תכף נשוב.
תמיד אפשר לשוב. לא משנה איפה אנחנו נמצאים.
תמיד תמיד אפשר לשוב לדרך שאולי איבדנו. לדרך שאולי שכחנו בלי משים. לדרך הישרה, שאולי היא קצת ארוכה ומתישה. ודורשת יותר ממה שאפשר להכיל. ומעייפת בעיקר.
ואפילו שהדרך הזו מוציאה את המיץ שיש בנו. את המיץ הטהור והמתוק שיש בנו, תמיד אבל תמיד אפשר למלא את הקנקן (כןכן. זה הקנקן הזה עם הפרחים שמזכיר את הבית של סבתא.) המקושט הזה במיץ טהור ומתוק. ואפילו הוא יהיה עוד יותר מתוק. כי זו תשובה.
כי וואלה. מודה. הייתי במקום הכי חרא. תהום של הריק. מהדברים האלה שלא מדברים עליהם. כי ששש זה לא מתאים פה. איככ מה את מדברת על זה כאן. אסור.
לאלא. זה ממש לא הדרך. הדרך זו: טוב. הייתי שם. אבל זהו. אני רוצה למחוק הכל. שיימחק שיישרף הכל. שייסחף ככה בחול המגרד למות. זהו. נקי נקי. מצוחצח כמו מכונית חדשה שמכילה מקומות חדשים ונקיים לאהבה. וגם לחושך קצת. כי חושך זה בסדר. וזה מותר לפעמים. אבל תהום זה כבר משו אחר. וזה מסוכן. ואני לא חוזרת לשם שוב. כי כשנכנסים, זהו.
אי אפשר לדעת מתי יוצאים כי זה גם חושך וגם עמוק עמוק עמוק. אי שם בליבה של כדור הארץ ושל העולם הזה.
וגם צריך שיוציאו אותך משם. ולכן זה הרבה יותר רע מסתם חושך.

אנשים. יהיה טוב.


מחילה אם זה לא היה המקום המתאים. פשוט הרגשתי צורך לפרוק מה שעל ליבי שדופק זה עתה בקצב מפליא. כי אולי רק עכשיו הבנתי שהקצב הזה לא סתם קיים בלב שלי. הלב שלי משתוקק לחזור ולשוב. ואולי זו הנשמה שככה.
אבל למי אכפת בתכלס. מה שחשוב זה שיש בי רצון. וזה טוב. אז יהיה טוב.
יהיה יהיה.

מה גרם לכם לדתל"ש? וכשהחלטתם לדתל"ש, מה עשיתם? מה הייתה 'שבירת הקערה' שלכם?