לא אכפת לי
כבר לא אכפת לי איך המוח שלכם מתרגם אותי
בדכ זה קריטי כי אני חייבת שיהיה מישהו אחד שיבין
ובכלל יש אנשים שמבינים פשוט זו אני שמתקשה לתרגם את התחושות
ככה שזה לא משנה בכל אופן
ואני שונאת להרגיש נטל
אני שונאת להרגיש שהצרות שלי נוחתות על אדם אחד שבטח עמוק בלב מתקשה להכיל אפילו את עצמו
אז לחלק את זה שווה בין אנשים שגם ככה לא אכפת להם מרגיש לי פייר
הגעתי לשלב שאני מספיק טובה ככה שהפסנתר מכיל אותי
אני גאה בעצמי
shape of my heart
וזה מדהים
ויש לי ככ הרבה שאלות שאין לי את הזכות לשאול ואני יודעת שאני הולכת לעשות זאת והוא ישמח
לא כי שאלתי, אלא כי השתמשתי בזה בשביל תירוץ כדי להתקשר
ובזמן האחרון אני תוהה אם שיניתי את הגישה כלפי חוץ סוף סוף כי אנשים מרגישים יותר בנוח להתנהג אלי כמו חלאות אדם
ואני יודעת שהצלחתי
לא סוף סוף
אלא הרבה אחכ, כאילו... דיליי של החיים
כאילו כל החיים שלי הם בדיליי, וזו מעולה שהצלחתי
אבל למה רק עכשיו?
למה בדיוק כשהתחלתי להרגיש מחוברת
נו נכון, אני יודעת, אסור היה לי לתת לעצמי להתחבר
במיוחד לא כשהם ככ לא,
ישבנו על גלידת מנגו
פעם ראשונה שחלקתי את הרגע הזה עם מישהי
וזה היה מדהים
מדהים וטאקטי בדיוק כמו השאלה שלה
יש לך לב בכלל?
או כמו השאלה הבאה
תגידי, בכית פעם? פשוט את לא נראית הטיפוס..
או כמו כל החסרות טאקט שאחריה
כאילו, וואט זה פאקקק
החזקתי ממנה אחת עם אינטליגנציה, אפילו רגשית
ו, ו, וואו לא
אני, אני, אעה
חשבתי שהיא מבינה
|נושם עמוק|
im fine
באמת..
(תמיד בסדר.)