דבר ראשון לשמח אותה כמה שיותר! כמובן עם רגישות, אבל לספר בדיחות וזה ולנסות לגרום לה לראות את העולם בצורה הכי יפה ומתוקה שאת יכולה להעביר לה. 

דבר שני להתפלל על זה. בשפה האישית שלך. לקבוע חמש דקות ביום לבקש רק עליה. להוסיף פרק תהילים. 

זה באופן כללי, כל העולם כמעט צריך את העזרה הזאת (שישמחו אותו ויתפללו עליו)

באופן פרטי, אז לפרטי.

בהצלחה ממש! מצפה ממש לגאולה הפרטית של אותה חברה מהכאב הגלותי שעוטף את נשמתה.

נ.ב.- שזה לא ייפגע בך. שלא יהיה לך רגשות אשם אם לא עשית מספיק. תעשי מה שאת יכולה בלי להתייסר ובשמחה- כי זה מה שיציל אותה בסוף.

בהצלחה!

אני רגיל שמתייגים אותי על נושא אחר, ופתאום כשנכנסתי וראיתי על מה השרשור - הלב שלי התכווץ...

ממש אגרוף בבטן...

ולפני שאני מנסה לענות... זה לא פורום רק לנוער?

בשביל לפנות לטיפול צריך המון אומץ, ואם היא כבר שם- את צריכה לתמוך בה ולהיות שם בשבילה. אם היא פנתה לטיפול (או אפילו ההורים שלה הפנו אותה לטיפול) אז היא יודעת שמשהו לא בסדר וצריך לתקן.

את לא נמצאת בתפקיד המטפל, את על תקן החברה. את צריכה להקשיב לה, לתמוך בה, לחבק. אל תנסי להוציא ממנה בכוח מה היא מרגישה ומה עובר עליה ולמה היא חותכת. פשוט תני לה את ההרגשה שהיא לא לבד- לפעמים זה מספיק.

חוץ מהנקודות האלה- מחובתך כחברה לשים לב להתנהגות קיצונית- אם היא חותכת יותר מהרגיל, עצובה יותר מהרגיל, שינה לא סדירה והרגלי אכילה לא סדירים. אם את רואה דברים כאלה תדווחי לגורמים הרלוונטיים, יועץ/ת או המטפל/ת של החברה.

בהצלחה רבה!

יש כאלה שמרגישים פחות או יותר מאנשים אחרים- וויסות חושי

יש לזה הרבה תסמינים (אני מכירה אדם מקרוב שיש לו את זה) ולחתוך את עצמך זה אחד מהם

הטיפול בזה כולל הרבה תרגילים ואני ממליצה לך לתמוך בה ולעזור לה עד כמה שאפשר (בכללי זה חשוב)

וגם להיות שם בשבילה

כתבת שהיא בטיפול וזה משמח לשמוע, 

האם יש החמרה במצב? האם הגורמים המטפלים בה מודעים להחמרה ומודעים לעובדה שהיא חותכת ? 

אם כן , תמשיכי להיות חברה טובה 

תעודדי אותה שהיא בדרך טובה

תעשי דברים שמשמחים ונעימים לה 

ואת השאר תשאירי לאנשי המקצוע 

כל הכבוד לך ! 

היי,

קודם כל - תודה רבה לך על כך שאכפת לך ממנה, שאת דואגת לה ורוצה לעזור.

אני לא איש מקצוע, ואיני מדבר מתוך ניסיון של היכרות עם עשרות אנשים שפוצעים את עצמם בכוונה.

אני מדבר אך ורק מתוך הניסיון האישי שלי, של אדם שהיה פוגע בעצמו מגיל 15 ועד 18, בכל מיני דרכים כואבות ונוראיות (ברוב הפעמים זה היה אכן היה חיתוך בסכין יפנית).

אני כל כך רגיל לדבר על העבר שלי, אבל על החלק הזה אני כמעט אף פעם לא מדבר. רק מזכיר אותו, ומהר בורח. כל כך קשה וכואב להיזכר בתקופה הזאת, להיזכר בכאב שגרמתי לעצמי, בסבל שהחתכים היו אמורים לגאול אותי ממנו - ובסבל שהם עצמם יצרו.

ובכן,

במקרה שלי - הפגיעה העצמית הגיעה אך ורק בגלל שנאה עצמית, שהתפצלה לכמה גורמים שונים:

א. מחשבה שעל ידי הכאב, אני אוכל לווסת את המוח שלי כדי להפסיק לתפקד בצורה שהוא מתפקד עכשיו, כלומר אהפוך להיות אדם טוב יותר, אדם שכבר לא ראוי לשנוא אותו. בעצם על ידי הכאב המוח שלי יבין מה אסור לו לחשוב, וככה הוא יפסיק לחשוב ככה.

ב. אני רע, חוטא, לא ראוי. כדי להוכיח לקב"ה שאני לא רוצה להיות רע - אני חותך בבשר החי, ועל ידי כך אני מראה לו שאני לא נהנה לחטוא, שלא בחרתי בזה. הנה - אני אפילו סובל בגלל זה.

ג. לפעמים הכאב הנפשי כל כך גדול, שכבר עדיף להרגיש כאב פיזי. כשהרגל מדממת ובוערת, למי יש כוח לחשוב על כמה החיים רעים וקשים.

ד. הכאב נותן תחושה של שליטה על החיים. אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי, בחטאים שלי, ברוע שלי. אבל את עוצמת הכאב אני כן קובע, על עומק חדירת הלהב אני מחליט בעצמי.

מה עזר לי לצאת מזה...?

הייתי אצל הרבה פסיכולוגים (הראשון שבהם גרם לי להתחיל עם הפגיעות האלה), ואף אחד מהם לא הצליח לעזור.

היו לי חברים טובים מאוד, חלקם ידעו שאני פוגע בעצמי, הם ניסו לעזור לי עם מילים טובות ועם כוונות טובות - גם זה לא עזר.

הדבר היחיד שעזר לי היה ללמוד לאהוב את עצמי. בדיוק איך שאני, לא פחות ולא יותר. להפסיק לנסות להשתנות. להפסיק לחלום על מציאות אחרת.

יום אחד בכתה י"ב ברחתי מהישיבה באמצע הלימודים, אחרי שקרה משהו שטלטל אותי. הר"מ שלי פשוט יצא באמצע השיעור, ונסע באוטו שלו אל המקום שאליו ברחתי (הוא הכיר אותי וידע לאיזה פארק אני הולך כשאני צריך להתבודד...).

ישבנו שם שנינו בפארק, על הדשא, והוא פשוט צעק עלי. לא צעק בווליום גבוה, אלא דיבר בטון של צעקה.
"אתה מבין שיכולים להיות לך חיים נפלאים ומאושרים? אתה מבין שבמקום לחלום על מי שאתה לעולם לא תהיה, לשרוט את עצמך, לדמם כ"כ הרבה, אתה יכול להיות מאושר? בדיוק ככה, בדיוק כפי שאתה, אתה יכול ללמוד ולצמוח, למצוא אהבה, לחיות במקום שבו אוהבים אותך! תצא רגע מהראש שלך, תסתכל על המציאות מבחוץ. ככה אתה רוצה לחיות? כל יום לפגוע עוד ועוד, עד שבסוף אתה תתאבד? ככה טוב לך? ככה אתה רוצה לסיים את החיים שלך, בגיל 18?".

כמובן שהיה לי קשר מאוד קרוב עם אותו ר"מ, הוא לא היה מדבר אלי ככה אם לא היה מרגיש שאני כמו הבן שלו...

דווקא משהו בחוויה הביזארית הזאת, של תלמיד ורב שיושבים על הדשא באמצע יום הלימודים באיזה פארק הומה אדם, שינה את מסלול חיי ב-180 מעלות.

זאת הייתה סטירת לחי, במובן הטוב של המילה. שעון מעורר לחיים. רק באותו הרגע הבנתי שאם אני רוצה באמת לחיות - אני חייב לאהוב את עצמי כפי שאני. הבנתי שזה אפשרי, שההחלטה נתונה כעת אך ורק בידיים שלי: להמשיך לסבול ולכאוב, או להתקדם אל מציאות של אהבה והכלה. הכאב לא הוביל לשום מקום טוב, אז כנראה אין לי ברירה אלא לבחור באופציה השנייה...

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...