ואולי אלה החיים שלי עצמם, שאני מפילה? אובדת בתוך ים של מחשבות. מדחיקה, מכחישה, צוחקת, קצת זרה - לגוף הזה, למה שהפכתי להיות.
אני רוצה כל כך לחיות, באמת! לזרוח קצת כמו שמש קטנה. להרגיש את הברק בעיניים, בגופי, מחמם לי את הלב, מוסיף שמחה.
אבל כל זה זר ומנוכר לי. כמו חיים של הצגה. ואני מרגישה את זה, עמוק בתוכי, את האובדן של הנשמה.
ולפעמים קצת קשה לי בלילות. ברגעים השחורים האלה, בבליל המחשבות. ולפעמים קצת קשה לי להודות בפחד, בצביעות, בשקרים, בסודות. ולפעמים אני חושפת קצת אבל הכל כל כך זר ומנוכר. ואני שונאת את זה.
ואני רוצה לספר לאנשים שקשה לי לפעמים, אבל לא איך שאני מראה - אלא עמוק עמוק בלב, שדופק ממש חזק ולא נותן לי להרגע - מזכיר לי שאיבדתי, שאיבדתי נשמה.
בבהלה שמשתלטת עלי, שאני אבודה בתוך עצמי - שהאובדן לא היה רק שלו אלא גם קצת שלי.
שקיוויתי כל כך להיות האמא שלו. אבל בסוף אין לי כלום, אני ריקה, בגללו.
ובכל זאת אני עדיין אוהבת אותו.
אני רוצה כל כך לחיות, באמת! לזרוח קצת כמו שמש קטנה. להרגיש את הברק בעיניים, בגופי, מחמם לי את הלב, מוסיף שמחה.
אבל כל זה זר ומנוכר לי. כמו חיים של הצגה. ואני מרגישה את זה, עמוק בתוכי, את האובדן של הנשמה.
ולפעמים קצת קשה לי בלילות. ברגעים השחורים האלה, בבליל המחשבות. ולפעמים קצת קשה לי להודות בפחד, בצביעות, בשקרים, בסודות. ולפעמים אני חושפת קצת אבל הכל כל כך זר ומנוכר. ואני שונאת את זה.
ואני רוצה לספר לאנשים שקשה לי לפעמים, אבל לא איך שאני מראה - אלא עמוק עמוק בלב, שדופק ממש חזק ולא נותן לי להרגע - מזכיר לי שאיבדתי, שאיבדתי נשמה.
בבהלה שמשתלטת עלי, שאני אבודה בתוך עצמי - שהאובדן לא היה רק שלו אלא גם קצת שלי.
שקיוויתי כל כך להיות האמא שלו. אבל בסוף אין לי כלום, אני ריקה, בגללו.
ובכל זאת אני עדיין אוהבת אותו.
