הי,
3 שבועות אחרי הפלה שלישית רצופה של שבועות דו ספרתיים (19.5,15,13).
כולם הסתיימו במשפט המצמרר הזה של הטכנאית "מצטערת, אין דופק לעובר".
תקופה לחוצה בעבודה (ברוך ה' שיש עבודה...)
ולי אין חשק לכלום,
לא לסדר לשבת, לא לבשל, לא לנקות.
כלום כלום כלום.
בדמיוני, הייתי אמורה להיות עכשיו בשבוע 18, אולי כבר להרגיש תנועות?
לחלום על הרגע המרגש שבו אני מחזיקה את התינוק השמימי.
לתכנן את חופשת הלידה.
אולי אפילו להתחיל להרגיש טוב אחרי הקושי של ההתחלה?
(אני מאילו שלקחו את הקללה של הרבה ארבה עצבונך והרונך ממש רציני) החצי הראשון של ההריון אצלי קשה מאוד מאוד.
ובמקום החלום הזה, אני מוצאת את עצמי מנחמת ומלטפת את ליבי
.
מנסה לקבל את הגזירה של הקב"ה באהבה, יודעת שהוא הכי אוהב אותי בעולם,
שאת התקופה הקשה הזאת הוא נתן לי במתנה במיוחד בשבילי.
הלב בוכה, והעניים זולגות דמעות...
ריבונו של עולם, כתוב בתהילים "עימו אנוכי בצרה"
לפחות אני יודעת שאתה פה איתי, מלטף אותי ומצטער איתי.
יודעת גם אבא שלי שיש לך תינוקות בלי סוף, וכשם שיש לך מספיק עבור כל הנשים סביבי יש גם בשבילי,
אבל בחרת לי את מה שטוב לי.
שלפעמים אבא אומר לא! וזה קשה לו אבל הוא יודע שזה טוב לילד.
כתוב סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים...
אבא, תעזור לי לעבור את זה בשלום.
ממני,
בתך האוהבת והכואבת
(לפעמים קצת שוכחת להודות על כל הדברים הטובים האחרים 
)
