דבר ראשון לשמח אותה כמה שיותר! כמובן עם רגישות, אבל לספר בדיחות וזה ולנסות לגרום לה לראות את העולם בצורה הכי יפה ומתוקה שאת יכולה להעביר לה. 

דבר שני להתפלל על זה. בשפה האישית שלך. לקבוע חמש דקות ביום לבקש רק עליה. להוסיף פרק תהילים. 

זה באופן כללי, כל העולם כמעט צריך את העזרה הזאת (שישמחו אותו ויתפללו עליו)

באופן פרטי, אז לפרטי.

בהצלחה ממש! מצפה ממש לגאולה הפרטית של אותה חברה מהכאב הגלותי שעוטף את נשמתה.

נ.ב.- שזה לא ייפגע בך. שלא יהיה לך רגשות אשם אם לא עשית מספיק. תעשי מה שאת יכולה בלי להתייסר ובשמחה- כי זה מה שיציל אותה בסוף.

בהצלחה!

אני רגיל שמתייגים אותי על נושא אחר, ופתאום כשנכנסתי וראיתי על מה השרשור - הלב שלי התכווץ...

ממש אגרוף בבטן...

ולפני שאני מנסה לענות... זה לא פורום רק לנוער?

בשביל לפנות לטיפול צריך המון אומץ, ואם היא כבר שם- את צריכה לתמוך בה ולהיות שם בשבילה. אם היא פנתה לטיפול (או אפילו ההורים שלה הפנו אותה לטיפול) אז היא יודעת שמשהו לא בסדר וצריך לתקן.

את לא נמצאת בתפקיד המטפל, את על תקן החברה. את צריכה להקשיב לה, לתמוך בה, לחבק. אל תנסי להוציא ממנה בכוח מה היא מרגישה ומה עובר עליה ולמה היא חותכת. פשוט תני לה את ההרגשה שהיא לא לבד- לפעמים זה מספיק.

חוץ מהנקודות האלה- מחובתך כחברה לשים לב להתנהגות קיצונית- אם היא חותכת יותר מהרגיל, עצובה יותר מהרגיל, שינה לא סדירה והרגלי אכילה לא סדירים. אם את רואה דברים כאלה תדווחי לגורמים הרלוונטיים, יועץ/ת או המטפל/ת של החברה.

בהצלחה רבה!

יש כאלה שמרגישים פחות או יותר מאנשים אחרים- וויסות חושי

יש לזה הרבה תסמינים (אני מכירה אדם מקרוב שיש לו את זה) ולחתוך את עצמך זה אחד מהם

הטיפול בזה כולל הרבה תרגילים ואני ממליצה לך לתמוך בה ולעזור לה עד כמה שאפשר (בכללי זה חשוב)

וגם להיות שם בשבילה

כתבת שהיא בטיפול וזה משמח לשמוע, 

האם יש החמרה במצב? האם הגורמים המטפלים בה מודעים להחמרה ומודעים לעובדה שהיא חותכת ? 

אם כן , תמשיכי להיות חברה טובה 

תעודדי אותה שהיא בדרך טובה

תעשי דברים שמשמחים ונעימים לה 

ואת השאר תשאירי לאנשי המקצוע 

כל הכבוד לך ! 

היי,

קודם כל - תודה רבה לך על כך שאכפת לך ממנה, שאת דואגת לה ורוצה לעזור.

אני לא איש מקצוע, ואיני מדבר מתוך ניסיון של היכרות עם עשרות אנשים שפוצעים את עצמם בכוונה.

אני מדבר אך ורק מתוך הניסיון האישי שלי, של אדם שהיה פוגע בעצמו מגיל 15 ועד 18, בכל מיני דרכים כואבות ונוראיות (ברוב הפעמים זה היה אכן היה חיתוך בסכין יפנית).

אני כל כך רגיל לדבר על העבר שלי, אבל על החלק הזה אני כמעט אף פעם לא מדבר. רק מזכיר אותו, ומהר בורח. כל כך קשה וכואב להיזכר בתקופה הזאת, להיזכר בכאב שגרמתי לעצמי, בסבל שהחתכים היו אמורים לגאול אותי ממנו - ובסבל שהם עצמם יצרו.

ובכן,

במקרה שלי - הפגיעה העצמית הגיעה אך ורק בגלל שנאה עצמית, שהתפצלה לכמה גורמים שונים:

א. מחשבה שעל ידי הכאב, אני אוכל לווסת את המוח שלי כדי להפסיק לתפקד בצורה שהוא מתפקד עכשיו, כלומר אהפוך להיות אדם טוב יותר, אדם שכבר לא ראוי לשנוא אותו. בעצם על ידי הכאב המוח שלי יבין מה אסור לו לחשוב, וככה הוא יפסיק לחשוב ככה.

ב. אני רע, חוטא, לא ראוי. כדי להוכיח לקב"ה שאני לא רוצה להיות רע - אני חותך בבשר החי, ועל ידי כך אני מראה לו שאני לא נהנה לחטוא, שלא בחרתי בזה. הנה - אני אפילו סובל בגלל זה.

ג. לפעמים הכאב הנפשי כל כך גדול, שכבר עדיף להרגיש כאב פיזי. כשהרגל מדממת ובוערת, למי יש כוח לחשוב על כמה החיים רעים וקשים.

ד. הכאב נותן תחושה של שליטה על החיים. אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי, בחטאים שלי, ברוע שלי. אבל את עוצמת הכאב אני כן קובע, על עומק חדירת הלהב אני מחליט בעצמי.

מה עזר לי לצאת מזה...?

הייתי אצל הרבה פסיכולוגים (הראשון שבהם גרם לי להתחיל עם הפגיעות האלה), ואף אחד מהם לא הצליח לעזור.

היו לי חברים טובים מאוד, חלקם ידעו שאני פוגע בעצמי, הם ניסו לעזור לי עם מילים טובות ועם כוונות טובות - גם זה לא עזר.

הדבר היחיד שעזר לי היה ללמוד לאהוב את עצמי. בדיוק איך שאני, לא פחות ולא יותר. להפסיק לנסות להשתנות. להפסיק לחלום על מציאות אחרת.

יום אחד בכתה י"ב ברחתי מהישיבה באמצע הלימודים, אחרי שקרה משהו שטלטל אותי. הר"מ שלי פשוט יצא באמצע השיעור, ונסע באוטו שלו אל המקום שאליו ברחתי (הוא הכיר אותי וידע לאיזה פארק אני הולך כשאני צריך להתבודד...).

ישבנו שם שנינו בפארק, על הדשא, והוא פשוט צעק עלי. לא צעק בווליום גבוה, אלא דיבר בטון של צעקה.
"אתה מבין שיכולים להיות לך חיים נפלאים ומאושרים? אתה מבין שבמקום לחלום על מי שאתה לעולם לא תהיה, לשרוט את עצמך, לדמם כ"כ הרבה, אתה יכול להיות מאושר? בדיוק ככה, בדיוק כפי שאתה, אתה יכול ללמוד ולצמוח, למצוא אהבה, לחיות במקום שבו אוהבים אותך! תצא רגע מהראש שלך, תסתכל על המציאות מבחוץ. ככה אתה רוצה לחיות? כל יום לפגוע עוד ועוד, עד שבסוף אתה תתאבד? ככה טוב לך? ככה אתה רוצה לסיים את החיים שלך, בגיל 18?".

כמובן שהיה לי קשר מאוד קרוב עם אותו ר"מ, הוא לא היה מדבר אלי ככה אם לא היה מרגיש שאני כמו הבן שלו...

דווקא משהו בחוויה הביזארית הזאת, של תלמיד ורב שיושבים על הדשא באמצע יום הלימודים באיזה פארק הומה אדם, שינה את מסלול חיי ב-180 מעלות.

זאת הייתה סטירת לחי, במובן הטוב של המילה. שעון מעורר לחיים. רק באותו הרגע הבנתי שאם אני רוצה באמת לחיות - אני חייב לאהוב את עצמי כפי שאני. הבנתי שזה אפשרי, שההחלטה נתונה כעת אך ורק בידיים שלי: להמשיך לסבול ולכאוב, או להתקדם אל מציאות של אהבה והכלה. הכאב לא הוביל לשום מקום טוב, אז כנראה אין לי ברירה אלא לבחור באופציה השנייה...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....