בחמישית ובשישית היו הרבה כמוני.
ואני זוכרת אחרי צהריים שלמים שהיא שוכבת שם במיטה
אני זוכרת את ההפרעת אכילה שלה
כולן היו בריאות שעוברות תקופה קשה. וגם אני הייתי ככה, בריאה שעוברת תקופה קשה.
אבל אני לא עברתי את התקופה הקשה הזאת. ואז עברתי צד. ומאז אני חולה
וכולם עברו את התקופה הקשה שלהם. רק התקופה הקשה שלי הפכה למחלה.
(וברור שכל פסיכיאטר שהיה מאבחן אותה אותה אותה ואותה היה מאבחן משהו. אבל ההבדל הוא שהם לא הלכו. אז הם בריאות. והתקופה הקשה שלהם עברה. ואני הלכתי. ואני חולה. ותמיד יש את השאלה מה גרם למה, מה קדם למה. מה היה קורה אם. אם הייתי הולכת לטיפול כבר אז, אם הייתי הולכת למטפלת דוסית. אם לא הייתי הולכת לטיפול בכלל. ועמוק הפנים אני יודעת שאני צודקת, שעשיתי הכל כמו שצריך. שאני בסדר. ובכל זאת.)
וזה כלכך מכאיב שכולם הצליחו להסתדר עם החיים ורק אני לא, ורק אני צריכה כדורים כדי להצליח להתמודד עם משהו כאן בעולם וגם זה לא עוזר.
ואם היא היתה שומעת אותי היא היתה שואלת: 'את יודעת מה עובר לי בראש?' ואני יודעת, כן
כל מילה מהמשפט 'כולם מצליחים להסתדר עם החיים ורק אני לא' היא לא נכונה
אני יודעת שזה לא כולם הנה גם היא והיא לא מסתדרות עם החיים. ומה זה בכלל הצלחה ומה זה להסתדר, ואיך מודדים הצלחה, וזה לא רק אני, מליון אנשים לוקחים ציפרלקס. וזה שהיא לא לוקחת ציפרלקס והיא לא בדיכאון לא אומר שהיא מצליחה להסתדר, אפשר לא להסתדר עם החיים גם בלי שיש דיכאון או משהו כזה
ובכלל מה זה חולה או בריאה, זה לא שחור לבן. וזה לא הייתי בריאה וברגע אחד עברתי צד. זו איזושהי סקאלה שבצד אחד ממוקם 'חולה' צד שני 'בריא' ואני נמצאת איפושהו על הסקאלה, וכולם נמצאים איפושהו על הסקאלה. ואני זזה על הסקאלה, לפעמים יותר בריאה ולפעמים פחות, מתקדמת ונסוגה,
וזה לא רק שחור ולבן,
והלוואי ידעתי לראות את כל הגוונים