מה הקטע של כל הפחד הזה?
של כל הדיכוטומיה הזו?
של כל הסירחון ה"נעים" הזה שיש להם?
של כל העצב והכאב שמתחבא שם?
בין ההריסות,
בין המדרגות,
מדרגות לעליית גג,
שיש בה מנורה,
ותפילין,
וספר תורה,
מדרגות שיש בהן תפילות,
מן שירי מעלות,
למי שהפסיק לעלות,
ונשאר לחכות.
חלומות באספמיה,
או טירוף חושים,
זה לנכים בלי מחושים,
כאלו שאיבדו כיוון ביומיים קשים,
וישבו לדבר על החיים ועל כבישים,
על זה שיש כביש גדול וכביש קטן,
יש כביש ארוך וכביש כמו בגן,
והמסלולים הללו זו תווי שלא תמיד מאוכן,
כי כביש האמת לא מסומן,
בשום סימן,
של כל מקום או זמן
והוא כאן,
במשכן,
של הנצח המוכן,
כאן,
ללא זמן.