצא שלה

ולהרגלים שונים

ודפוסים שונים

היא בהלם לפעמים ב"הלם תרבות"

אבל זה הכי טבעי שיש!

את גדלת איפה שגדלת

בעלך גדל איפה שגדל

לך מאוד חשוב א ב ג

להם מאוד חשוב א ב ג

באתם מבתים שונים!

אין יותר ופחות

אין אני מהמעמד האצילי והם מהמעמד הנחות. אני חושבת שההסתכלות הזו פוגעת בראש ובראשונה בך.

זה לא נכון.

זה פשוט שונה.

לא יותר ולא פחות, רק שונה.

ולאט לאט צריך להתרגל לעוד דפוסים

לעוד תפיסות

לעוד מחשבות

לעוד אמונות

לעוד הרגלים

לעוד מנהגים

לעוד משפחה.

ולאט לאט מוצאים את מה שהיה לי, מילדות

ואת מה שהיה לבעלי, מילדות

ואת מה ששנינו בונים יחד שהוא רק שלנו ונוצר רק מאיתנו מחדש.

ובדרך זוכרים שיש את העולם האישי שלי. שחשוב מאוד.

ויש את העולם האישי שלו שחשוב מאוד

ויש את הביחד שלנו שחשוב מאוד

ויש את כיבוד ההורים והביקורים שגם חשובים.

ולאט לאט מוצאים איך כל דבר מקבל את המקום שלו

בלי לפגוע באחר

ולאט לאט מוצאים איזונים שיתאימו לכל הצרכים כולם.

זה קורה לכל זוג במידה זו או אחרת! לכולנו!

- עוד נקודה מאוד מאוד משמעותית בעיניי שכתבת : "כשיצאתי עם בעלי הוא היה נראה לי

אדם כזה טוב

וחביב

עם מידות טובות

וסבלנות

ובעיקר חיוך כובש."

כתבת שראית ומצאת כל כך הרבה טוב בבעלך

והטוב הזה בו לא נעלם!

הוא רק מכוסה כרגע בהרגשות האכזבה והקינאה שיש לך כפי שתיארת בכותרת.

הוא מכוסה בשמיכה הענקית הזו של האכזבה והקנאה ואז אי אפשר לראות את זה בכלל בצורה הזו.

רק רק אם השמיכה הזו תרד

אם הכיסוי הזה ירד -

תוכלי לראות אותו.

אותו.

את מי שהוא.

את הפנימיות שלו.

שהוא היה ונשאר אדם כזה טוב!

שהוא היה ונשאר חביב

ועם מידות טובות

וסבלנות

וחיוך כובש

אז מה השתנה?

השתנתה המציאות.

המציאות שאולי הוא כבר "מובן מאליו" בעינייך,

המציאות של הנישואין,

שאם לפני החתונה ההרגשה שלנו היא שבן/בת הזוג "לא בכיס שלנו" כי אין את הטבעת, י אין את המחויבות,

ואז מנסים להיות "עצמנו בגירסא המשופרת שלנו" ולמשל לריב - אבל לא עד הסוף

לכעוס - אבל לא עד הסוף

להתאפק יותר

להשתדל יותר

כדי שהוא/היא לא ימצאו מישהו יותר ב___ ממני וילכו. זה לפעמים קורה רק בתת מודע כל התהליך הזה...

ואז אחרי החתונה כאילו זהו. הם כבר שלי.

אז אני יותר "אשתחרר"

יותר אכעס אם אני כועסת

יותר אתעצבן אם אני עייפה

וכן הלאה...

ומקבלים את כל הטוב שבשני כמובן מאליו

ואת כל הרע שבו מגדילים ומעצימים

במקום לעשות הפוך -

את החסרונות לומר: לכולם יש חסרונות! גם לי!

וזה שהוא עכשיו למשל צעק זה כי הוא היה עייף/חולה/לחוץ/טרוד/עמוס

(בדיוק בדיוק כמו שאנחנו מקבלים את עצמנו בהבנה כאשר אנחנו טועים וכאשר לנו יש חסרונות)

ולא כי משהו ש*באישיות* שלו דפוק!

ואם הוא עשה משהו טוב -

אז *זה* לא מובן מאליו!

אז *זה* באמת מי שהוא!

(כמו שאנחנו מגדילים את הטוב שלנו ואת מי שאנחנו בעיני עצמנו)

אז ממש צריך ללכת עם זכוכית מגדלת דמיונית ביד ואת הטוב שבבן/בת הזוג - להגדיל

ואת הרע- להקטין

ואת הטעויות שלהם - לייחס למציאות, לעייפות, לחולשה, לעומס ולא למשהו דפוק באישיות שלהם

בנוסף לכל זה, 

המציאות השתנתה גם ב***פרשנות שלך אליה***

המציאות של ההסתכלות שלך הפכה להסתכלות שונה עם אכזבה וקנאה.

וכפי שפירטתי לעיל - אפשר בהחלט לשנות אותה *במודע*

בעיקר עם עין טובה ופרשנות מבינה לסיטואציה

(כמו במודל אפר"ת -

אירוע

פרשנות

רגש

תגובה

אותו אירוע שקורה - למשל ידית דביקה

הפרשנות שלך עכשיו - איכס איזה מלוכלים ועלובים

הרגש - דחייה, גועל

התגובה - התרחקות, אכזבה, ריחוק נפשי מבעלך

אם תקחי את אותו אירוע בדיוק

- דלת דביקה

ותשני את הפרשנות (רק רק את הפרשנות בכוחנו לשנות. את האירועים אנחנו לא שולטים והרגש גם מגיע ובגינו גם התגובה...)

לפרשנות שלך - זה פשוט בכלל לא בראש שלהם כי להם חשובים יותר דברים אחרים שהם בוחרים לשים עליהם את הדגש

ואז הרגש - הבנה

והתגובה - קירבה

וגם עוד נקודה משמעותית שכתבת:

"כשנפגשתי עם המשפחה

מיד הבנתי שזה לא הסגנון שלי

אבל כמובן שזה לא אמור להפריע לי."

נכון מאוד!

זה לא אמור להפריע לך

זה הם

נכון מאוד!

הם סגנון שונה!

אבל זהו, זה מה שזה.

- החלום שתיארת יכול אולי להצביע על חוסר שליטה שאת מרגישה למולם?

שאת מנסה להגיע לילדים אך נופלת מהשיפוע שוב ושוב?

אולי את צריכה להרגיש שאת שולטת על מי שאת ומה שאת שאת שם?

אולי אם תרגישי שהם זה הם.

וכמו שאמרת - זה הסגנון שלהם. לא רע - רק שונה. שונה ממך.

ואת זו את.

ואת תמיד תישארי את.

השונות (בשורוק) שלהם ממך לא מאיימת עלייך בשום צורה!

היא לא תיקח לך את מי שאת בשום צורה!

זה רק פעם בחודש או כמה שזה - את מתארחת במקום ששונה ממך. אבל את עדיין את. בהכל.

אל תרגישי אפילו בתת מודע מאויימת מזה.

השליטה שלך על עצמך וחייך היא בידייך והם לא לוקחים לך אותה.

יש לי עוד מלא לכתוב אבל לצערי כרגע לא מגיעה לזה,

אז אסיים באיחול שיהיה לך, לכם רק רק טוב

ובהצלחה רבה יקרה!

שוב, יש לי מלא אבל לא מצליחה לכתוב הכל, אפילו שזה יוצא ממש ארוך

אז עוד כמה דברים:

- ההרגשה שבעלך אולי מקבל ממך שהוא בא מבית עלוב וממשפחה פחותה.

תראי יקרה,
זו הרגשה מאוד כואבת להיות בא.

שהוא יודע שאבא שלו ואמא שלו ומי שגידלו אותו כל חייו ונתנו לו את חייו וכל השורש שלו,
השייכות שלו
מי שהוא
שנשאב גם משם -

הוא מרגיש פתאום מהאדם הכי קרוב לו בעולם - אשתו - הרגשה של נחיתות ופחיתות כבוד.

וזה כואב מאוד מאוד
ואולי הוא לא יודע מה לעשות עם הכאב הזה אז הכאב הזה יוצא כמו שאמרת בצורת ריחוק או הקנטות ביניכם וחיכוכים...
לא סתם מתי שאת מעלה את זה זה כך.
זה כואב לו.
זה מי שהוא.
אלו הוריו מולידיו.
זוהי משםחתו.
זהו מוצאו
משם הוא בא
זה המקור והשורש והשייכות שלו בעולם.
בבקשה נסי לתת לו להרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא והוא לא פחות או עלוב כמו גם משפחתו, ואני בטוחה שאת הראשונה שתרןויחי מכך גם כלפי עצמך וגם ביחס שלו כלפייך.

תחשבי כמה את אוהבת ומחוברת למשפחתך
לאמא שלך
לאבא שלך
תחשבי רגע שהמצב היה הפוך
איך היית מרגישה אם בעלך היה משדר שאת ומשםחתך עלובים? פחותים?
איך היית מרגישה שהאמא שאת כל כך אוהבת וגדלת ממנה
וכל הבית שלך ומשפחת המוצא שלך יוצאים כאלה קטנים ומעפנים בעיניים של החצי השני שלך אישך?
ואם הוא לא היה רוצה שתלכי אליהם?
או אומר לך רע עליהם?
או אומר לך להתנתק מהם?
או את כמו אמא שלך כך וכך וכך...
זה כואב כואב כטאב.

ונקודה נוספת - סעודה שלישית שעושה לך כאבי בטן - אולי תחתכי סלט או משהו קנוי או כל דבר אחר שהוא לא אוכל מחומם?

ועוד נקודה (סליחה, אני כותבת מהםלאפון כי אין לי בנמצא מחשב ולוקח לי שנים שנים להקליד ומלא טעויות וחוסר יכולת לסדר את הדברים כמו במחשב אז כל פעם מוסיפה נקודה שקפצה לי בצורה מבולגנת... חח לא נורא )

זה ההפרדה בין בעלך ומי שהוא
למשםחה שלו.
נכון שהם המשפחה שלו
אבל הם לא הוא.
ובמוח שלך לפעמים את ממש מחברת ביניהם
וכל פרצוף הכי קטן שבעלך עושה המוח שלך זוכר את כללל הפרצופים או העצבים שאמא שלו ואחות ואמא שלו ואמא שלו ואמא שלו עשו ואת מוסיפה את זה כאילו הוא עצמו עשה. והמסכן לא יכול לצאת מזה טוב אף פעם שאין את ההפרדה הזו.

נסי לעבוד להפרדה במוח
הוא זה הוא
מה שעשה זה מה שעשה
ומה שאחרים עשו זה מה שאחרים עשו

לא הכל יחד בסלט אחד גדול
כי שוב, הראשונה שמתבאסת ונפגעת מזה זו את וכמובן הוא.

- ועוד נקודה חשובה:

לדעת לשים לעצמך גבולות עם מי ומה שאת.

אם קשה לך עם משהו - וזה קשור אלייך ישירות - את לא חייבת לבלוע ולהיות נחמדה, וגם לא לצרוח ואז יסמנו עלייך איקס אחד גדול,

אלא אפשר דרך אמצע - לומר בנעימות אך באסרטיביות שזה לא נעים לב. או שאת חושבת אחרת.

לשמוע עד הסוף ולומר בעדינות שאת חושבת אחרת

ואם את מרגישה שעוברים את הקווים שלך - בהחלט חשוב לשים לב לזה ולא לרמוס את עצמך חלילה

ובהחלט אפשר לעשות זאת בדרך נעימה שתעביר לשני מסר: שמעתי ואני מכבד אותך אך אני חושבת אחרת והכל טוב

ולסיום אומר שאם משהו מדבריי נקרא בצורה חלילה שיפוטית או פוגעת חלילה זו ממש לא הכונה, אני באמת לא מצליחה כ"כ להעביר בנחת ובאריכות את הכל הכל כמו שיושב לי על הלב אבל כן ניסיתי לפחות מה שכן אצליח ואספיק...

ממש מאחלת לך הצלחה שלמה מכל הלב ואת נפלאה!

 

את כותבת מהמם ופשוט ריגשת אותי במילים שלך!

דווקא כתבת מאד מסודר והבנתי הכל בבהירות.

ריגשת אותי בתיאור שלך את אמא שלו כאישה דואגת ואיכפתית. זה באמת נכון. אני נוטה הרבה פעמים לראות את ההתערבות שלה כחוסר טאקט וכתעסוקה בעת שיעמום. אבל אם אסתכל בעין טובה אני אראה רק את הדאגה הכנה לילדים שלה.

לגבי הלכלוך, אני מכירה המון משפחות מעולות שהן פחות נקיות, גם אני לא מהפרפקציוניסטיות האלה של הנקיון, אבל ביחד עם זה יש חכמה, הכלה, עין טובה ועוד. תראי אותך למשל, לפי התיאורים אני מבינה שגם אצלך רמת ההיגיינה לא בשמיים, אבל את עוזרת לאנשים, יש לך סבלנות, יש לך כשרון, יש לך רצון לתת ללא תמורה. את אדם מדהים!!!! 

אצל חמותי רמת הנקיון זה כמו עוד מינוס שמצטרף לעוד מינוסים וביחד זה כבד עלי. אין בה שום רצון לעזור בכנות. (אגב סיפרתי לה את סיפור ההשפלה הקטן אחרי הדלקת נרות בזמן שלכאורה אמור להיות רגוע ושלפניו היה כמה דקות שאנחנו יושבות בשקט)

בשבת הלכנו לבקר מישהי אחרי לידה, וישר היא קפצה ואמרה בזלזול -"תראו איך היא תספר לכם את כל סיפור הלידה שלה, אני אומרת לכם, אין, היא לא יכולה לשבת בשקט! היא תהייה חייבת לספר לכם, תראו אני אשאל אתכם אחר כך ותראו שהיא תספר לכם..."   הלכנו ובאמת האישה הזאת סיפרה לנו, ואני ממש התרגשתי מהנס שהיה לה ואפילו בכיתי איתה מהתרגשות. כשחזרנו חמותי התנפלה עלינו "נו נכון היא לא ישבה בשקט? סיפרה לכם הכל?" - ואני כזה תוהה לעצמי מה יכול להיות רע בזה שאישה אחרי לידה מספר את הנס המדהים שהיה לה ומחזקת אחרים. זה כאילו חמותי מקנאה, או שעינה צרה, ממש עינה צרה שמקשיבים למישהו שמספר דבר מעניין.  ואגב הביקור הזה, לפני שיצאנו חמותי מזהירה אותנו - "אם ישאלו אתכם תגידו שאני לא בבית" בעלי -"למה?" חמותי-"לא רוצה שידעו שאני בבית... תגידו שבדיוק יצאתי מהבית"... למה לא פשוט לעשות מה שאת עושה בביטחון ובלי כל התככים וההסתרות האלה? אני מדברת על סגנון חיים, ככה היא. רואה את העולם כרע. זה בנוסף לחוסר נקיון, אז קשה לי למצוא נקודות אור.

ההתערבות שלה נצמדת בעיניי לשאר המינוסים ולכן אני רואה אותה כשלילית, אבל במילים שלך גרמת לי לחשוב שזאת כל המהות של עין טובה! למצוא דברים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן ודווקא להביט עליהם בצורה החיובית!!!

הדברים האחרים שאני יכולה לחשוב עליהם כיותר חשובים שבגללם מעדיפים חד פעמי ולנקות פחות את הבית - זה צפיה ממושכת בסרטוני יוטיוב. לא מזמן נשארנו ליום ראשון, ואני קמה בבוקר ועד שתיים בצהריים היא אפילו לא הציעה לי אוכל, אני פשוט ביקשתי מבעלי שיביא לי איזה רוגעלך ונס קפה. והיא? יושבת עם רגליים על הספה וצופה בסרטונים בקולי קולות ואי אפשר אפילו לדבר בסלון, מזל שיש חצר. (גם בעלי אמר לי שהיא כל הזמן ביוטיוב זה לא רק באותו יום)

אוקיי, אז אני לא אגיד לך שאני מסתכלת עליה כעל חצופה. היא אישה בוגרת וזכותה לבחור את הבחירות שלה בחיים ולהתנהל כרצונה. היא שונה ממני בפער ניכר, וזה נורמלי והכל טוב ויפה.

אבל --- אצלי, בתוך הלב שלי, ההתמודדות היא קשה. יש לי אכזבה.

אני עדיין אוהבת אותה, מחייכת אליה, מגיעה לשבתות בתדירות של מינימום פעם בחודש, מדגישה לילדים דברים טובים שהיא עושה, מקשיבה לה, נותנת לה הרגשה הכי טובה בעולם.

עד כדי כך שכשלא יכלה להזמין בגלל הקורונה היא ממש התקשרה להתנצל שהיא לא מזמינה אותנו, כי היא בטוחה שאני ששה ושמחה להגיע לשם לשבתות.

עדיין, הקושי שלי נשאר. עם העין הטובה.

את יודעת מה מחזיק אותי? זה שאני יודעת שאנחנו משמחים אותה כשאנחנו מגיעים. אני חושבת איזה טוב זה עושה לה וזה הדבר היחיד הטוב שיוצא לי מזה שאנחנו מתארחים שם. שבשבילו שווה לישון במחסן מאובק.

מדברייך הנפלאים לקחתי חזק מאד את הקטע שכתבת על בעלי, לראות אותו כאדם נפרד.

כי בכנות... את ממש צודקת חח.... מאחורי כל פרצוף חשדן שהוא עושה אני רואה את אמא שלו ואחותו כשהן מערערות את טוב ליבו של מישהו לטובת היותו אינטרסנט נכלולי.

אני צריכה לעבוד על ההפרדה המוחלטת הזאת.

את יודעת מה גרמת לי להבין? שבאמת בעלי היקר גדל שם והוא מושפע, וכן, הבעות הפנים הן תוצאה של השפעת הסביבה שלו, אבל עם מי הוא הולך לחיות יותר הרבה שנים בעזרת השם?? אנחנו יוצרים תא משפחתי חדש, ואישה בסופו של דבר יש שלה השפעה הכי גדולה על בעלה, אז דווקא אם אני אמשיך להתמיד בהסתכלות הטובה שלי על אנשים, זה חייב להיות מדבק! והוא יידבק האמת שכבר רואים ניצוצות

תודה לך על הזמן והמחשבה, עזרת לי מאד!

לדעת לקבל ביקורת,

לדעת לחשוב עם עצמנו ועל עצמנו

לדעת להודות אם טעינו

לדעת לרצות להשתפר כל הזמן

לדעת עוד לומר תודה על כל זה - זה פשוט הדהים אותי. ממש ממש כל הכבוד לך יקרה, זו תכונה פשוט נפלאה!!!

עכשיו אנסה להתייחס להודעתך הנוכחית:

אני שמחה שזה עבר אלייך בסדר ובהירות, באמת חששתי שלא ותודה רבה לך על המילים הטובות!

כמה נקודות נוספות:

1. את צודקת לגמרי במה שכתבת - עין טובה זה לא רק שרואים זאת בבירור, אלא זה כמו שריר שמפתחים שדווקא שזה נסתר - ומנסים להחליף את הפרשנות אצלנו בראש לפרשנות אוהדת, מבינה, מכילה - השינוי התפיסתי *בראש שלנו*

ושינוי הפרשנות משלילית לחיובית במוח *שלנו* היא היא העין הטובה

יש לך את זה כמו שכתבתי בכמויות, אבל ה"כיוונון" שיהיה במיוחד לחמותך או המשפחה שלך בעלך הוא זה שיוסיף לך את אותו השריר של העין הטובה גם שם.

ז"א, את התכונות והיכולות כבר יש לך. בגדול יש לך.

רק צריך כאילו "להסיט" את הכיוון של זה עוד יותר לכיוון חמותךבעיקר וכל המשפחה של בעלך ולמקד אותו גם שם.

2. דבר שמאוד מאוד יכול לעזור לך בכך זה מה שנקרא - אהבת חינם.

הרי מה זה אהבת חינם?

זה לאהוב את *החן* והטוב שבשני.

במקרה הזה - להתחיל בחמותך.

איזה חן כן יש לה?

מה כן טוב בה?

מה העוצמות שלה?

אם תנסי בינך לבין עצמך ממש לעשות עבודה מחשבתית של מה כן טוב בה,

ואת הנקודות האלה להאיר ולהגדיל זה יעזור לך מאוד מאוד.

למשל, התכונה שהיא דואגת ואוהבת את הילדים שלה - ואז מתוך כך מתקשרת לשאול בשלומם וכו' - אם תאמרי "ואי איזו אמא דואגת ואכפתית היא"

זה יעצים לך בראש *שלך* נקודה טובה בה.

ונסי ככה עוד ועוד נקודות.

ממש למצוא את החוזקות שלה - ולהגדיל אותן

ולא את החולשות.

3. לחשוב בנוסף על חמותך כאישה שאולי עברה חיים לא פשוטים.

שאולי צורת ההתנהגות שלה נובעת מכאב.

כאב עמוק שהיה שם כבר מילדות.

תארי אותה בדמיונך בתור ילדה קטנה.

מי היו ההורים שלה?

מה היא ספגה בבית שלה?

מה אמרו לה?

איך התייחסו אליה?

אילו דפוסים הוריים היא ראתה?

איזה מודל משפחתי היא ראתה?

איזה סטנדרטים הרגילו אותה *ההורים שלה*?

תוכלי כך לראות שבתור ילדה היא אולי חוותה הרבה הרבה קושי וכאב

וגם אם לא וגם אם כן בנוסף - גם זה מה ש*היא* מכירה מבית המוצא *שלה*

מבט כזה מוסיף רוך וחמלה כלפיה, וממילא מסוגל להגדיל את העין הטובה.

מה עוד היא עברה בחייה הבוגרים?

מה יכול להיות קשה לה?

אולי כל ההתנהגות שלה, למשל שהיא אומרת "תגידו שאני לא בביצ", זה כי היא בכלל לא בטוח בעצמה?

בכלל לא מרגישה בנוח בסביבת חברה של שכנים כרגע?

אולי היא במקום קטן כלשהו *עם עצמה*?

אולי היא אומרת לכם על היולדת ש"היא בטוח תספר לכם את סיפור הלידה!"

רק כדי להגדיל את עצמה בעיני עצמה - שהיא יודעת "לקרוא" אנשים ולנחש מה יגידו ואז היא מרגישה אפילו קצת קצת יותר טוב עם עצמה? ש"הנה, ידעתי!", ואולי זה מחזק אצלה את הביטחון העצמי הלא-משהו שיש לה אולי?

או מכסה על משהו אחר? כואב?

או פשוט דרך שלה לומר לכם שהיא חושבת שהיא תספר לכם את סיפור הלידה, ממש בלי להתכוון לעקוץ את היולדת חלילךה, אלא זו דרך ההתבטאות שלה פשוט, ואם תשני את *הפרשנות* שלך למילים אלה לפרשנות כזו זה יכול להועיל מאוד.

4. לגבי זה שהיא צופה בסרטוני יוטיוב ולא מציעה לאכול -

אולי היא חושבת שאת מרגישה שם בבית?

ואז תיקחי לעצמך?

אולי זה דווקא לטובה שהיא עד כדי כך מרגישה שאת בת בית שיכולה פשוט לקחת מה שהיא רוצה?

(כמה זמן אתם נשואים?)

יש הרבה דינמיקות משפחתיות בהם הכלה/החתן פשוט לוקחים לעצמם

ויש דינמיקות משפחתיות שלא.

אבל שניהם טובים.

אין כאן משהו רע ומשהו טוב - שוב, הפ פשוט שונים.

נאמר אצל חמותי אני בהחלט לוקחת לי מה שאני רוצה מתי שאני רוצה ואני דווקא ממש ממש מבסוטית מזה

5. אם קשה לכם התדירות של המפגשים - יש כמה אפשרויות שאפשר לחשוב עליהן:

או להגיע באמת טיפה פחות בשבת

או טיפה פשחות בחול

או שביום חול בעלך יגיע רק הוא ואת תישארי בבית ובשבת את גם תבואי

או למשל בשבתות לחפש דירות בקירבת מקום שתוכלו ללון בהם ושם להיות רק בארוחות

או לצמצם את משך הביקורים בחול לכמה שעות ולא ימים שלמים

או לתכנן מראש שכאשר אתם מגיעים בעלך עומד מול משפחתו בכל מה שקשור לדברים שמפריעים לך ולא את

והוא למשל מביא לך מראש אוכל שאת אוהבת בלי צורך לשאול אם לא נעים לך לקחת לבד

או מביאים מצעים מהבית

או כמה צעצועים לילדים

או באים טיפה מוקדם יותר ובעלך עוזר לאמא שלו לשטוף את הבית ולנקות ברמה הבסיסית

או כל דבר אחר שיכול לעזור לך...

יש אינסוף פתרונות אם חושבים על זה

6. מה שכתבת שמה שמחזיק אותך זו הידיעה שאתם משמחים אותה וממש נותנים לה חיות (בשורוק) זה מדהים! ומעולה!

את יכולה לצרף עוד יותר את המחשבה הזו שלך ולהגדיל אותה וממש להרגיש שכל דקה שאתם שם בעלך מקיים מצוות כיבוד הורים בהידור, הילדים שלכם רואים מהי מצוות כיבוד הורים ובבוא היום יחקו את אותו הדפוס, את זוכה לגמילות חסדים ועין טובה ושכלול התכונות שבך בזכותה, וכולכם פשוט מרוויחים טונות של מצוות ומעשים טובים!

7. חותמת על כל מילה שכתבת בסיפא שלך

אכן, חשובה מאוד ההפרדה בין בעלך וההתנהגות שלו למשפחתו וההתנהגות שלהם

אכן את והוא בונים קן חדש משלכם וזו ממש יצירה אישית רק של שניכם,

אכן עם הזמן הוא ישכלל את העין הטובה שלו, את תשכללי את העין הטובה שלך - ויקרה מה שקורה בכל זוגיותטובה ובריאה - שאנחנו ממש עובדים על המידות *שלנו* במסגרת חיי הנישואין ורק רק בזכותם הופכים להיות הגירסא היותר משופרת של עצמנו!

זה ממש אוניברסיטה של החיים

של המידות

להיות יותר טובים

וזה ממש נכס!

ועל השורה האחרונה שלך - בשמחה רבה רבה ובאהבה

וואו אני קוראת את מה שאת כותבת שוב ושוב, ואת כל כך צודקת וכל כך מחזקת!

אגב באמת חמותי היא הפחות חכמה ומוצלחת מבין אחיותיה, ואין לה בכלל ביטחון עצמי, ובאמת עברה חיים לא פשוטים בכלל!

זאת זכות לשמח אותה. וזכות יותר גדולה כי זה לא נוח לי.

תודה על המחמאות והחיזוקים, עשית לי ממש טיפול 10000 בנושא המשפחה של בעלי

אין לי בעיה אתם כאנשים אם הם סתם היו שכנים או חברים, אבל יש לי בעיה כשזאת משפחה לתמיד.

ממליצה על שושי זליקוביץ יש לה קבוצות שמקדמות אישית וזוגית, כייפית ומדהימה

https://shoshizelikovith.israel-online-academy.co.il/workshops/4625

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב