אולי מאוחר יותר..

אבל עכשיו כואב לי. ממש ממש.
והיא הכריחה אותי לבוא, אבל כואב לי,, אני לא מסוגלת לבוא. אבל מה אכפת לה? לא אכפת לה, היא תעשה לי מצפון. מה זה משנה?

מחר יז' בתמוז, שבוע שעבר זכיתי לבכות על בית המקדש, שרף לי מבפנים, ובאותו רגע זה לא היה ניראלי זכות כלכך כי באמת כאב לי שהוא עדיין חרב, ושהשכינה רחוקה. וואו כמה שהיא רחוקה. אבל במחשבה לאחור, זה קצת משמח שהצלחתי להגיע למקום שבוכה לי הלב בגעגועים זעירים למקום המקודש והטהור הזה. (אוי טאטע, הגעגועים עולים שוב) ומחר צמים. וכל השבוע זרקתי לעצמי, היי אותי ייבנה בית המקדש.. ואני רוצה כלכך גם מחר לבכות, להצטער להתגעגע.. לנסות להבין מה אנחנו מפסידים כשהוא חרב.
אני רוצה לבכות שוב על בית המקדש, רוצה שזה יזעזע אותי שוב..

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)