והייתי בדילמה בין האופן שבו אני נלחמת בתסכול לבין התסכול עצמו שתסתכל אותי מעצם הגעתו
אז נשאר לי ללכת
והלכתי ככ הרבה וככ חזק ולא הצלחתי לחשוב
לא הצלחתי לחשוב וגם לא הצלחתי לעצור את המילים היחידות שהתנגנו לי במוח
לא לעצור. כואב לי. לא לעצור. זה קשה. לאלעצורלאלעצורלאלעצור
כאבו לי הרגליים
ומצאתי את עצמי בפינה בעיר ואני לא יודעת איפה אני או איך לחזור
מעבר חצייה
לאלאלאלא
אסור לעצור
עצרתי
והבנתי כמה אני מותשת
סחרחורת, צופרים לי, ל א ל ע צ ו ר
אני מזיעה, קר לי
אחרי רבע שעה אני מוצאת את עצמי על מדרכה בגן ילדים נטוש
המחשבות חוזרות אלי לאט לאט כמו טיפות מים
כמו אוויר לנשימה
עברה הסחרחורת, רק כאב ראש עמום
רק אכזבה
רק תהייה רנדומלית של
איפה, אני, לעזאזל.
אבא בא לחבק אותי
ולא היה לי אנרגיות לחזור לבית אז הלכתי ממש לאט
מצאתי ספסל והתיישבתי בו
אנשים הסתכלו עלי
הסתכלתי בחזרה, רק כי הטאקט שלי מת בהליכה הרצחנית הזו
והם הלכו שם כולם זוגות זוגות
ולא הבנתי למה הם לא מפרגנים לעצמם קצת לבד, למה הם כל הזמן ביחד
למה הם עדיין מסתכלים עלי
הסתכלתי על העיר
מסתבר שהספסל במיקום מוצלח
ויש עשרות פנסים צהובים ואורות
מלא אורות שמדגישים את צורתו של ההר
וריחמתי על ההר
שאולי הוא רק רוצה קצת שקט ולהיות לבד
ובמקום זאת מלא אנשים באים לבנות עליו בתים ולתלות אורות
אורות
ואולי הוא רק רוצה לשקוע קצת בחושך שלו
להיות מוקף בכלום של עצמו
ולנשום
להכניס פנימה והחוצה
ושוב
לנשום
ובימים האחרונים הרגתי שהראש שלי כבר נשבר וקשה לו להישאר מעל המים
ושם הרשיתי לעצמי לנשום ככ חזק שאנשים המשיכו להסתכל
הגעתי הביתה
יותר טוב.
אני בסדר
תודה לאל
