קודם כל - חיבוק !
את נורמלית לגמרי. נורמלית נורמלית נורמלית.
קודם תגידי לעצמך ש-מה שאת מרגישה הוא נורמלי. 
אני התגובה הראשונה פה , ולא אכפת לי מה יגיבו אחריי. זה נורמלי.
נורמלי לקנא במשהו ש-לך כל כך קשה בו. בני אדם את יודעת, מתמודדים עם עליות וירידות, עם נפילות והתרומויות.זה היופי.
עכשיו אחרי שנירמלת את עצמך , תגידי לעצמך כך : " תיראי חיה (נגיד קוראים לך חיה חח) , את נורמלית מאוד, קשה לך , בא לך להתפוצץ עליהם ולצרוח , בא לך להבהיר להם את כל מה שמפריע לך ויש המון , בא לך לברוח משם ולא לפגוש בהם יותר, בא לך חמות מטופחת וחמה , גיסות עם קשר טוב, ובית מצוחצח . נכון ,את רוצה את כל זה, אבל אין את זה.וגם לא יהיה. למה? ככה. פשוט לא יהיה. כי זו המשפחה. והיא לא שלך , לך יש משפחה שאת מתחברת ואוהבת ב"ה , וכך הם חונכו. עכשיו תבחרי . לסבול מעכשיו עד 120 או לקחת את הציור הזה ולצבוע אותו בצבעים ורודים . כי אף אחד לא יהיה שם במקומך להחליט , רק את , אז קדימה , נכון שאת שונאת להיות שם , אבל תגידי לעצמך שזו לא המשפחה שלך , ועל בעלך ? דברי איתו על כל מה שמפריע לאט לאט , צעד צעד , תקחי מחברת או דף , וכל פעם שהוא עושה לך משהו טוב תרשמי.הכל ! מהסופר עד מתנה ביום נישואין .. נגיד... כל זוג והטוב שלו , אבל כל (!!!) דבר . אחרי כמה זמן שקשה לך והדף כבר מלא , תפתחי ותקראי. ותזכרי ששום טובה שרשומה שם , שום טובה , לא מובנת מאליה...... " 
מאתגר, את מסוגלת ! ה' איתך 3> חיבוק !

איזה כיף לקרוא מה שכתבת... וברוך השם באמת יש לי את המשפחה שלי ויש המון ורוד!

אגב לא קוראים לי חיה

למרות הקורונה, זה לא פשוט ומגיע לנו המון חיבוקים חחח

המשפחה שלי ממש נשמעת כמו המשפחה של בעלך!

והמשפחה שלך נשמעת כמו המשפחה שלו!

יכול להיות שגם בעלי מרגיש ככה?? בחיים לא חשבתי עלזה.

את ממש הכנסת אותי ללחץ!

קודם כל יפה שהוא עדיין לא אמר לך שום דבר, אבל זה הגיוני אם אתם נשואים רק שנה וחצי.

דבר שני שתדעי שיכול להיות שבגלל שאת רגילה לסגנון שלכם אז לא שמת לב אבל מי שלא רגיל לסגנון כזה זה פשוט הלם תרבותי!!! והכי מפחיד שזה בן זוג ואי אפשר להתחיל לפרוק את זה לפניו ולדבר רע על המשפחה שלו! זה קשה מנשוא כי זאת המשפחה ואי אפשר לשנות אלא לקבל אותה כמו שהיא.

אולי יצא לטובה שקראת את זה כי אולי זה טוב שזה יבוא ממך, שאת תפתחי לפניו את הנושא ותשאלי אותו איך הוא מרגיש.

יכול להיות שזה בכלל לא מפריע לו... לא חייב שהוא מרגיש כמוני. אבל שווה לנסות לפתוח את זה מצידך ולדבר אתו כדי לוודא שבאמת הוא לא שומר כלום בבטן מחוסר נעימות.

והוא גם יודע להגיד לי על דברים שמפריעים, ואמר לי כמה פעמים.

אבל לפי השרשור הזה זה נשמע שאת ממש בהלם...

אולי הוא עידן את הדברים... אברר איתו

בסה"כ הוא כן מסתדר עם המשפחה שלי, כי למרות כל החסרונות יש גם לא מעט מעלות...

הוא מאוד פעיל בווצאפ של המשפחה שלי...

ברור שזה לטובה שקראתי!

אני באמת חייבת לשמוע את דעתו בנושא!

באמת רואים שיש לך אישיות טובה!

בטוח שעם כל התיאורים יש למשפחה שלך המון מעלות אם הגעת ממנה.

אם את מסוגלת להתבונן ולראות את זה זה כבר טוב.

אני אומרת לך שאצלם זה כנראה יותר גרוע אולי בגלל זה אני בהלם.

למשל הבן של גיסתי ממש מציק כל הזמן והיא מספרת לי ככה (כשאנחנו יושבות על הספה): "כל החברים שלו תמיד אומרים שהוא מציק, כל הזמן אומרים לי עליו את המילה מציק... פעם הוא שיחק עם חבר למטה ופתאום אבא של החבר בא אלי ואמר לי שהבן שלי מציק לבן שלו אז התחלתי לצעוק עליו שיפסיק להגיד שהוא מציק וכנראה שהבן שלו הוא זה שמציק ושלא ישחק עם הבן שלי" - איך שהיא מסיימת את המפשט הבת שלי מגיעה ואומרת לי "אמא הוא (על הבן של גיסתי) מציק לי" - ואני ממשיכה להנהן לגיסתי על איזה חצופים החברים והאבא של החבר... חחח והיא לא קולטת!!!   ואוי ואבוי לי אם אני לא ארחם עליה ואשתתף בצערה... כי אחרת אני אעבור גם כן לצד של החצופים. הבנת??

את בכלל לא נראית לי טיפוס כזה, להפך, ממש רחוקה משם הייתי אומרת. כל הכבוד לך ואת במקום מצוין. בעלך זכה בך!

תודה נשמה!

וואי באמת נשמה מסובך ממש

אמן יסתדר לך הכל בסוף!!! בעז"ה!

אני ממש מרגישה שכשאני שמה אותו על הרקע של המשפחה שלו אני סולדת ממנו, וכשאני מסתכלת עליו לבד בלי לקשר אותו אליהם הוא נראה הרבה פחות גרוע. הבעיה היא שבאמת אנחנו הולכים לשם לפחות פעם בחודש לשבת, ותמיד הכל צף ועולה כמו בחילה... אני הייתי מוותרת על הביקורים לצמיתות מבחינתי אבל בשבילו זה ממש חשוב. 

הייתי רוצה לראות אותו בלי קשר למשפחה שלו. 

חייבת לומר שגם כאינדיבידואל קשה לי אתו מאד ותמיד אני מנסה להיות טובה ולא מעירה בכלל רק מחמיאה ומפרגנת אבל יוצא מזה שאני פשוט נהיית מנוצלת. ויש לי דעה, יש לי אופי זה לא שאני נותנת לטפס עלי, אבל הוא לא רגיל שמדברים בכלל וכל דבר שאני אומרת לו שמפריע לי נתפס אצלו כביקורת ומפה הדרך קצרה להתדרדרות היחסים... זה או שארגיש מנוצלת או שאריב איתו... לא פשוט. בינתיים נשאר לי להשקיע בחינוך של הילדים המתוקים שלנו שהם באמת באופן מיוחד יפים וחכמים ברוך השם!!!

אני אומרת אם הם לא היו נקיים אבל עם עין טובה ופירגון - הלוואי

אבל זה קשה לראות את הכל במקום אחד ולדעת שזאת המשפחה של הילדים שלי ומפה יצא בעלי.

רק רוצה להבהיר שבאמת אין שום קשר בין מידות טובות לרמת ניקיון !!

אבל אני פשוט רואה בו כל הזמן את המשפחה שלו.

אנחנו באמת הולכים לשם לפחות פעם בחודש לשבת, אבל הם מתקשרים המון, מעבירים דברים מאחד לשני, יותר נכון חמותי כל הזמן מבקשת להעביר חפצים לבנות שלה והיא מתערבת די הרבה, נגיד שלשום התקשרה בהיסטריה שלא נשלח את הילדים לגנים... והיא גם תמיד מתקשרת לכל הטלפונים שאפשר אם לא עונים לה. רוצה מענה כאן ועכשיו על כל מיני דברים זוטרים. פעם בעלי ישן והיא התקשה מלא מלא מלא פעמים, בסוף עניתי לה והיא ביקשה שאעיר אותו כי זה ממש דחוף. בסוף שאלתי אותו מה היא רצתה שהיה כל כך דחוף? והייתי בשוק. הבת שלה שגרה לידינו היתה אצלה והיא רצתה לדעת אם להעביר איתה איזה סיר או שאנחנו באים לשבת ממילא. 

היא פשוט משגעת.... ומשגע אותי שבעלי כזה!!! אני כאילו רואה כל הזמן את אמא שלו ואחיות שלו נמצאות בתוכו, כי סך הכל הוא גדל איתן והסגנון הזה מובנה בו.  כשאני עצבנית עליו לפעמים אני מסוגלת לבכות לעצמי בחדר ולהגיד לעצמי "איזה אמא מעצבנת יש לך שככה גידלה אותך" (אני לא אומרת את זה לו...אבל לא לצחוק עלי חח) 

בקיצור אני ממש חיה את זה. לקח לי זמן לזהות מתי הוא מדבר עם אמא שלו מאז שפעם הוא היה עצבני ורטן מלא ושאלתי אותו "מה קרה דיברת עם אמא שלך?" הוא ענה לי שלא אבל אחר כך אמר שזה עצבן אותו כי זה היה נכון, כן, הוא מדבר אתה ונהיה עצבני, וגם כל פעם שהוא חוזר משם הוא חוזר עצבני... זה משפיע לנו הרבה על הבית כל הסגנון המתוח, הלחוץ הזה שלהם.

פלוס כל התכונות שחושבות שכל העולם רוצה להרע להם והם תמיד במצב התגוננות. בעלי מכניס אותי גם למצב כזה. לפני שהתחתנתי תמיד ראיתי טוב באנשים והיה לי אמון ובאמת לא קרה לי כלום, לא נפלתי לשום הונאה והייתי יותר שמחה, אבל עכשיו אני כל הזמן מבחינתו צריכה להיזהר מכל דבר, והעולם הוא קר ואכזר.

נשמע שזה ממש משפיע על החיים שלכם. משהו פה לא תקין. הוא לא אמור להיות עצבני כל הזמן כשהוא איתם או חוזר משם.

מילא אם זה היה משהו שהוא עובר עם עצמו אבל זה משפיע עלייך ועל המשפחה והזוגיות שלכם.

אני ממש ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שאת רוצה ייעוץ זוגי ושם לידו תגידי ליועץ/ת את כל מה שאת כותבת לנו פה. איך את רואה את הדברים והקשר הישיר של זה על הזוגיות שלכם. אולי כשהוא ישמע את זה ממך שם יפול לו האסימון. וגם אם לא, לפחות תהיה שם דמות אובייקטיבית ומנוסה שתוכל להאיר לשניכם את העניין ולתת לכם כלים איך להתמודד. אולי ממנה הוא כן יקח מוסר.

אם הוא לא ירצה ללכת, תלכי את לייעוץ אישי, תעשי העתק הדבק של כל ההודעות שכתבת ותקריאי שם. תראי מה תהיה תגובת היועץ/ת. ולו רק בשביל השקט הנפשי שלך. 

מקסימה. לגמרי לגמרי איתך......

נשואה  4 שנים. המשפחה של בעלי גם כאילו נחתה מארץ המוזרים... אפס ניקיון ממש כאילו ברמה גועלית, בעלי היה מספר לי שהם היו מתקלחים פעם בשבוע! מסכן..עבר חיים קשים מאוד שם..

עוני , לא היה כמעט אוכל בבית במהלך השבוע.. אבא לא עובד, אמא לא עובדת.. חיים מב"ל. 

אח עם פיגור, אחות מעופפת רווקה בת 30+ . 

אפס מודעות , אפס אהבה, אפס נתינה. בחינה שלי באו בידיים ריקות , וכן הלאה... כאלו משהו שם לא פיקס באמת הם לא בריאים 100. 

אמא שלו נפטרה אחרי שהתחתנו , היא היתה אישה מדהימה ממש מיוחדת..אבל לא בטוחה שהייתי מסתדרת איתה, לפי התיאורים מעלה..

בקיצור פירטטתי לך רק למטרה שתביני שאת לא לבד, ושזה בסדר גמור. אני גם הרבה פעמים הרגשתי כאילו בא לי לברוח

ולמה קיבלתי משפחה כזאת הזויה?

כשלאחי יש משפחה (לאשתו) מדהימה חמה וזורמת כל כך. הייתי מתביישת להביא את המשפחה של בעלי לארוחות. שלא נדבר שלא מזמינים אותם ושאין חיבור בכלל בין המשפחות...

בקיצור- הזדהתי מאוד חח.. המזל שלי שבעלי יצא שונה לחלוטין, כפרה עליו . באמת חושבים תמיד שהוא מאומץ..

אני למדתי, שהתיקונים האלו הם המתנה הכי גדולה שיש. צריך ללמוד להנות מהם. 

לפעמים משפחה חמה מהצד השני זה לא הכי טוב. נכנסים לחיים האישיים הרבה, מתערבים, חושבים שמגיע להם לדעת הכל.

תחשבי על זה ככה..

תחזקי את הקשר עם בעלך, את הקשר עם המשפחה הגרעינית שלכם. ותראי כמה טוב יש לך, וכמה טוב יכול לצאת מזה.

יש גברים שבאו ממשפחות חולות ניקיון ולפעמים האישה לא כזאת נקיה וזה גם יוצר מחלוקות. יש פעמים שהבעל בא מאמא בשלנית והאשה שלו פחות. וזה גם יוצר מחלוקות. אז במקרה שלך אחותי יש לך פור ענק עליהם. את הבית שלו, ואת החוויה המתקנת. נצלי את זה!! מניסיון ;)

אם את צריכה לשפוך עצבים תסכולים וכו' אני פה. באמת שמתמודדת עם זה גם לא פחות 3>

באמת שעשית לי טוב בהזדהות שלך... 

גם לך לא קל בכלל.

הכי מעצבן זה שאת כן באה ממשפחה טובה ואז הכל ממש צורם לך!

ואני שמחה שבעלך שונה מהם, זכית!

אגב מה שמעצבן אצלי זה שהם מתערבים המון!!! 

בתקופה של הקורונה שהיה פחות קשר הייתי בעננים. אבל בחיים הנורמלים הם תמיד מעבירים דברים, מתקשרים, מתערבים חופשי. הנה רק שלשום חמותי התקשרה בהיסטריה ובלחץ שלא נשלח את הילדים לגנים בגלל הגל השני וזה..... חח

עכשיו זה כמו סוג של חוצפה להמשיך לשלוח אותם אבל אני משחקת ראש קטן... טובה חמודה וקטנה כזאת וגם לא עונה לה לטלפונים בתואנה שזה תמיד על שקט אצלי ואני לא עונה להרבה אנשים גם... התרגלה כבר. כי אם בעלי לא עונה היא ישר מתקשרת אלי אפילו אם אני בעבודה  "למה הוא לא עונה לי?? איפה הוא?!" כאילו אני אחראית עליו ואז אומרת לי מה למסור לו... בקיצור קצת קשה להפריד אותם מהחיים שלנו כשהם כל כך מעורבים וגם כשבעלי מאד דומה בתגובות בהתנהגות ובדרך חשיבה שלו...

אני רק מקווה שככל שהילדים יגדלו נהיה בקשר פחות.

אבל את יודעת, עוד מישהו פה כתב לי שבטח יש לאחותי דברים שהיא היתה רוצה שיש לי ואין לה. אני לא חושבת שזה בטוח נכון, ניסיתי לחשוב על משהו... ו... לא מצאתי. ברוך השם יש לה את כל מה שיש לי פלוס משפחה טובה. משהו שלי אין מהצד של בעלי. את למשל מצאת חיסרון בזה שהם יותר מתערבים, במקרה שלך, אבל אצלי זה גם לא אז אני לא יכולה להתנחם בזה. דווקא המשפחה שלי גרה קרוב אבל בתור אנשים עם טקט לא מתערבים ואילו חמותי מתערבת המון. נראה לי שפשוט צריך להבין שזאת "מנת חלקי" ולא כולם שווים בעולם הזה וזהו...

אגב בעלך היה כזה מההתחלה, שונה מהם? או שזה תהליך שעברתם ביחד?

אני יכולה ממש להבין את התסכול שלך. גם במשפחה של בעלי יש קטע כזה, במיוחד לאמא שלו. כל דבר מחפשים סיבה למסיבה. כל חופש ישר חייבים לפנות את היומן בשבילם ולתכנונים שלהם..

ועוד תוסיפי את הסבתא רבא (אמא של האמא, מפתיע?!) שגם מחפשת מפגשים משפחתיים כל חופש במהלך השנה שיש.. זה פשוט מוציא אותי מדעתי.

בהתחלה גם אני הייתי כמוך, אומרת כן לכל הבקשות שלהם. ובבית הייתי מתלוננת לבעלי שהם יותר מידיי נדחפים. המשפחה שלי ממש ההפך. יש לי משפחה חמה ואוהבת אבל הם לא מתערבים בכל דבר, וגם אם מציעים משהו ולא בא לי ואני אומרת לא, אף אחד לא שואל אפילו למה לא? פשוט מקבלים את זה בהבנה.

וכשאני כבר אומרת לא לאמא שלו, היא ישר מתחילה עם ההסברים "אבל אני חושבת שזה יהיה ממש טוב לילדים, זה כדאי ממש שתבואו".. ולא משנה שאסרב שוב יפה, היא תמשיך לשכנע או לתת פתרונות שיגרמו לי להסכים. פשוט לא מבינים מה זה לא. לא מכבדים רצונות של מישהו אחר. ובסוף אומרים "טוב, חבל.." ... כאילו שזה יעשה לי מצפון. אז זהו שלא.

הנה עכשיו מקרה חם מהתנור: הסתבא רבא החליטה שהיא רוצה שכל הנכדים והנינים יבואו לבקר. עשתה רשימה של תאריכים וביקשה מכולם לשבץ את עצמם. בלי לשאול אם מקובל עלינו בכלל. פשוט קובעת עובדות. ואני בן אדם שאם קובעים לו עובדה יש בי רצון פנימי דווקא לעשות ההפך. לא יודעת למה. אולי זה רק בגלל שזה בא מהם ספציפית זה מחרפן אותי..

בגלל זה אני מצאתי את עצמי הופכת להיות שקרנית פתלוגית, את לא מבינה איך התמחיתי בזה כדי לצאת ממצבים שמפילים עליי משימות (בעיקר נסיעות עם הילדים למקומות שאני לא רוצה). 

זה באמת מצב לא פשוט. אבל קודם כל את צריכה לדבר עם בעלך ולהסביר לו שקשה לך עם זה ולראות את התגובה שלו (בעלי הבין אותי וגם הוא חושב שהמשפחה שלו מגזימה.. אבל הוא פסיבי בעניין ולא מסרב להם אלא רק במקרים קיצוניים שאפילו הוא לא רוצה ללכת). ולפי התגובה שלו תראי איך נכון לפעול. אם גם הוא נגד כל זה אז שהוא ידבר עם אמא שלו ויבקש ממנה יפה להניח לכם קצת. אם הוא כזה שנפגע מכל דבר שאומרים על המשפחה שלו אז תניחי לו ופשוט תהיי חכמה ותמצאי דרכים להראות להם שאת לא תמיד תסכימי לכל דבר.

הדוגמא שהבאת עם הילדים לגביי שליחתם לגן, זה פשוט מחריד בעיניי. אם את רוצה לשלוח תשלחי, ואם היא תשאל למה עשית את זה?! תגידי לה שחשבת על זה שוב והגעת למסקנה שזה הכי נכון כרגע. היא יכולה לדבר ולדבר ולהמשיך להסביר את עצמה ובסופו של דבר תגידי לה שאת מבינה מה היא אומרת ובכל זאת לפי שיקול דעתך זה הכי מרגיש לך נכון כרגע ושאת תהיי עם אצבע על הדופק מה שנקרא.

ככה בכל נושא שהיא מתערבת, תמיד תגידי לה יפה שאת מבינה אותה אבל שחשבת על זה והגעת למסקנה שככה וככה.... שתתחיל לקלוט את המסר: שאת בן אדם חושב ושמקבל את ההחלטה הסופית. נקודה!

זה קצת לא נעים בהתחלה והיא תהיה קצת בשוק, אבל כל עוד זה נאמר יפה ובצורה מכובדת אבל אסרטיבית עם חיוך, היא תצטרך להתרגל, אין מה לעשות.

תאמיני לי לפחות כיף לנו שמשפחות האם שלנו כאלה חמודות. כתבת עליהם כאילו זה המשפחה שלי, גם אצלינו לא ישאלו למה ולא יחפרו, אם אני רוצה אני אפרט ואם לא אז מכבדים את ההחלטה שלי.

חמותי אפילו על צורת הירידה שלי עם העגלה מהמדרכה לכביש, אפילו על זה שאלה אותי למה אני עושה ככה....חח

תקשיבי זה באמת לא נעים שקובעים לך עובדות בלי לדעת בכלל אם את מסכימה, אבל לא כדאי לך לשקר בשביל זה, דווקא אהבתי מה שכתבת אחר כך, שצריך לדעת לענות בקצרה תשובה חד משמעית ולחזור עליה באסרטיביות

ובאמת בלי לערב את המצפון אפילו אם מנסים לגרום לך להסכים בגלל המצפון. ממש אהבתי, ואני מתאמנת על זה עכשיו.

אם אני מדברת על הנושא עם בעלי, הוא באותו רגע נראה מאד מבין, אבל אחר כך משהו ביחסים שלנו ישתנה.

הוא יהיה חסר סבלנות כלפי, מזלזל, בלתי נסבל כזה. בהתחלה לא קלטתי שיש קשר, אבל היום אני בטוחה. כל הערה על המשפחה, וגם על עצמו בלי קשר למשפחה, אפילו שנאמרת בצורה יפה ומכבדת- אחר כך יש לה השלכות שבאות לידי ביטוי בהתנהגות שלו כלפי או כלפי הילדים.

אני רגילה שמדברים בכבוד על כל דבר ואם משהו מפריע מיד שמים על השולחן בצורה מכבדת ומכילה. אבל הוא לכאורה נראה מקבל כשלמעשה הוא לא יודע להכיל את זה ומוציא את זה בהצקות וזלזול.

איזה קשה זה?

הקטע הזה של "למה אני קיבלתי משפחה כזאת הזויה?"

ושאת מתביישת להביא אותם לארוחות...

בדיוק אנחנו צריכים עוד מעט לספר את הבן שלנו ובעלי רוצה להביא את המשפחה שלי לאמא שלו ולעשות לו שם מסיבה... אמרתי לו עדיף שלא... סתם פדיחות.

גם אצל המשפחה של בעלי - אפס הכלה. ככה אני מגדירה את זה. אין שום הכלה לאחר.

האמא כאילו כמו ילדה קטנה, אי אפשר לדבר אתה בכלל על דברים שהם לא טכניים או לא על אנשים אחרים, וכאילו כואב לה הלב לראות אנשים מצליחים. 

מתי קלטתי את זה, פעם אחת שהייתי בחודש תשיעי ועברתי חוויה ממש משפילה, זה היה ביום חמישי וסיפרתי את זה לכל מי שיכולתי, לשכנה החמודה שהנהנה בצער, לאמא שלי, לאחותי, וזה כל כך מקל ועוזר. ואז היינו שם שבת, זה עוד היה טרי, ופתאום הרגשתי שבא לי לספר גם לחמותי, אבל אז הבנתי שבעצם אין מצב!! היא ממש לא דמות שאפשר סתם לספר לה משהו כדי לפרוק!! אפסססס הכלה. התחלתי לספר לה סתם מתוך סקרנות מה יהיה, וכמובן שבמשפט הראשון היתה איזה צעקה למישהו ברקע " אהההה תוציא את השניצלים מהמקרר שיהיה לנו לסעודה שלישית" ואז אלי "הילדים נראה לך יאכלו שניצלים?" וכאן נקטע רצף הדיבור שלי, היא פשוט לא יכולה להקשיב לדברים כאלה.

ועוד כמה תסכולים (קטנים של מפונקים כמוני) שנזכרתי בהם בגלל הסיפור הזה (כל סיטואציה שם גוררת לעוד ועוד תיסכולים) - היא מוציאה את האוכל של סעודה שלישית כבר מיד אחרי סעודה שניה, סתם שיהיה מונח על השיש כמה שעות טובות "כדי שלא יהיה קר כשנשים על הפלטה" ואז תמיד יש לי קלקול קיבה אחרי שבתות שם אבל חס וחלילה אם אתלונן. 

היא עושה סלט ירקות לבוקר עוד מיום שישי, ואז אוכלים סלט חתוך גס של מלפפון עגבניה וגמבה ירוקה שהיה בקופסה של גלידה במקרר...חח (ולחשוב שאני רגילה מאמא שלי ומהסבתות ומכל המשפחה שלי תמיד להתעורר לריח הטרי של הסלט עם הלימון והחסה...

אני גם רגילה שתמיד לכבוד שבת אופים עוגות טעימות ואצלה מקסימום אוכלים איזה עוגת קינמון קנויה שהיתה פתוחה במקרר כבר המון זמן, או איזה רוגעלך משבוע שעבר...

תמיד היא שואלת את אותן שאלות - ומתלבטת הרבה - נראה לך הילדים ירצו שניצלים? אה אבל יש לי גם קציצות שעשיתי ביום רביעי... אפשר גם שניצל תירס... ואני צריכה להיות החלטית ולהגיד הרבה פעמים כדי שתיפול החלטה סוף סוף.

אוכלים הכל הכל הכל בחד פעמי תמיד. לא יודעת מתי אכלתי אצל חמותי בצלחת רגילה. כוס זכוכית זה רק לנס קפה ואם אני לא שוטפת היא מבקשת מבעלי שישטוף! (כי אין לה כח לשטוף כלים)

היא מביאה דברים מהזבל, כל מיני אופניים שבורים מלוכלכים ודהויים, ולא שוטפת בכלל ואז הילדים משחקים עם זה בחצר, זה כמובן יעליב אם לא ארשה להם, ויש מלא דברים מסוכנים בחצר והיא צועקת עלי שאשגיח שהילדים לא יגעו... 

כל הידיות של הדלתות תמיד דביקיות עם הילה של חום מסביב... 

כנראה השם חשב עלי ולא סתם הם אוכלים בחד פעמי. זה טוב לי

ועוד היד נטויה אבל קצת פרקתי....

אגב איך את מתמודדת עם זה? אתם באים לשבתות?

אתם הרבה בקשר בחיי היומיום?

את לפעמים פוחדת שהילדים שלך יהיו דומים להם או יושפעו מהסגנון שלהם?

וואו באמת שזה ניסיון לא פשוט. מניסיון חח

ועוד שעם כל זה הם גם מתערבים לכם, אמאלה לא הייתי מבליגה..כל הכבוד לך שאת שומרת על יחסי כבוד בינכם, מעריצה את זה.

אצלנו המשפחה של בעלי חילונית גמורה. ( אנחנו בעלי תשובה)

ככה ששבת אין שם, חגים אין שם. כלום, כפי שאמרתי אפס מודעות. בהתחלה היינו באים לארוחות שישי שאנחנו היינו מזמינים את עצמנו. היינו רואים את הטרור שזה גורם אצלהם בבית, ואת האפס השקעה כמובן , שמהר מאוד זה נגמר... מארחים אותם אצלנו פעם במאתיים שנה. שזה קושי בפני עצמו כן.? תדמיני אנשים שיושבים בספה ולא זזים. אוכלים ולא מדברים. ואין מחמאות. "אבא איך האוכל?" " בסדר" . ככה..

אבא עם לב טוב כן? אבל קר מאוד.. טוב ככה הוא גדל. 

בקיצור גם שם אפס הגיינה וכו. ברמה שהיה ריח ממש לא טוב מהם לפעמים.. והיה תקופה שממש נבהלתי שנכנסתי למשפחה כזו..

אבל כמו שאמרתי בעלי שונה לחלוטין, והאמת שגם אחותו הגדולה שנשואה גם ממש שונה ואותה אני דווקא מאוד אוהבת.. ומזל.

אנחנו לא בקשר יומיומי, האבא קופץ פעם בכמה זמן לבקר, אבל הוא לא מזיק.. חוץ מחוסר טאקט או חוסר מודעות בהרבה דברים שאני לא יודעת אם נובע מבעיה נפשית או מחוסר הבנה , השאר עוד נסבל.. הוא באמת בסדר.עד שמסתחרר ולא מרגיש טוב פתאום ופה זה מתחיל להיות קשה..................... דמייני את זה בערב שישי...

זהו בגדול תודה לה' אנחנו לא קרובים כל כך, בעלי מכבד את אבא שלו מאוד מתקשר אליו כל יום אבל בקושי נפגשים..ככה שהשפעות על הילדים פחות יש. 

תמיד פחדתי מוות שלילדים שלי יהיה בעיות פיגור או כאלה בגלל המשפחה שלו. אבל תודה לה' הילדים בריאים וזה הכי חשוב..

תישארי חזקה . 

תתמכי בבעלך,ותנצלי את זה לטובתך . כפי שאמרתי זה שהם לא נקיים, לא בשלנים, לא 100, יכול רק לחזק אצלך את התכונה הזו, ולגרום לבעלך להעריך פי 100, ולהרגיש הכי טוב שיש בבית שלכם.

זה מה שקורה אצלי. בעלי נדהם ממני ומודה לה' שאני כזו ולא כמו המשפחה שלו כמה שסבל שם. 

מזל שהם יודעים להעריך.

גם בעלי מאושר שנכנס למשפחה כמו שלי ומודה לה' שאני לא כמו המשפחה שלו. פתאום נפתח לו עולם חדש של סגנון חיים והוא יודע להעריך אותי  מאד.

אגב יש לך מזל שאתם לא צריכים לבוא לבקר שם הרבה כי זה מאד משמעותי. רק בתקופה של הקורונה הבנתי עד כמה זה משמעותי... תתארי לך שפעם בחודש לפחות את צריכה ללכת לישון במחסן מאובק, עם מצעים ששמרו לך מהפעמים הקודמות שהיית שם (פשוט קיפלו ושמו בצד עד שנגיע שוב וכל הלילה אני נושמת חלקיקי אבק) והילדים שלך משחקים במשחקים שבורים מהזבל בצבע חום דהוי וחמותך מתעקשת שתתני לתינוקת לזחול על הרצפה המלוכלכת... וכל הזמן צועקים עליהם בצעקות רמות "לא! לא! לא!" ... 

אוף...

אבל כמו שאת אומרת פשוט צריך להתמקד בבית שלנו ובילדים החמודים שלנו!

אחרי הכל המון דברים זה עיניין של חינוך והרגלים וזה בידיים שלנו.

בהצלחה לשתינו

שזה המשפחה שה' הביא לנו, משמע זה הכי טוב לנו! לתיקון שלנו! לזוגיות שלנו!

ובכלל לחיים שלנו. 

משפחה אחרת לא היתה טובה לנו, חד משמעית

עם כל הצער.. והחלומות האחרים.. והאמיני לי חלמתי על משפחה אחרת

חלמתי על חמה חמה ( תרתי משמע ) , חלמתי על קשר יציב, על פינוקים  הערכה ואהבה. שבינינו לא כל כך קיבלתי בבית..

אבל ה' רצה אחרת וזה אומר שאין מדויק יותר מזה

ורק ככה הזוגיות שלנו נבנית בצורה הכי בריאה

תזכרי את זה. להעצים את הזוגיות,זה האתגר שלך מפה

בהצלחה רבה יקירה, את לא לבד!!

עכשיו אמרת את הבסיס להכל!

ואת זה אני נוטה לשכוח.

כי באמת השם יודע בדיוק מה הכי טוב לנו וזה באמת חד משמעי!

אני לא יודעת מה יותר קשה, זה שלא היה לך את זה כל כך בבית או זה שאת ממש רגילה לזה.

אצלי משני הצדדים זה משפחות של אנשים מבוססים כספית, אינטלגנטיים, איכפתיים, טובים ומתורבתים. באמת!

כל שבת שהיינו נוסעים לסבתות אמא שלי היתה מטפחת אותנו מכף רגל ועד ראש והיו תמיד מאכלים טובים ועוגות וחדרים עם ריח של כביסה, עד עכשיו יש לי את הריח של המצעים מכל סבתא   וכמובן קשר בריא.

אז סתם מעניין מה יותר קשה. 

את ממש מחזקת, ומעוררת בי רצון פשוט לשכוח מהכל ולהתמקד נטו בזוגיות ובבית שלנו.

ואיזה כיף יהיה לילדים שלך בתור נשואים להביא את הנכדים לכזאת סבתא!

אני רוצה להעיף את המועקות האלה מהחיים שלי.

זה תמידי, אני לא אחרי לידה. אלו תחושות קבועות שאני חיה איתן.

בעלי אותו סגנון כמו שהם ובגלל זה אני כאילו חיה עם הסגנון של המשפחה שלו. נגיד כשהיה סגר ולא נפגשנו הרבה זמן אז בעלי באמת היה יותר משוחרר. אבל בשגרה הרגילה אנחנו נפגשים הרבה כי מאד חשוב לבעלי להיות שם, והם גם נורא מתערבים במלא דברים.

כן, דיברתי עם בעלי והוא יודע איך אני מרגישה. הוא יודע גם שאני לא אוהבת להיות שם ולא אוהבת לראות אותו שם. ההתנהגות שלו מחמירה כשאנחנו שם וזה לא עושה לנו טוב. הבעיה שוב שהוא ממש רוצה ללכת לשם. 

אולי בדיוק הרגשות צפים עכשיו ביתר שאת בגלל שהיינו שם בשתי השבתות האחרונות רצוף. אמא שלו ממש רוצה שנבוא והוא רוצה לרצות אותה ואפילו שהוא יודע שאני לא רוצה אנחנו הולכים. ותמיד אחרי שבתות שם אני קצת יותר סולדת ממנו כי באמת זאת התנהגות אה... נלוזה .. הייתי אומרת. לראות אנשים מבוגרים רבים כמו ילדים קטנים זה עצוב בעיניי וגורם לי זלזול וסלידה.

הוא מודע לזה אבל כנראה קשה לו לראות את עצמו מהצד והוא גם רוצה לרצות את אמא שלו.

את הטפות המוסר שלך תן בכנסיה!!!

אולי לא ראית בשרשור אחר. אני פשוט הגבתי. זה לא קשור לשרשור.. תתעלמו

אבל יש לי משהו לכתוב לך לגביי התערבות המשפחה.. עוד מעט

נכון אולי גם אני נשמעת פסימית, אבל בגלל זה אני כותבת פה, אני מנסה לבדוק את זה, לראות מה מפריע לי, לראות איך אפשר לשמוח עם זה, וגם להזדהות עם אחרים שגם במצב דומה, זה כל כך כיף לפרוק, ולא להשאיר הכל בלב, וכשאין איפה לפרוק כי זאת המשפחה שלך, אז הפורום הזה הוא בדיוק המקום לחמם את הלב.

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב מאתמול.

התגובות של אנשים טובים פה גרמו לי לחזק יותר את ההסתכלות שלי על המשפחה שכבר כן יש לי, הילדים המתוקים שלי ועצם ההבנה וההכלה עשו לי כל כך טוב על הלב.

אגב אני אדם מאד מאד אופטימי! אין על זה ויכוח. אני צוחקת הרבה, רואה עתיד ורוד ורואה טוב באנשים!

רק שממש קשה לראות טוב באנשים עם מידות רעות ולדעת שהם המשפחה שלנו.

אני אספר לך עוד משהו מעכשיו ותבין מאיפה ה"פסימיות" שלי:

גיסתי נאלצה להסיע איזה רהיט שמישהו העביר להם(!)  שצריך להעביר בכמה נגלות מעיר לעיר, וחמותי (אמא שלה) אומרת לה: "למה שאת תעשי את זה? למה שהם לא יסיעו את זה אלייך?"   -גיסתי: "אמא, הם כבר הסיעו פעמיים ויש לו (לזה שהסיע) עבודה, הוא כבר הפסיד שעות עבודה בגלל זה"  -חמותי: "אז מה, מה הבעיה להפסיד שעות עבודה כדי לעזור למישהו? בשביל זה את צריכה לסוע? אי אפשר לעשות טובה עד הסוף?"

במקום שתגיד תודה בכלל שעזרו לבת שלה!!

אם לא הייתי שומעת את זה באוזניים שלי לא הייתי מאמינה.

ואני בבאסה שאלו המשפחה של הילדים שלי ושבסביבה כזאת בעלי גדל, שאלו האנשים שעיצבו את האישיות שלו.

שהוא פשוט אדם לא מחונך וגם נח לו עם זה. והוא לא מסוגל לקבל ביקורת אפילו בצורה מכבדת כי אצלם תמיד מתגוננים ולא יודעים לקבל. הכל מתפרש כמריבה.

לגבי מידות טובות, יש הבדל עצום.

אני עדיין אוהבת אותם אבל נורא מתוסכלת, בינתיים אני זאת שמתגמשת כדי לא להיתקל בהם. הם אלה שלא חושבים, שלא מסוגלים להשתנות, שלא מתבוננים ולא חושבים אלא שועטים בפראות בדרך שלהם. אני זאת שצריכה להיזהר לא להיפגש בבום. זאת ששותקת, מקשיבה, מהנהנת, מצדיקה, סובלת את השבתות וממשיכה להאיר פנים, מנסה למצוא דרכים שלא יתערבו ולא ישפיעו על החיים שלנו. לא חושבת שזה נובע מחוסר במידות טובות.

אגב אני אדם מאד מפרגן, מכיל ומבין. ודווקא בגלל זה לא היו פיצוצים והכל בסדר בינינו. אם הייתי כמוהם כבר מזמן לא הייתי מדברת איתם, כמה לא מפתיע שחצי מהמשפחה שם בברוגז ויש נתק של שנים...

אבל זה עדיין לא אומר שאני לא סובלת מזה, קשה לי.

אני ממש חושבת שזה הדבר העיקרי שיוכל לעזור לך כאן.

ואני בטוחה שהדבר הזה מאוד מאוד מוחשי ואפשרי דווקא עבורך, ודווקא כי תיארת אדם אופטימי, שרואה את הכוס המלאה, שמבין אנשים, שמכיל אנשים, שרואה את הצד היפה בהם - דווקא מהחוזקות האלו אצלך תוכלי להגיע לדעתי למקומות עוד יותר עמוקים ורחבים בנפש *שלך* ובחיים שלך בכללי.

עכשיו רק להבהיר, כי לפעמים ביום שישי או חוסר זמן אני כותבת מהר ועלולה להתפרש בצורה לא נכונה -

אני

בטוחה

שיש

לך

עין

טובה

בטוחה!!!

ובכמויות!!!

שחס ושלום לא ישתמע מדבריי שלא -

דווקא בגלל זה אני חושבת שאם *תגייסי* את החוזקה הזו אצלך בצורה הכי עמוקה שאת יכולה גם כאן - זה יעזור לך מאוד מאוד מאוד ב"ה!

אם תסתכלי רגע על כל אחד מהמשפחה שלו בנפרד

ורק תביטי בו

עם העין הטובה הזו שלך

ובלי להחליט כלום ובלי לעשות שום דבר בפועל - רק לחשוב ולהתבונן.

להתבונן על הידית הדביקה עם החום מסביב.

שאולי להם זה בכלל לא חשוב, לא כי ניקיון לא חשוב, אלא כי הם אפילו לא שמים לב לזה ולא רואים בזה בכלל משהו לשים לב אליו - אז זה אפילו לא *במודעות* שלהם

להתבונן על העוגה הקנויה

1שאולי זו השבת שלהם

זה הבית שלהם, במשמעות של *בית* - מקום שאתה יכול להיות בו מי שאתה, ברוגע, בנחת, בלי מסיכות

עוגה קנויה שאומרת שהם מעדיפים לשמור זמן וכוח לדברים אחרים. שבעיניהם חשובים לא פחות.

עוגה קנויה שאומרת שלהם זה באמת באמת טעים

להתבונן על האמא שמתקשרת ואומרת על הגל השני ואולי לא תשלחו את הילדים

להתבונן עליה כאמא

להתחבר אליה כאמא *שאת* לילדים *שלך*

שאם לשנייה, רק לשנייה את אמא בגיל 50 נגיד, והבת שלך בגיל 25 נגיד, ורוצה לשים את ילדיה במעון נגיד

ואת רק מתקשרת ודואגת.

אומרת שיש גל שני

שיש 600 נדבקים ביום

שזה הולך ועולה

ורק דואגת.

להתבונן על האמא הזו שאוהבת אתכם

את ילדיה נכדיה וכלתה

ורק דואגת.

רק מבטאת את הדאגה שלה לשלומכם ושלא יקרה לכם כלום.

להתבונן באמא הזו שה"התערבות" שלה מביעה אהבה לילדיה ורצון לקשר איתם

רצון לראות אותםף לשמוע אותם

להתבונן באמא הזו שלמשל רוצה להביא או להחזיר סיר ומנסה שזה יצא באותה שבת שהבת מגיעה אז רק מנסה לתאם את זה

להתבונן באמא שכאשר את מספרת לה משהו, נזכרת רגע בשניצלים ומה צריך לחמם ורק אומרת את זה כדי לא לשכוח

ואולי אם היית מדברת איתה אחרי כניסת שבת שהכל מוכן ומחומם ואין טרדות - היא כן הייתה יכולה לשמוע אותך עד הסוף?

להתבונן באמא הזו שרוצה שהאוכל לא יהיה קר אז משאירה לסעודה שלישית - כי היא באמת לא רוצה שהוא יהיה קר אז משאירה...

שחותכת סלט עם עגבניה מלפפון וגמבה - כי זו מי שהיא וכך היא רגילה וכך היא אוהבת וכך היא חושבת שטוב. באמת.

שרוצה לאכול בחד פעמי כי ערך המנוחה והרוגע אצלה יותר חזקים כרגע מערך הצלחות היפייפיות השבירות שצריך לשטוף

להתבונן באמא הזו

או באחות הזו

או בגיסה הזו

או בבעל הזה

כאנשים שונים ממני.

הם לא אני.

אז הם רק שונים.

את יודעת, יכול להיות שהרבה ממה שאת כותבת יכול לקרות איתי ממש

אולי הדלת שלי דביקה, אבל בכנות זה לא מפריע לי, לנו

אולי אני יכולה להתחיל לדבר ואז להיזכר במשהו - אבל ככה לפעמים המוח שלי עובד, ולפעמים אפילו יש לי "ניתוקים" כאלה שאני לא זוכרת בכלל מה אמרתי קודם

שלפעמים אני יכולה לרצות לראות את הילדים שלי כל הזמן (והגדולה רק בת 10 כן? אבל גם עוד 10 שנים ארצה לראות אותה )

אולי אני יכולה גם לדאוג מהקורונה

אנחנו למשל עוד לא החזרנו אף ילד למסגרות מאז פורים...

אני גם משאירה אוכל בחוץ עד סעודה שלישית שלא יהיה קר,

אני גם מכינה סלט רק מעגבניה ומלפפון ובלי לימון,

גם לי לא אכפת לקבל אופניים או משהו בלי לנקות

גם אנחנו אוכלים לפעמים בחד"פ ואני נהנית לא לשטוף כלים

גם אצל חמותי תמיד חד"פ וכיף לי

אולי יש אנשים עם סטנדרטים שונים ותפיסות שונות ודברים חשובים שונים. וזה בסדר! הכל הכל בסדר!

זו אני.

אני זו אני

את זו את

והכל לגיטימי ובסדר גמור!!!

- לפעמים כאשר מגיעה כלה למציאות הנישואין

ופתאום מתרגלת לעוד משפחה שלמה חו ממשפחת המוצא שלה

ולהרגלים שונים

ודפוסים שונים

היא בהלם לפעמים ב"הלם תרבות"

אבל זה הכי טבעי שיש!

את גדלת איפה שגדלת

בעלך גדל איפה שגדל

לך מאוד חשוב א ב ג

להם מאוד חשוב א ב ג

באתם מבתים שונים!

אין יותר ופחות

אין אני מהמעמד האצילי והם מהמעמד הנחות. אני חושבת שההסתכלות הזו פוגעת בראש ובראשונה בך.

זה לא נכון.

זה פשוט שונה.

לא יותר ולא פחות, רק שונה.

ולאט לאט צריך להתרגל לעוד דפוסים

לעוד תפיסות

לעוד מחשבות

לעוד אמונות

לעוד הרגלים

לעוד מנהגים

לעוד משפחה.

ולאט לאט מוצאים את מה שהיה לי, מילדות

ואת מה שהיה לבעלי, מילדות

ואת מה ששנינו בונים יחד שהוא רק שלנו ונוצר רק מאיתנו מחדש.

ובדרך זוכרים שיש את העולם האישי שלי. שחשוב מאוד.

ויש את העולם האישי שלו שחשוב מאוד

ויש את הביחד שלנו שחשוב מאוד

ויש את כיבוד ההורים והביקורים שגם חשובים.

ולאט לאט מוצאים איך כל דבר מקבל את המקום שלו

בלי לפגוע באחר

ולאט לאט מוצאים איזונים שיתאימו לכל הצרכים כולם.

זה קורה לכל זוג במידה זו או אחרת! לכולנו!

- עוד נקודה מאוד מאוד משמעותית בעיניי שכתבת : "כשיצאתי עם בעלי הוא היה נראה לי

אדם כזה טוב

וחביב

עם מידות טובות

וסבלנות

ובעיקר חיוך כובש."

כתבת שראית ומצאת כל כך הרבה טוב בבעלך

והטוב הזה בו לא נעלם!

הוא רק מכוסה כרגע בהרגשות האכזבה והקינאה שיש לך כפי שתיארת בכותרת.

הוא מכוסה בשמיכה הענקית הזו של האכזבה והקנאה ואז אי אפשר לראות את זה בכלל בצורה הזו.

רק רק אם השמיכה הזו תרד

אם הכיסוי הזה ירד -

תוכלי לראות אותו.

אותו.

את מי שהוא.

את הפנימיות שלו.

שהוא היה ונשאר אדם כזה טוב!

שהוא היה ונשאר חביב

ועם מידות טובות

וסבלנות

וחיוך כובש

אז מה השתנה?

השתנתה המציאות.

המציאות שאולי הוא כבר "מובן מאליו" בעינייך,

המציאות של הנישואין,

שאם לפני החתונה ההרגשה שלנו היא שבן/בת הזוג "לא בכיס שלנו" כי אין את הטבעת, י אין את המחויבות,

ואז מנסים להיות "עצמנו בגירסא המשופרת שלנו" ולמשל לריב - אבל לא עד הסוף

לכעוס - אבל לא עד הסוף

להתאפק יותר

להשתדל יותר

כדי שהוא/היא לא ימצאו מישהו יותר ב___ ממני וילכו. זה לפעמים קורה רק בתת מודע כל התהליך הזה...

ואז אחרי החתונה כאילו זהו. הם כבר שלי.

אז אני יותר "אשתחרר"

יותר אכעס אם אני כועסת

יותר אתעצבן אם אני עייפה

וכן הלאה...

ומקבלים את כל הטוב שבשני כמובן מאליו

ואת כל הרע שבו מגדילים ומעצימים

במקום לעשות הפוך -

את החסרונות לומר: לכולם יש חסרונות! גם לי!

וזה שהוא עכשיו למשל צעק זה כי הוא היה עייף/חולה/לחוץ/טרוד/עמוס

(בדיוק בדיוק כמו שאנחנו מקבלים את עצמנו בהבנה כאשר אנחנו טועים וכאשר לנו יש חסרונות)

ולא כי משהו ש*באישיות* שלו דפוק!

ואם הוא עשה משהו טוב -

אז *זה* לא מובן מאליו!

אז *זה* באמת מי שהוא!

(כמו שאנחנו מגדילים את הטוב שלנו ואת מי שאנחנו בעיני עצמנו)

אז ממש צריך ללכת עם זכוכית מגדלת דמיונית ביד ואת הטוב שבבן/בת הזוג - להגדיל

ואת הרע- להקטין

ואת הטעויות שלהם - לייחס למציאות, לעייפות, לחולשה, לעומס ולא למשהו דפוק באישיות שלהם

בנוסף לכל זה, 

המציאות השתנתה גם ב***פרשנות שלך אליה***

המציאות של ההסתכלות שלך הפכה להסתכלות שונה עם אכזבה וקנאה.

וכפי שפירטתי לעיל - אפשר בהחלט לשנות אותה *במודע*

בעיקר עם עין טובה ופרשנות מבינה לסיטואציה

(כמו במודל אפר"ת -

אירוע

פרשנות

רגש

תגובה

אותו אירוע שקורה - למשל ידית דביקה

הפרשנות שלך עכשיו - איכס איזה מלוכלים ועלובים

הרגש - דחייה, גועל

התגובה - התרחקות, אכזבה, ריחוק נפשי מבעלך

אם תקחי את אותו אירוע בדיוק

- דלת דביקה

ותשני את הפרשנות (רק רק את הפרשנות בכוחנו לשנות. את האירועים אנחנו לא שולטים והרגש גם מגיע ובגינו גם התגובה...)

לפרשנות שלך - זה פשוט בכלל לא בראש שלהם כי להם חשובים יותר דברים אחרים שהם בוחרים לשים עליהם את הדגש

ואז הרגש - הבנה

והתגובה - קירבה

וגם עוד נקודה משמעותית שכתבת:

"כשנפגשתי עם המשפחה

מיד הבנתי שזה לא הסגנון שלי

אבל כמובן שזה לא אמור להפריע לי."

נכון מאוד!

זה לא אמור להפריע לך

זה הם

נכון מאוד!

הם סגנון שונה!

אבל זהו, זה מה שזה.

- החלום שתיארת יכול אולי להצביע על חוסר שליטה שאת מרגישה למולם?

שאת מנסה להגיע לילדים אך נופלת מהשיפוע שוב ושוב?

אולי את צריכה להרגיש שאת שולטת על מי שאת ומה שאת שאת שם?

אולי אם תרגישי שהם זה הם.

וכמו שאמרת - זה הסגנון שלהם. לא רע - רק שונה. שונה ממך.

ואת זו את.

ואת תמיד תישארי את.

השונות (בשורוק) שלהם ממך לא מאיימת עלייך בשום צורה!

היא לא תיקח לך את מי שאת בשום צורה!

זה רק פעם בחודש או כמה שזה - את מתארחת במקום ששונה ממך. אבל את עדיין את. בהכל.

אל תרגישי אפילו בתת מודע מאויימת מזה.

השליטה שלך על עצמך וחייך היא בידייך והם לא לוקחים לך אותה.

יש לי עוד מלא לכתוב אבל לצערי כרגע לא מגיעה לזה,

אז אסיים באיחול שיהיה לך, לכם רק רק טוב

ובהצלחה רבה יקרה!

שוב, יש לי מלא אבל לא מצליחה לכתוב הכל, אפילו שזה יוצא ממש ארוך

אז עוד כמה דברים:

- ההרגשה שבעלך אולי מקבל ממך שהוא בא מבית עלוב וממשפחה פחותה.

תראי יקרה,
זו הרגשה מאוד כואבת להיות בא.

שהוא יודע שאבא שלו ואמא שלו ומי שגידלו אותו כל חייו ונתנו לו את חייו וכל השורש שלו,
השייכות שלו
מי שהוא
שנשאב גם משם -

הוא מרגיש פתאום מהאדם הכי קרוב לו בעולם - אשתו - הרגשה של נחיתות ופחיתות כבוד.

וזה כואב מאוד מאוד
ואולי הוא לא יודע מה לעשות עם הכאב הזה אז הכאב הזה יוצא כמו שאמרת בצורת ריחוק או הקנטות ביניכם וחיכוכים...
לא סתם מתי שאת מעלה את זה זה כך.
זה כואב לו.
זה מי שהוא.
אלו הוריו מולידיו.
זוהי משםחתו.
זהו מוצאו
משם הוא בא
זה המקור והשורש והשייכות שלו בעולם.
בבקשה נסי לתת לו להרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא והוא לא פחות או עלוב כמו גם משפחתו, ואני בטוחה שאת הראשונה שתרןויחי מכך גם כלפי עצמך וגם ביחס שלו כלפייך.

תחשבי כמה את אוהבת ומחוברת למשפחתך
לאמא שלך
לאבא שלך
תחשבי רגע שהמצב היה הפוך
איך היית מרגישה אם בעלך היה משדר שאת ומשםחתך עלובים? פחותים?
איך היית מרגישה שהאמא שאת כל כך אוהבת וגדלת ממנה
וכל הבית שלך ומשפחת המוצא שלך יוצאים כאלה קטנים ומעפנים בעיניים של החצי השני שלך אישך?
ואם הוא לא היה רוצה שתלכי אליהם?
או אומר לך רע עליהם?
או אומר לך להתנתק מהם?
או את כמו אמא שלך כך וכך וכך...
זה כואב כואב כטאב.

ונקודה נוספת - סעודה שלישית שעושה לך כאבי בטן - אולי תחתכי סלט או משהו קנוי או כל דבר אחר שהוא לא אוכל מחומם?

ועוד נקודה (סליחה, אני כותבת מהםלאפון כי אין לי בנמצא מחשב ולוקח לי שנים שנים להקליד ומלא טעויות וחוסר יכולת לסדר את הדברים כמו במחשב אז כל פעם מוסיפה נקודה שקפצה לי בצורה מבולגנת... חח לא נורא )

זה ההפרדה בין בעלך ומי שהוא
למשםחה שלו.
נכון שהם המשפחה שלו
אבל הם לא הוא.
ובמוח שלך לפעמים את ממש מחברת ביניהם
וכל פרצוף הכי קטן שבעלך עושה המוח שלך זוכר את כללל הפרצופים או העצבים שאמא שלו ואחות ואמא שלו ואמא שלו ואמא שלו עשו ואת מוסיפה את זה כאילו הוא עצמו עשה. והמסכן לא יכול לצאת מזה טוב אף פעם שאין את ההפרדה הזו.

נסי לעבוד להפרדה במוח
הוא זה הוא
מה שעשה זה מה שעשה
ומה שאחרים עשו זה מה שאחרים עשו

לא הכל יחד בסלט אחד גדול
כי שוב, הראשונה שמתבאסת ונפגעת מזה זו את וכמובן הוא.

- ועוד נקודה חשובה:

לדעת לשים לעצמך גבולות עם מי ומה שאת.

אם קשה לך עם משהו - וזה קשור אלייך ישירות - את לא חייבת לבלוע ולהיות נחמדה, וגם לא לצרוח ואז יסמנו עלייך איקס אחד גדול,

אלא אפשר דרך אמצע - לומר בנעימות אך באסרטיביות שזה לא נעים לב. או שאת חושבת אחרת.

לשמוע עד הסוף ולומר בעדינות שאת חושבת אחרת

ואם את מרגישה שעוברים את הקווים שלך - בהחלט חשוב לשים לב לזה ולא לרמוס את עצמך חלילה

ובהחלט אפשר לעשות זאת בדרך נעימה שתעביר לשני מסר: שמעתי ואני מכבד אותך אך אני חושבת אחרת והכל טוב

ולסיום אומר שאם משהו מדבריי נקרא בצורה חלילה שיפוטית או פוגעת חלילה זו ממש לא הכונה, אני באמת לא מצליחה כ"כ להעביר בנחת ובאריכות את הכל הכל כמו שיושב לי על הלב אבל כן ניסיתי לפחות מה שכן אצליח ואספיק...

ממש מאחלת לך הצלחה שלמה מכל הלב ואת נפלאה!

 

את כותבת מהמם ופשוט ריגשת אותי במילים שלך!

דווקא כתבת מאד מסודר והבנתי הכל בבהירות.

ריגשת אותי בתיאור שלך את אמא שלו כאישה דואגת ואיכפתית. זה באמת נכון. אני נוטה הרבה פעמים לראות את ההתערבות שלה כחוסר טאקט וכתעסוקה בעת שיעמום. אבל אם אסתכל בעין טובה אני אראה רק את הדאגה הכנה לילדים שלה.

לגבי הלכלוך, אני מכירה המון משפחות מעולות שהן פחות נקיות, גם אני לא מהפרפקציוניסטיות האלה של הנקיון, אבל ביחד עם זה יש חכמה, הכלה, עין טובה ועוד. תראי אותך למשל, לפי התיאורים אני מבינה שגם אצלך רמת ההיגיינה לא בשמיים, אבל את עוזרת לאנשים, יש לך סבלנות, יש לך כשרון, יש לך רצון לתת ללא תמורה. את אדם מדהים!!!! 

אצל חמותי רמת הנקיון זה כמו עוד מינוס שמצטרף לעוד מינוסים וביחד זה כבד עלי. אין בה שום רצון לעזור בכנות. (אגב סיפרתי לה את סיפור ההשפלה הקטן אחרי הדלקת נרות בזמן שלכאורה אמור להיות רגוע ושלפניו היה כמה דקות שאנחנו יושבות בשקט)

בשבת הלכנו לבקר מישהי אחרי לידה, וישר היא קפצה ואמרה בזלזול -"תראו איך היא תספר לכם את כל סיפור הלידה שלה, אני אומרת לכם, אין, היא לא יכולה לשבת בשקט! היא תהייה חייבת לספר לכם, תראו אני אשאל אתכם אחר כך ותראו שהיא תספר לכם..."   הלכנו ובאמת האישה הזאת סיפרה לנו, ואני ממש התרגשתי מהנס שהיה לה ואפילו בכיתי איתה מהתרגשות. כשחזרנו חמותי התנפלה עלינו "נו נכון היא לא ישבה בשקט? סיפרה לכם הכל?" - ואני כזה תוהה לעצמי מה יכול להיות רע בזה שאישה אחרי לידה מספר את הנס המדהים שהיה לה ומחזקת אחרים. זה כאילו חמותי מקנאה, או שעינה צרה, ממש עינה צרה שמקשיבים למישהו שמספר דבר מעניין.  ואגב הביקור הזה, לפני שיצאנו חמותי מזהירה אותנו - "אם ישאלו אתכם תגידו שאני לא בבית" בעלי -"למה?" חמותי-"לא רוצה שידעו שאני בבית... תגידו שבדיוק יצאתי מהבית"... למה לא פשוט לעשות מה שאת עושה בביטחון ובלי כל התככים וההסתרות האלה? אני מדברת על סגנון חיים, ככה היא. רואה את העולם כרע. זה בנוסף לחוסר נקיון, אז קשה לי למצוא נקודות אור.

ההתערבות שלה נצמדת בעיניי לשאר המינוסים ולכן אני רואה אותה כשלילית, אבל במילים שלך גרמת לי לחשוב שזאת כל המהות של עין טובה! למצוא דברים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן ודווקא להביט עליהם בצורה החיובית!!!

הדברים האחרים שאני יכולה לחשוב עליהם כיותר חשובים שבגללם מעדיפים חד פעמי ולנקות פחות את הבית - זה צפיה ממושכת בסרטוני יוטיוב. לא מזמן נשארנו ליום ראשון, ואני קמה בבוקר ועד שתיים בצהריים היא אפילו לא הציעה לי אוכל, אני פשוט ביקשתי מבעלי שיביא לי איזה רוגעלך ונס קפה. והיא? יושבת עם רגליים על הספה וצופה בסרטונים בקולי קולות ואי אפשר אפילו לדבר בסלון, מזל שיש חצר. (גם בעלי אמר לי שהיא כל הזמן ביוטיוב זה לא רק באותו יום)

אוקיי, אז אני לא אגיד לך שאני מסתכלת עליה כעל חצופה. היא אישה בוגרת וזכותה לבחור את הבחירות שלה בחיים ולהתנהל כרצונה. היא שונה ממני בפער ניכר, וזה נורמלי והכל טוב ויפה.

אבל --- אצלי, בתוך הלב שלי, ההתמודדות היא קשה. יש לי אכזבה.

אני עדיין אוהבת אותה, מחייכת אליה, מגיעה לשבתות בתדירות של מינימום פעם בחודש, מדגישה לילדים דברים טובים שהיא עושה, מקשיבה לה, נותנת לה הרגשה הכי טובה בעולם.

עד כדי כך שכשלא יכלה להזמין בגלל הקורונה היא ממש התקשרה להתנצל שהיא לא מזמינה אותנו, כי היא בטוחה שאני ששה ושמחה להגיע לשם לשבתות.

עדיין, הקושי שלי נשאר. עם העין הטובה.

את יודעת מה מחזיק אותי? זה שאני יודעת שאנחנו משמחים אותה כשאנחנו מגיעים. אני חושבת איזה טוב זה עושה לה וזה הדבר היחיד הטוב שיוצא לי מזה שאנחנו מתארחים שם. שבשבילו שווה לישון במחסן מאובק.

מדברייך הנפלאים לקחתי חזק מאד את הקטע שכתבת על בעלי, לראות אותו כאדם נפרד.

כי בכנות... את ממש צודקת חח.... מאחורי כל פרצוף חשדן שהוא עושה אני רואה את אמא שלו ואחותו כשהן מערערות את טוב ליבו של מישהו לטובת היותו אינטרסנט נכלולי.

אני צריכה לעבוד על ההפרדה המוחלטת הזאת.

את יודעת מה גרמת לי להבין? שבאמת בעלי היקר גדל שם והוא מושפע, וכן, הבעות הפנים הן תוצאה של השפעת הסביבה שלו, אבל עם מי הוא הולך לחיות יותר הרבה שנים בעזרת השם?? אנחנו יוצרים תא משפחתי חדש, ואישה בסופו של דבר יש שלה השפעה הכי גדולה על בעלה, אז דווקא אם אני אמשיך להתמיד בהסתכלות הטובה שלי על אנשים, זה חייב להיות מדבק! והוא יידבק האמת שכבר רואים ניצוצות

תודה לך על הזמן והמחשבה, עזרת לי מאד!

לדעת לקבל ביקורת,

לדעת לחשוב עם עצמנו ועל עצמנו

לדעת להודות אם טעינו

לדעת לרצות להשתפר כל הזמן

לדעת עוד לומר תודה על כל זה - זה פשוט הדהים אותי. ממש ממש כל הכבוד לך יקרה, זו תכונה פשוט נפלאה!!!

עכשיו אנסה להתייחס להודעתך הנוכחית:

אני שמחה שזה עבר אלייך בסדר ובהירות, באמת חששתי שלא ותודה רבה לך על המילים הטובות!

כמה נקודות נוספות:

1. את צודקת לגמרי במה שכתבת - עין טובה זה לא רק שרואים זאת בבירור, אלא זה כמו שריר שמפתחים שדווקא שזה נסתר - ומנסים להחליף את הפרשנות אצלנו בראש לפרשנות אוהדת, מבינה, מכילה - השינוי התפיסתי *בראש שלנו*

ושינוי הפרשנות משלילית לחיובית במוח *שלנו* היא היא העין הטובה

יש לך את זה כמו שכתבתי בכמויות, אבל ה"כיוונון" שיהיה במיוחד לחמותך או המשפחה שלך בעלך הוא זה שיוסיף לך את אותו השריר של העין הטובה גם שם.

ז"א, את התכונות והיכולות כבר יש לך. בגדול יש לך.

רק צריך כאילו "להסיט" את הכיוון של זה עוד יותר לכיוון חמותךבעיקר וכל המשפחה של בעלך ולמקד אותו גם שם.

2. דבר שמאוד מאוד יכול לעזור לך בכך זה מה שנקרא - אהבת חינם.

הרי מה זה אהבת חינם?

זה לאהוב את *החן* והטוב שבשני.

במקרה הזה - להתחיל בחמותך.

איזה חן כן יש לה?

מה כן טוב בה?

מה העוצמות שלה?

אם תנסי בינך לבין עצמך ממש לעשות עבודה מחשבתית של מה כן טוב בה,

ואת הנקודות האלה להאיר ולהגדיל זה יעזור לך מאוד מאוד.

למשל, התכונה שהיא דואגת ואוהבת את הילדים שלה - ואז מתוך כך מתקשרת לשאול בשלומם וכו' - אם תאמרי "ואי איזו אמא דואגת ואכפתית היא"

זה יעצים לך בראש *שלך* נקודה טובה בה.

ונסי ככה עוד ועוד נקודות.

ממש למצוא את החוזקות שלה - ולהגדיל אותן

ולא את החולשות.

3. לחשוב בנוסף על חמותך כאישה שאולי עברה חיים לא פשוטים.

שאולי צורת ההתנהגות שלה נובעת מכאב.

כאב עמוק שהיה שם כבר מילדות.

תארי אותה בדמיונך בתור ילדה קטנה.

מי היו ההורים שלה?

מה היא ספגה בבית שלה?

מה אמרו לה?

איך התייחסו אליה?

אילו דפוסים הוריים היא ראתה?

איזה מודל משפחתי היא ראתה?

איזה סטנדרטים הרגילו אותה *ההורים שלה*?

תוכלי כך לראות שבתור ילדה היא אולי חוותה הרבה הרבה קושי וכאב

וגם אם לא וגם אם כן בנוסף - גם זה מה ש*היא* מכירה מבית המוצא *שלה*

מבט כזה מוסיף רוך וחמלה כלפיה, וממילא מסוגל להגדיל את העין הטובה.

מה עוד היא עברה בחייה הבוגרים?

מה יכול להיות קשה לה?

אולי כל ההתנהגות שלה, למשל שהיא אומרת "תגידו שאני לא בביצ", זה כי היא בכלל לא בטוח בעצמה?

בכלל לא מרגישה בנוח בסביבת חברה של שכנים כרגע?

אולי היא במקום קטן כלשהו *עם עצמה*?

אולי היא אומרת לכם על היולדת ש"היא בטוח תספר לכם את סיפור הלידה!"

רק כדי להגדיל את עצמה בעיני עצמה - שהיא יודעת "לקרוא" אנשים ולנחש מה יגידו ואז היא מרגישה אפילו קצת קצת יותר טוב עם עצמה? ש"הנה, ידעתי!", ואולי זה מחזק אצלה את הביטחון העצמי הלא-משהו שיש לה אולי?

או מכסה על משהו אחר? כואב?

או פשוט דרך שלה לומר לכם שהיא חושבת שהיא תספר לכם את סיפור הלידה, ממש בלי להתכוון לעקוץ את היולדת חלילךה, אלא זו דרך ההתבטאות שלה פשוט, ואם תשני את *הפרשנות* שלך למילים אלה לפרשנות כזו זה יכול להועיל מאוד.

4. לגבי זה שהיא צופה בסרטוני יוטיוב ולא מציעה לאכול -

אולי היא חושבת שאת מרגישה שם בבית?

ואז תיקחי לעצמך?

אולי זה דווקא לטובה שהיא עד כדי כך מרגישה שאת בת בית שיכולה פשוט לקחת מה שהיא רוצה?

(כמה זמן אתם נשואים?)

יש הרבה דינמיקות משפחתיות בהם הכלה/החתן פשוט לוקחים לעצמם

ויש דינמיקות משפחתיות שלא.

אבל שניהם טובים.

אין כאן משהו רע ומשהו טוב - שוב, הפ פשוט שונים.

נאמר אצל חמותי אני בהחלט לוקחת לי מה שאני רוצה מתי שאני רוצה ואני דווקא ממש ממש מבסוטית מזה

5. אם קשה לכם התדירות של המפגשים - יש כמה אפשרויות שאפשר לחשוב עליהן:

או להגיע באמת טיפה פחות בשבת

או טיפה פשחות בחול

או שביום חול בעלך יגיע רק הוא ואת תישארי בבית ובשבת את גם תבואי

או למשל בשבתות לחפש דירות בקירבת מקום שתוכלו ללון בהם ושם להיות רק בארוחות

או לצמצם את משך הביקורים בחול לכמה שעות ולא ימים שלמים

או לתכנן מראש שכאשר אתם מגיעים בעלך עומד מול משפחתו בכל מה שקשור לדברים שמפריעים לך ולא את

והוא למשל מביא לך מראש אוכל שאת אוהבת בלי צורך לשאול אם לא נעים לך לקחת לבד

או מביאים מצעים מהבית

או כמה צעצועים לילדים

או באים טיפה מוקדם יותר ובעלך עוזר לאמא שלו לשטוף את הבית ולנקות ברמה הבסיסית

או כל דבר אחר שיכול לעזור לך...

יש אינסוף פתרונות אם חושבים על זה

6. מה שכתבת שמה שמחזיק אותך זו הידיעה שאתם משמחים אותה וממש נותנים לה חיות (בשורוק) זה מדהים! ומעולה!

את יכולה לצרף עוד יותר את המחשבה הזו שלך ולהגדיל אותה וממש להרגיש שכל דקה שאתם שם בעלך מקיים מצוות כיבוד הורים בהידור, הילדים שלכם רואים מהי מצוות כיבוד הורים ובבוא היום יחקו את אותו הדפוס, את זוכה לגמילות חסדים ועין טובה ושכלול התכונות שבך בזכותה, וכולכם פשוט מרוויחים טונות של מצוות ומעשים טובים!

7. חותמת על כל מילה שכתבת בסיפא שלך

אכן, חשובה מאוד ההפרדה בין בעלך וההתנהגות שלו למשפחתו וההתנהגות שלהם

אכן את והוא בונים קן חדש משלכם וזו ממש יצירה אישית רק של שניכם,

אכן עם הזמן הוא ישכלל את העין הטובה שלו, את תשכללי את העין הטובה שלך - ויקרה מה שקורה בכל זוגיותטובה ובריאה - שאנחנו ממש עובדים על המידות *שלנו* במסגרת חיי הנישואין ורק רק בזכותם הופכים להיות הגירסא היותר משופרת של עצמנו!

זה ממש אוניברסיטה של החיים

של המידות

להיות יותר טובים

וזה ממש נכס!

ועל השורה האחרונה שלך - בשמחה רבה רבה ובאהבה

וואו אני קוראת את מה שאת כותבת שוב ושוב, ואת כל כך צודקת וכל כך מחזקת!

אגב באמת חמותי היא הפחות חכמה ומוצלחת מבין אחיותיה, ואין לה בכלל ביטחון עצמי, ובאמת עברה חיים לא פשוטים בכלל!

זאת זכות לשמח אותה. וזכות יותר גדולה כי זה לא נוח לי.

תודה על המחמאות והחיזוקים, עשית לי ממש טיפול 10000 בנושא המשפחה של בעלי

אין לי בעיה אתם כאנשים אם הם סתם היו שכנים או חברים, אבל יש לי בעיה כשזאת משפחה לתמיד.

ממליצה על שושי זליקוביץ יש לה קבוצות שמקדמות אישית וזוגית, כייפית ומדהימה

https://shoshizelikovith.israel-online-academy.co.il/workshops/4625

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!