את לא בדיכאון. את באבל.
זה לא שאת בדיכאון, או בפוסט טראומה. כלומר, יקירה, יכול להיות שכן. אולי יש לך סימפטומים של דיכאון, כמו חוסר שינה, שינויים בתזונה, מחשבות עצובות.
אולי את מוטרדת ממחשבות חוזרות ונשנות על התינוק שאבד לך, על מה שהיה יכול להיות לך עכשיו או על מה שקרה לך.
אולי את לא מבינה איך אפשר להמשיך הלאה, להתעלם מכך שהיית בהריון כמה שבועות או כמה חודשים, ופשוט למחוק את קיומו של התינוק הזה שגדל ברחמך, ואת רק רוצה להישאר איתו עוד קצת, ממש רק עוד קצת (או הרבה?) ולא לתת לו ללכת כה מהר...
אולי את חשה כאבים בגוף, ובנפש, וקשה לך לשחרר את החוויה הגופנית והנפשית שחווית באובדן ההריון הזה,
אולי את לא נהנית מדברים שהיית נהנית מהם בעבר,
אולי את לא מתפקדת כמעט, או מתפקדת בקושי, ומתקשה לחזור לשגרת יומך,
ואולי דברים אחרים.
זה בהחלט נראה ונשמע כמו דיכאון...
עכשיו תחשבי רגע,
זה לא נראה לך הגיוני? האם לא הגיוני שתרגישי כה אבלה, כה כואבת, כה מיוסרת אחרי שאיבדת הריון כה יקר?
איבדת את עוברך. תינוק גדל לך בבטן.
היה לו קיום. בתוכך.
הוא התרקם בגופך יום אחר יום, שעה אחר שעה,
נח ומתערסל במעגל הרך שיצרת לו בתוכך.
הוא היה שם, קיים ונוכח, בכל תופעות ההריון שחשת וחווית. לעיתים מעט יותר מדי נוכח... לעיתים פחות, או אולי פחות מדי לטעמך. אבל נוכח הוא היה.
ובנפש? בנפש את חגגת לו יום הולדת, הבאת אותו לגן, נידנדת אותו בנדנדה בחצר, בנית איתו ארמונות...
בנפש בנית לו ארמונות, תכננת שתגדילי את האוטו או תסדרי את החדר שלו, חשבת איזה שם יהיה לו...
היה לו קיום, לילדך.
הוא היה הילד שלך.
ואז הוא נלקח ממך. מגופך, מחלומותייך.
הוא נלקח, לרוב בחוסר שליטה וחוסר אונים שלך,
בהחלטה שנאלצת לקבל בלב שבור וכואב
או בגילוי נורא של חוסר דופק, או דימום פתאומי שהשתלט על הכל...
וכמה כאב יש בו באובדן הזה שאיבדת.
וכמה כמיהה להכרה, לקשר איתו, לשותפות בהבנה שהוא אכן היה כאן-
עוברך, תינוקך, ילדך.
את לא בדיכאון יקירה.
כלומר, אולי זה נראה כך, ואולי באמת יועיל לך טיפול נגד דיכאון.
אבל לפני שתקראי לעצמך בשמות, תני לעצמך רגע לחשוב על תהליך שכולנו מכירים; תהליך אבל לאחר אובדן.
איבדת את ההריון הזה, התינוק הזה, העובר, הילד.
איבדת אותו פיזית ורגשית.
האם לא מגיע לך זמן ומקום להכיר בכך שהוא היה קיים, לשבת עליו זמן מה (שבעה?), לכאוב את לכתו?
האם לא מגיע לך לקבל ניחומים שמכירים באובדן שלך ולא מבטלים אותו באמירות כמו "יש לך עוד ילד/ יהיה לך עוד" , "זה היה רק זמן קצר", "זה לא היה ילד" וכו?
האם לא מגיע לך להיות באבל על מגוון האובדנים שאיבדת יחד עם אובדן עוברך/תינוקך?
אני חושבת שאת באבל.
וכמו כל אדם שנמצא באבל, מותר לך להיות עצובה.
מותר לך לא להתעניין לזמן מה בדברים שקורים בעולם.
מותר לך שיהיו לך נדודי שינה או קושי עם אכילה.
אלה תופעות אבל והן רגילות לאנשים מתאבלים.
ומותר לך.
כמובן, אם עוברים יותר מחודש-חודשיים ואת עדיין מתקשה בכל אלה, בדקי מה זה אומר.
ועדיין, לא הייתי ישר אומרת שאת בדיכאון.
תתאבלי יקירה, התינוק היה שם.
נקשרת אליו.
והוא יחסר לך.
ומותר לך.
חיבוק חם.
(הפוסט מיועד גם לאבות מתאבלים על אובדן ילדיהם, ונכתב בהכרה לאבל שלהם לא פחות מהאבל של האם.)
זה לא שאת בדיכאון, או בפוסט טראומה. כלומר, יקירה, יכול להיות שכן. אולי יש לך סימפטומים של דיכאון, כמו חוסר שינה, שינויים בתזונה, מחשבות עצובות.
אולי את מוטרדת ממחשבות חוזרות ונשנות על התינוק שאבד לך, על מה שהיה יכול להיות לך עכשיו או על מה שקרה לך.
אולי את לא מבינה איך אפשר להמשיך הלאה, להתעלם מכך שהיית בהריון כמה שבועות או כמה חודשים, ופשוט למחוק את קיומו של התינוק הזה שגדל ברחמך, ואת רק רוצה להישאר איתו עוד קצת, ממש רק עוד קצת (או הרבה?) ולא לתת לו ללכת כה מהר...
אולי את חשה כאבים בגוף, ובנפש, וקשה לך לשחרר את החוויה הגופנית והנפשית שחווית באובדן ההריון הזה,
אולי את לא נהנית מדברים שהיית נהנית מהם בעבר,
אולי את לא מתפקדת כמעט, או מתפקדת בקושי, ומתקשה לחזור לשגרת יומך,
ואולי דברים אחרים.
זה בהחלט נראה ונשמע כמו דיכאון...
עכשיו תחשבי רגע,
זה לא נראה לך הגיוני? האם לא הגיוני שתרגישי כה אבלה, כה כואבת, כה מיוסרת אחרי שאיבדת הריון כה יקר?
איבדת את עוברך. תינוק גדל לך בבטן.
היה לו קיום. בתוכך.
הוא התרקם בגופך יום אחר יום, שעה אחר שעה,
נח ומתערסל במעגל הרך שיצרת לו בתוכך.
הוא היה שם, קיים ונוכח, בכל תופעות ההריון שחשת וחווית. לעיתים מעט יותר מדי נוכח... לעיתים פחות, או אולי פחות מדי לטעמך. אבל נוכח הוא היה.
ובנפש? בנפש את חגגת לו יום הולדת, הבאת אותו לגן, נידנדת אותו בנדנדה בחצר, בנית איתו ארמונות...
בנפש בנית לו ארמונות, תכננת שתגדילי את האוטו או תסדרי את החדר שלו, חשבת איזה שם יהיה לו...
היה לו קיום, לילדך.
הוא היה הילד שלך.
ואז הוא נלקח ממך. מגופך, מחלומותייך.
הוא נלקח, לרוב בחוסר שליטה וחוסר אונים שלך,
בהחלטה שנאלצת לקבל בלב שבור וכואב
או בגילוי נורא של חוסר דופק, או דימום פתאומי שהשתלט על הכל...
וכמה כאב יש בו באובדן הזה שאיבדת.
וכמה כמיהה להכרה, לקשר איתו, לשותפות בהבנה שהוא אכן היה כאן-
עוברך, תינוקך, ילדך.
את לא בדיכאון יקירה.
כלומר, אולי זה נראה כך, ואולי באמת יועיל לך טיפול נגד דיכאון.
אבל לפני שתקראי לעצמך בשמות, תני לעצמך רגע לחשוב על תהליך שכולנו מכירים; תהליך אבל לאחר אובדן.
איבדת את ההריון הזה, התינוק הזה, העובר, הילד.
איבדת אותו פיזית ורגשית.
האם לא מגיע לך זמן ומקום להכיר בכך שהוא היה קיים, לשבת עליו זמן מה (שבעה?), לכאוב את לכתו?
האם לא מגיע לך לקבל ניחומים שמכירים באובדן שלך ולא מבטלים אותו באמירות כמו "יש לך עוד ילד/ יהיה לך עוד" , "זה היה רק זמן קצר", "זה לא היה ילד" וכו?
האם לא מגיע לך להיות באבל על מגוון האובדנים שאיבדת יחד עם אובדן עוברך/תינוקך?
אני חושבת שאת באבל.
וכמו כל אדם שנמצא באבל, מותר לך להיות עצובה.
מותר לך לא להתעניין לזמן מה בדברים שקורים בעולם.
מותר לך שיהיו לך נדודי שינה או קושי עם אכילה.
אלה תופעות אבל והן רגילות לאנשים מתאבלים.
ומותר לך.
כמובן, אם עוברים יותר מחודש-חודשיים ואת עדיין מתקשה בכל אלה, בדקי מה זה אומר.
ועדיין, לא הייתי ישר אומרת שאת בדיכאון.
תתאבלי יקירה, התינוק היה שם.
נקשרת אליו.
והוא יחסר לך.
ומותר לך.
חיבוק חם.
(הפוסט מיועד גם לאבות מתאבלים על אובדן ילדיהם, ונכתב בהכרה לאבל שלהם לא פחות מהאבל של האם.)
לקחתי ציטוטק בשבוע שעבר ביום רביעי.. שבוע סביב 8... הגעתי למיון אחרי שהעובר והשק יצאו ונשארה רק שארית קטנה שבשבילה הציטוטק. בשבת עלה לי החום ל39 עם רעידות. נסעתי למיון ושם לא היה נראה שיש חשד לזיהום ברחם או משהו שקשור להפלה או לציטוטק. קרה אולי למישהי משהו דומה? אני קצת תלויה באוויר... מאז לא עלה לי החום.. 