חשוך במקום הזה וריק מאדם.
כאילו רק הצבע המתחלף שברמזורים,מאיר עכשיו את העולם..בלעדיו נראה ששורר אין ואפס וכלום ותוהו ובוהו ורק שחור כי אפילו האנשים המאירים ביותר בתבל,נמצאים עכשיו מכונסים עם הילדים שלהם בביתם,אוכלים קוסקוס דק חם וקציצה סחוטה ברוטב אדום של סבתא.
אבל החושך לא סותר שאין רעש.
יש רעש,מלא מלא.בראש וגם ברחוב.
"נו לעזאזל תפסיקי לטבוע בעומק הזה שלך!פשוט תפסיקי נו די", בר מתחילה לדבר ומחטיפה לי כאפה בנסיון לנער אותי ואני מרימה גבה,סופרת את הזכוכיות המנופצות שנושקות לריצפת הבטון של גג ההום סנטר בצפון תל אביב.
"אנחנו פה אז אנחנו פה.
די לחשוב על אתמול,די לחשוב על מחר,די לחשוב על מה יהיה בעוד דקה.
בואי נחליט פשוט ש,די לחשוב!שחררי כבר,פשוט שחררי יאוו",היא עושה כזאת תנועה מצחיקה של ילדה מסוממת ומייד אחר כך נזרקת לריצפה,שוכבת על הגב ומסתכלת לשמיים בעיניים פקוחות,משהו מנסה לשמוח שם למרות הכאב.

"שנינו יום ולילה סובבים ללא לאות
זה מזה באים וזה אל זה שבים
כמו צבעי הקשת עוד נקשור ענן בחוט
ונאמר לו שמע באים ימים טובים."

שלמה ארצי מתנגן ברקע,בר מעשנת בשכיבה ובירה גולדסטאר חצי ריקה מונחת לצידה.
אני יושבת מקופלת לידה,קולעת לי מחתיכת שיער,צמה דקה דקה ומתוחה,מנסה להתרגל לדרך החדשה שהנחתי את עצמי ללכת בה.
"את ואני...
את ואני...
את ואני, את ואני, כן!
את ואני!!את ואני!, את ואני, כן!!",בר צורחת בחיוך מסומם ודופקת על רצפת הבטון עם הרגליים הארוכות שלה לפי קצב השיר.
מתי היא הספיקה לשמוע את השיר הזקן הזה.
אם כבר להתמרד אז למה בעזרת שיר של שלמה ארצי?תמרדי עם שיר רוקיסטי,כזה שאם חס ושלום חס וחלילה שומו שמיים,תפעילי אותו בכיתת ארבע על ארבע סנטימטר בבית הספר,ישר הבנות יעופו למנהלת,להביא ספריי דוחה שיקצע וכמובן ידאגו שהשיקצע המדובר לא יעיז להרים שוב את ראשו בין כותלי בית הספר.
זה מעט מוזר לראות אותנו ככה,שתיי בנות במכנס ג'ינס קצר,חולצה עם שרוולים שבעבר הרחוק היו ארוכים ושיער שמבטא את השיכרות העמוקה במוח.
תעודת הזהות של בר מציצה מהתיק הזרוק שלה,שם היא לבושה בחולצת תלבושת עדינה וחסודה,מחייכת חיוך של בת בית יעקב,עם צמה קלועה בסרט מטופש ופנים כלואות משוועות לחופש.זה היה פעם,כשהיא עוד ניסתה לגרום לעצמה עדיין להתרכז אך ורק בסמינר.חתן.ילדים.משפחה.מטאטא.הוא בכולל עד הבוקר.
עכשיו אנחנו בקטגוריית שתיי הבנות ש,"תלושות מהמציאות", "נושרות",כמו שמזמן מסכמים את השיחה בבית הספר שבו אנחנו לומדת כשמדברים על התלמידה שחר תמם ובר,ברכה זליקוביץ לשעבר.
"יאווו
לעזאזלל
כמה,את,חושבת",בר תופסת את ראשה בשתיי כפות ידייה,מתגלגלת על הריצפה ועוצמת עיניים חזק חזק.
"טוב נו מעצבנת,גם את תפסיקי לחשוב כל היום על כמה אני עמוקה!",אני פתאום קמה מהריצפה,מחייכת כמו אחת שמצאה לה חבר קרוב בתוך כל הדבר המעפן הזה שנקרא עולם.
בר פוקחת עיניים,מתיישבת."אוהו,עכשיו את מדברת",היא מתגלגלת מצחוק ויוצא לה חיוך מהול בדמעות.
הן זוהרות מידי בשביל שיצליחו לא לראות אותן גם בחושך אפל של יום חמישי רגיל על גג בתל אביב.
"קחי גולדסטאר ותגידי לחיים ולברכה.
אל תשכחי לצלם את עצמך למנהלת פערלה,שתהיה גאה שילדותיה הצדיקות,בנות שרה שנירר החלוצה,שותות לחיים רק לשם ברוכ'ה.
ו,צלמי את עצמך אך ורק במצלמה ידנית הרי רק היא כויישר ויויישר.",בר מחזיקה את כתפיי בשתיי ידייה,עינייה רציניות כל כך ואז פתאום יוצאת לה שאגה של צחוק אדירה שמצליחה להביך אפילו אותי,כאילו,מה נסגר.
"בר,שתית רק בירה ועישנת רק סיגריות?את בטוחה?",אני מנסה להשאיר אותה מפוקסת איתי,היא מעצבנת שהיא ככה.
"ודאי ודאי וגם לקחתי עוד כדור מגניב.
סתם סתם מה נראלך אני פשוט מתרגשת מהעוצמה שיצאה לי מהפה כרגע.
הרגשתי לדקה מה זה להיות גברת פערלה אייזנשטיין בכבודה ובעצמה",בר חוזרת לשכב על הריצפה ואני לוקחת את בקבוק הבירה ביד,נעמדת על אבן שראתה רצפת גידול טובה יותר מבטון ומכריזה בקול של רבניות:
"שלוק בירה זה לזכות הרבנית פערלה אייזנשטיין.
אוהבת עד כלות,מימני,השיקצע שלך,שחר תמם".
מחיאות כפיים קיצביות כמו שרבנים מוחאים כפיים,יוצאות מהידיים של בר.
"אז אנחנו השיקצע שלה,זה הכל",אני מסכמת,
שותה שלוק בירה ונשכבת בעיניים עצומות ליד בר.