פעם עליתי על טרמפ ומפה לשם דיברנו על זה שירושלים זה עיר הקודש ושהיא מעל כל הערים..
ואז הנהג צעק שנכון אבל הבעיה הגדולה שאין ים בירושלים. הוא צעק את זה כאילו ממש הדבר בנפשו
וכל הנסיעה הוא ניסה לשכנע אותי שחייבים ים בירושלים|ידפרצוף|
בסוף הנסיעה הוא אומר לי שאם יהיה ים בירושלים אז הוא ישר עובר לשם.
הוצאתי לו מחברת ואמרתי "הוו עכשיו אתה מתחיל לדבר! שניה אני כותבת בדיוק מה הדרישות ונסדר את זה"
והוא חשב שזה רציני|ידפרצוף|
נפל על כל הראש
איכשהו אני מדמיינת אותך מספרת את זה וזה עוד יותר מצחישולייניתלהיות בשמחה!!!להיות בשמחה!!!אחרונהחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
