רבי ישראל איסרלן (במאה ה-15) והרמ"א (במאה ה-16) כתבו לגבי גדול הדור שהוא צריך להיות מפורסם, אולם מעבר לכך כמעט ואין מקורות מדורות קודמים הדנים בשאלה מי נחשב גדול הדור.
בימינו מופיעות מספר דעות לגבי השאלה מי הוא גדול הדור. בקרב גורמים חרדים לאומיים מופיעות בעיקר שתי הגדרות:
- מי שעסק באופן מיוחד בנושא הנדון, למשל הלכות ציבור.
- מי שרוב תלמידי החכמים הגדולים נועצים בו ומסכימים שהוא גדול הדור[17].
לעומת זאת, בקרב חלק מהציבור הדתי לאומי נטען שהקביעה מיהו גדול הדור נעשית באופן לא ענייני. הרב חיים נבון כתב: "אין שום הגדרה ל"גדול הדור". וממילא אין גם שום חובה לציית דווקא ל"גדול הדור" ולא לרבנים אחרים. "גדול הדור" זהו בדרך כלל תואר חיבה שתלמידים מעניקים לרבותיהם, והאהבה מקלקלת את השורה"[22]. הרב יובל שרלו כתב: "הבעיה היותר סבוכה היא המסחור המשפיל בשאלה מיהו "גדול הדור" - אנו נחשפים למניפולציות מכוערות של מאבקי "גדול הדור", ובשל כך כלל אין הסכמה בשאלות אלו. לא זו בלבד, אלא שההנחה היא שמי שהוא מתיר עגונות הוא גדול הדור, והיא מבוססת על תשובה נודעת של הנודע ביהודה בדבר, ועל כן צריך ללכת אחרי הענק שבדור - ר' אברהם שפירא זצ"ל שהיה מתיר העגונות שבדור. ברם, כשר' צבי יהודה קוק זכר צדיק לברכה היה בחיים, והוא לא התיר עגונות, הטענה הייתה שהוא בקיא בשאלות כלל ישראליות יותר מאחרים כי הוא עוסק בדבר. אני חושב שעובדה זו בלבד מוכיחה את המניפולציות, ואת ביזוי גדולי התורה וביזוי ההלכה שבדבר""[23].
עד הקמת מדינת ישראל לא היה אדם שנשא בתואר "גדול הדור" באופן בלעדי, אם כי היו בודדים שהתקרבו לכך, כמו החפץ חיים ורבי חיים עוזר גרודזנסקי בקרב יהדות אירופה. בקרב הציבור הליטאי בתקופת קום המדינה כונו כך החזון איש ורבי יצחק זאב סולובייצ'יק. בהמשך שימש תואר זה להתייחסות לרב שך ולרב יעקב ישראל קניבסקי. בתקופתו של הרב שך כמנהיג הציבור הליטאי נעשה שימוש רב לגביו בתואר "גדול הדור" בממדים שלא היו בעבר. הדבר נבע בעיקר בשל מעמד-העל שלו לאורך תקופה של כשלושים שנה, שהעניק לו עוצמה רבה בציבור הליטאי ובציבור החרדי בכלל. לאחריו הרב המרכזי שכונה "גדול הדור" בציבור הליטאי היה הרב יוסף שלום אלישיב. וכן החשיב רוב הציבור הליטאי את הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן כ"גדול הדור". כיום תואר זה נאמר בהתייחסות לרב חיים קניבסקי. אך מיעוט מהציבור הליטאי, המכונה "הפלג הירושלמי", לא קיבל את סמכותם של שני האחרונים, וטען כי גדול הדור היה הרב שמואל אוירבך.
מרבית המכונים "גדול הדור" נמנים עם הציבור הליטאי, ועיקר השימוש בו נעשה על ידם. בקרב החסידים, האדמו"ר הוא המנהיג, והוא שם בראש מעייניו את הדאגה לאנשי החסידות שלו, לפיכך רק יוצאי דופן מקרב הרבנים החסידיים שאינם אדמו"רים נקראו או נקראים "גדול הדור", ובהם הרב מטשיבין דב בריש ווידנפלד, והרב שמואל וואזנר. עם זאת, ישנם המתייחסים באופן דומה ל"צדיק הדור", אדמו"ר מוערך במיוחד, כמו למשל רבי אהרן רוקח, מבעלז, שזכה להערכה רבה גם בקרב חסידויות אחרות. תואר דומה הוא "פוסק הדור", כינוי לרב שפסקיו מקובלים על מרבית הציבור, ושמגיעות אליו הכרעות הלכתיות סבוכות.
הספרדים בקום המדינה פחות הכפיפו עצמם לדמות רבנית אחת, והמונח "גדול הדור" יובא לציבור החרדי-ספרדי מאוחר יותר. מאז אמצע שנות ה-80 בהם הפך הרב עובדיה יוסף למנהיג הספרדי המשפיע והבולט ביותר היה נחשב בקרב חלק גדול מציבור זה כ"גדול הדור".
בקרב החרדים הלאומיים הראשון והבולט ביותר היה הרב קוק שנפטר ב-1935 ומהווה דמות ייחודית ומשפיעה עד ימינו. אחריו בלט בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק. בארצות הברית בלטה דמותו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק שנחשב למנהיגה של הציונות הדתית שם עד פטירתו בתחילת שנות ה-90, ובישראל הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו שהיו פעילים עד פטירתם בסוף העשור הראשון של המאה ה-21.