שלי, מלפני שנה וחצי. 
כתיבה קצת ספרותית, מודיעה מראש, ויצא סיפור ארוך מאוד...
אבל זו הייתה לי תרפיה נהדרת, כי באמת עד עכשיו לא העזתי להרשות לעצמי להיזכר בסיפור לידתה במלואו...
מקווה שבאמת יהיה לי מזה ריפוי, לקראת הלידות הבאות שעוד יהיו בע"ה, וגם לעכשיו...
אני מבקשת שרק נשים יקראו את הסיפור.
סיפור הלידה של מתוקונת
היא מתגלגלת למרגלותיי, מתרוממת, צועדת צעדי ברווז משעשעים, באה אל זרועותיי, מתהפכת לתנוחת חיבוק, נוגעת בבטני המתגעגעת, יונקת את דמי – בדיוק כפי שעשתה אז, לפני שנה וחצי, כשהתהפכה והתגלגלה הלוך ושוב בתוך בטני.
ההיריון שלה לא היה קל. תופעות חדשות חברו לתופעות ישנות, והדירו את השינה מעיניי. גם מהלידה דאגתי – ניתוח קיסרי בעבר, ואחר-כך שתי לידות שבהן נאלצתי לקחת אפידורל (בניגוד לשתיים הראשונות). הטראומה מהלידה הארוכה והקשה שהייתה לפני ההיריון הזה עדיין הייתה צרובה בי, וייחלתי בכל לבי שהפעם זה יהיה אחרת. קל, רגוע, טבעי לגמרי...
אך כשהגיע החודש האחרון אני מבינה שתקוותיי תלויות על חוט השערה. מצג עכוז. ואז רוחב. והרבה ניסיונות להיפוכי ראש טבעיים, עד שאני נכנעת להיפוך הבית-חולימי.
ברוך ה', לאחר ניסיונות כושלים מהרופאות הבלתי מומחיות – אני יוצאת מבית החולים כשאני שמחה, כי הרופא המומחה הצליח, ברגעים בודדים, לגלגל אותה למצג ראש.
שבוע אחר-כך אני מגלה שהשמחה מוקדמת. האולטראסאונד מראה שוב מצג עכוז.
ושוב דאגות, ושוב ניסיונות טבעיים, ואוסטיופאתיה, והיפוך ספרים. והרבה תפילות. והבנה שכדאי שאקבע לידה פרטית עם רופאה מומחית יותר מהרופאה המקסימה שאיתה דיברתי בתחילה.
תחילת חודש שבט. אני משתדלת לנסוע לכותל בכל חודש עברי, אך עם כל יום שחולף אני מבינה שאולי החודש הזה לא אזכה לכך.
סוף-סוף, אחרי עוד אולטראסאונדי-שווא ומצגי-לא-שווא בכלל, אני קובעת עם הרופאה המומחית מביקור חולים. אני מעדיפה ללדת בשערי-צדק, המקום המוכר והבטוח, אבל מבינה שאין בררה.
"ביום ראשון בשלוש תגיעי לבית החולים. אני אהיה שם ואנסה להפוך שוב את העובר." אומרת לי הרופאה. "ואולי משם נוכל להתקדם ללידה..."
מתרגשת. וקובעת עם עצמי שבאותו בוקר אלך דבר ראשון לכותל.
לא השמש מעירה אותי, באותו יום ראשון, כי אם המים. לא מי גשמים, אף כי חורף היה – אלא מי שפיר.
טפטופים קטנים ובלתי-ברורים, ובכל-זאת הם מחזירים אותי בחרדה לבוקר ההוא שקדם ביממה לקיסרי הקודם שלי. אלא שאז זה היה שפך ברור – וכעת?
מתקשרת לדולה כדי להתלבט איתה. היא מורה לי להמשיך לעקוב. קמה, מתארגנת, מארגנת את הילדים עם בעלי, מטופפת ומטפטפת עם הקטן אל המשפחתון. כן, אני כמעט בטוחה. זה טפטוף מי שפיר.
מתקשרת שוב לדולה, מבינה שכותל כבר לא יהיה היום.
היא עוזרת לי לסדר תור אצל טכנאית אולטראסאונד פרטית. נבדוק אצלה מה מצב המים ומה מצב המצג גם יחד.
בעלי מקפיץ אותנו למכון האולטראסאונד הקטן. אני נפרדת מסכום מכובד בלי שום נקיפות מצפון, ונשכבת על המיטה מול המכשיר המוכר כל-כך בחודש האחרון.
הבשורות טובות: אין מיעוט מים, והמצג הוא עכוז מבוסס. אפשר לנסות כך ללדת רגיל, לפי הרופאה שאיתה קבעתי.
יוצאות. מחליטות לנצל את מיקומנו במרכז הקניות כדי להסתובב קצת. ולשבת לאכול – שתינו לא הספקנו הבוקר.
הדולה מזמינה לעצמה שייק ועוגה ולחמניה. אני מסתפקת בעוגה, מכרסמת אותה בביסים קטנים, מקשיבה להגיגיה של דולתי הנחמדת.
"אולי ניסע לכותל?" היא מציעה בספונטניות נלהבת, ואני קופצת על המציאה המתוכננת מזה-כבר.
עולות על האוטובוס, יורדות מול החומות האדירות.
דמעות בעיניי. זוכרת להתפלל על כל מי שתכנת להתפלל עליו בלידה. דמעות על לחיי. מתפללת גם על עצמי. ואז קולטת שדמעות גם בתחתיתי. שוב מים?
בעוד אנו מדדות בקצב הבטן שלי אל היציאה מהכותל אני מבינה שכעת אין ספק. יש לי ירידת מים.
אנחנו לא מסתכנות באוטובוס עכשיו. מזמינות מונית. הישר לביקור חולים.
בדרך מעדכנת את בעלי, שיבוא כבר לשם, עם תיק הלידה. הלב הולם במתח. שום ציר לא מניע את גופי. בדיוק כמו בפעם הקודמת – שהסתיימה בקיסרי. מה יהיה עכשיו?
המולת בית-חולים קטן. יש בזה גם מעלות. גם במיילדת המקסימה וברופאות הנשים (ולא גברים) שמקבלות אותי שם. הרופאה הפרטית שלי עוד לא הגיעה, אבל אני כבר מקבלת קצת יחס של VIP.
המקלונים שנתקעים לי מבשרים ש"מה פתאום! אין לך בכלל ירידת מים!" גם בדיקה פנימית מתקשה להוכיח את זאת. אבל כשאני נעמדת מן המיטה, כדי ללכת שוב לעשות אולראסאונד, השפריץ שיוצא ממני לא מותיר לי – לפחות – ספק.
הולכות בדרך הארוכה אל חדרי האולטראסאונד. שוב נשכבת על המיטה הרגילה. מצג רוחב. נהדר ממש. ספורטאית נהדרת אני מגדלת בתוך המים המתמעטים ברחמי.
חוזרות לחדרי הלידה. בעלי כבר שם, מנסה לעודד אותי, נבוך מכמות הנשים הסובבות את המקום הצר. הדולה הולכת בינתיים קצת להתרענן.
סוף-סוף מגיעה הרופאה שלי, ואני – שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה ולא רק שומעת אותה – מתקשה בתחילה לזהות בדמות העממית והלבבית את הרופאה המומחית.
אבל היא באמת מומחית.
"ננסה לעשות עכשיו היפוך," היא מודיעה, למרות הצקצוקים של הרופאות הזוטרות.
והיא מצליחה, בתוך שניות בודדות.
אני מרשה ללבי להתמתח ברווחה, אבל הוא לא מספיק לעשות פעימה שלווה אחת לפני שהיא אומרת: "לא! הוא חזר..."
ושוב היא מנסה לסובב את העוברית העקשנית למצג ראש, ושוב היא מתעקשת להתהפך בחזרה, מתייצבת על מצג רוחבי.
"אין ברירה," אומרת הרופאה במבטאה המעניין. "צריך לנתח."
הלב שלי כבר לא הולם. הוא קופא. מתנתק מהראש, שמהנהן בהבנה מחויכת.
הדולה חוזרת, מתעדכנת במצב, מחבקת אותי בנחמה. ממשיכה להתבדח כדי להקליל את מצב הרוח – איתי, עם הרופאה שבאה לגלח ולהכין אותי לניתוח.
"אני אנתח אותך, אבל לא פרטי," מודיעה הרופאה. "גם ככה זו המשמרת שלי."
אין בי את הכוחות והמצב-רוח להתווכח איתה. וגם לא לבעלי, שרץ ליד האלונקה שאליה הועברתי.
"בעלי יכול להיות איתי?" אני מבקשת. "או הדולה?"
"לצערי לא..." אומרת הרופאה בצער כן, "הכללים הם שבניתוח לא אלקטיבי אין מלווים..."
אבל היא איתי. וגם הרופאה הנחמדה שבדקה אותי לראשונה כשהגעתי. וגם מיילדת נחמדה שלא הספקתי להחליף איתה מילה. וגם רופא מרדים, לצערי. רופא – גבר, וערבי. אבל אפילו הוא נחמד...
וכבר מוכנסת האלונקה שלי לחדר הגדול והמואר בחוסר אינטימיות מיוחלת. וכבר אני מועברת למיטת הניתוחים. וכבר מוחדרת מחט האפידורל בגבי, כשרופא או סייע נוסף אוחז בי בכוח בלתי-אנושי כדי שלא אזוז.
וכבר נקשרות ידיי בתנוחת האין-אונים המוכרת, והווילון המאיים נפרש לנגד עיניי. נושמת עמוק. מנסה לא לחשוב יותר מדי. נזכרת במנורה שהייתה מעליי בזמן הניתוח הקודם ושיקפה לי כמעט את כל מהלכו – ומחליטה עכשיו להסתכל בכוח לכיוון אחר. מספיק לי להרגיש את ההתעסקות הבלתי-נעימה. אני לא צריכה לראות את כל הדם והחיתוכים.
והתינוקת שלי יוצאת. ונלקחת ממני. והידיים הכבולות שלי משתוקקות אליה, ולבי מתמלא בחלב לקראתה.
אבל אני כאן. עדיין תחת סכין הניתוחים.
ורק אחר-כך מביאים לי אותה, עטופה וזרה, אבל ברוך ה' גדולה ובריאה (בניגוד לפגים שבניתוח הקודם). ודווקא הרופא הערבי הוא זה שמחזיק אותה לידי, ואפילו משחרר את אחת מידיי כדי שאוכל ללטפה.
ושוב היא נלקחת. אבדו החלומות על אפס הפרדה.
בחדר ההתאוששות הצפוף וההומה ממנותחים שונים אני כבר מצפה לרעידות הקור הזכורות לי מהניתוח הקודם. שולחת את בעלי להיות עם התינוקת, שתרגיש קצת חום הורי, ונשארת עם הדולה, ששוב מפיגה את הכאב (שעוד לא מורגש בגוף) בדיבורים קלילים. אני ממנה אותה לקלדנית שלי, והיא שולחת בשמי הודעות לבעלי ולבני משפחתי, לבשר את הבשורה.
וכשסוף-סוף אני מועברת למחלקה, וכשסוף-סוף אני רואה שוב את בעלי – ומקבלת לידיי את התינוקת שלי, אנו מתחברות להנקה ראשונה.
הניסיון שלי עומד מול המוגבלות התנועתית, ואנחנו מצליחות.
ומאז מסרבות להיפרד – למרות השכנועים החוזרים ונשנים מצוות האחיות.
אנחנו מחוברות, ויונקות זו מזו. היא – חלב, ואני – אושר.
העגלה לצדי מתנועעת. היא ישנה בדיוק בזמן המספיק לכתיבת סיפור לידתה.
אני מרימה את חבילת האושר בת השנה ומחצה, ומתחברת אליה מחדש.
(שכמובן לא תוכל להיות בכלל כפי שאני חולמת ומשתוקקת, אבל מקווה שלפחות תהיה רגילה... ואם חלילה-חלילה אצטרך ניתוח - שהוא יהיה בצורה הכי טבעית ובריאה שיש, ועם אפס הפרדה כמה שאפשר...)