אבל כולם מתגעגעים
כולם רוצים ובכולם יש את התקווה לעתיד טוב יותר
הם פשוט חזקים יותר
זו הסיבה שאנשים נוטים לחשוב שאין בהם עומק
ואלו רק אנחנו קבוצה של חלשים שנכנעים לרגשות
הוא כתב לי שהוא היה רוצה גם לדעת לכתוב "ככה" ושהוא מקנא בי ביכולת הזו
ואני רק חשבתי לעצמי שאנחנו שנינו חיים בסרט כי אין שום יכולת ארורה
אין כלום, רק קושי בלהכיל רגשות, קושי לא לשפוך אותם על הדף
וכולם מרגישים עד לעומק נשמתם וכולם יודעים לכתוב, פשוט הם יודעים לשמור את זה אצלם ואני סתם אחת חלשה שחייבת להשפריץ את זה על הדף
להשפריץ את זה עלינו
הוא לא הבין, הוא רק הגיע איכשהוא למסקנה (שוב) מוטעית שיש לו קושי בוויסות רגשות וביכולת לבטא אותם ולרגעים אני בטוחה שזו מתנה אפילו שאין לו שום דבר כזה
הספקתי הרבה היום ואני לא גאה בעצמי כי זה לא מנע ממני להתבטל כל הזמן הזה
לדעת שיש לי דברים בדרג של היסטרים מבחינת חשיבות אבל נכנעתי לבלאגן במוח ונתתי לעצמי להתחפר בכלום
להתחפר בנו כאילו שזה נכון
רק להוסיף ייסורי מצפון ולדעת שיש עוד אדם שאני מקשה עליו בעצם נוכחותי, אפילו אם זה מתנה
ואני תוהה אם זה אכן אינטרס
הרי ברור שכן, וקצת אכפת לי במקום מסוים כי אני לא רוצה להרגיש שגם הדברים החשובים בחיים שלי נובעים מהדבר הזה
עד עכשיו שום דבר לא היה מספיק חשוב
ומאז שהחלטנו על זה המילים לא יוצאות לי מהמוח
-אסור לנו לשכוח את הטווח הארוך
-איך לא שוכחים אותו
ומאז אנחנו מתכחשים בכלל למילים האלה שיצאו ברגעים שהמוסר הפנימי עולה על הכל
גם עכשיו הוא עולה על הכל
זה דפק אותי הרבה בחיים ותתפלאו, לא תמיד יש תחושת השלמה כשאתה עושה את הדבר הנכון
לפעמים עושים את הדבר הנכון עם כל הקושי ומצפים פחות או יותר למחיאות כפיים מאלוהים
אז הולכים עם אף בשמיים וגאים בעצמינו לרגע כי ככה הגננת לימדה אותנו
ואז נתקעים באבן ושוברים את המפרקת
(:
אנחנו לא מתחרטים עדיין, אנחנו אנשים טובים
ומדמם לי האף ונשברה לי הלסת אבל החיוך אמור להישאר שם
כי החיוך לא שואל אותנו מה לעשות
הוא בדיוק כמונו, הולך רק לפי מה שנכון
(תמיד חיוך.)
ואנחנו עדיין לא נשברים
אנחנו *אף פעם לא נשברים
לא באופן רשמי
רק לפעמים בלילה כשהחושך חשוך מידי ושהאוויר בחלון פחות מכניס אוויר בריאות ויותר מקרר את הנפש
רק באופן לא רשמי
כשכולנו מוחים איזו דמעה עם הכרית וחושבים על כל האנשים שמתו
על כל האכזבות והכישלונות, על כמה שאנחנו אוהבים את אבא בשמיים
רק באופן לא רשמי
כשבא לנו חיבוק טוב
חיבוק דוב
שבא לנו להרגיש קצת בית, קצת משפחה
להרגיש קצת שיש מישהו שגאה בנו
שימחה לי את הדמעות וילטף לי בעדינות את כל הכאבים מכל הנפילות
במיוחד אם זה אחרי שעשינו משהו טוב
ואפילו שאלו יהיו אבאמא שחושבים שהבת שלהם בוגרת מספיק כדי לחיות עם לסת מפורקת בעצמה
לא נשברה לי הלסת, לא מדמם לי האף והמפרקת שלי ברוך ה' יציבה מתמיד
אבל יש רגעים קטנים כאלו כל לילה
לא רשמיים
שאני בין אותם אנשים שלא יודעים להתגעגע בשקט
שאני רוצה לחלוק עם מישהו את התקווה לעתיד טוב יותר וזה רק אתם
כי, כי אני אדם ששואף לטוב וכרגע בעקבות ההחלטות שלי אני נופלת פה
כי הרחקתי מעלי את מי שיכול להקשיב
תאמינו לי
אני אדם טוב
מישהו