בימאית דמיונותאוף...
היום ממש כעסתי .
ממש.
ואני שונאת את זה שקשה לי להביע את עצמי נורמאלי ומשכנע.
זה נראה כאילו שאני מחרטטת בלופים תוך כדי דיבור.
ובכלל לא אכפת לה מהקורונה.
בכלל לא.
והקטע הוא שאין לי מושג איך להגיד לה את זה נורמאלי.
ושתשתכנע.
באיזה קטע היא רוצה לצאת בבידוד?!?!?!
אז מה שזה למקומות שיהיו "בלי אנשים"?
לכל מעיין שרק נזוז יבואו אנשים דקה אחרינו.
קאמאןןןןןןןןןןןן יאו
נמאס לי לכעוס.
ולאכול כמו פרה משוגעת.
רק בשביל לא לישון ולשכוח
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
