יש ימים כאלו שמשהו בי בפנים בוכה
אני לא יודעת מה זה, היות ואין לי את האופציה לסייר באזור המופשט הזה
והכל חמקמק, בורח לי מבין האצבעות ושום דבר לא מוחשי
אפילו לא הכאב
רק תחושת הנימול בידיים, שפתאום מחליטה לבקר לעיתים קרובות, לתת לעוד תחושות חסרות הגדרה לברוח לי מהידיים
יש ימים
שמשהו בי בפנים בוכה
לעיתים אני מניחה שזה הגעגוע, לפעמים התקווה השבורה, יש ימים שזו השמחה שפורצת בי לזמן כה מוגבל שבשאר הזמן היא מבכה את שלא מנצלים אותה
לוחשת לי סיסמאות של כמה שניות יש בדקה
והימים האלו חולפים בי כבר תקופה
וכאילו אני כבר לא רואה את הימים בזריחות כמו אז, שלקום בחמש בבוקר לפני כולם וללכת למלא לי את היום בקצת קדושה היה האידאל הריאלי
כבר תקופה שאני סופרת את הימים בשקיעות, מן שחור כזה שמאפיל ויורד על העולם
ואני יודעת שנגמר עוד יום אחד
ואני לא חושבת על מחר כמו אז, אני חושבת על אתמול
(ואוטומטית נזכרת בדיוק הזה שלו, למה אני עצובה? הרי אתמול לא והיום כן, ואני רק חושבת שהיום כן, ומחר גם לא, אני אומרת את זה בסוף. ופשוט יש אנרגיות כאב באוויר)
הרגע הזה שאתה מרוקן מכל אנרגיה כלשהיא, כי כל האנרגיות יצאו ממך למלא את חלל האוויר, למלא את החלל שבנו, החלל שבשיחה בשתיקה שמספרת הכל
וכל האנרגיות יצאו ממנו אבל חבל שהן של כאב
יש ימים כאלו
שמשהו בי בוכה בפנים
אבל קולו של הבכי ככ חלוש ושברירי שאפילו אני בקושי מזהה את זה
ואני קמה בבוקר ויודעת שהלילה הזה היה "מוצלח" כי ישנתי במקום לחפש מאיפה מגיע קול הבכי העמום הזה, המופשט
ואולי ישנתי טוב לאחר שבועות שלא אבל,
-אופ
בואו
בואו נעצור רגע
תעצמו עיניים ודמיינו את עצמם בכורסא בבית שלכם
עם כוס תה/שוקו/קפה, אולי יש אפילו מוזיקה קלאסית באוויר
ושקט
ואתם לבד בבית וזו לא שלווה
אבל מציף אתכם רגע של שקט פנימי כזה
שקט.
תעצמו עיניים
ותנשמו
יופי
פתאום
אתם שומעים מעבר לדלת הכניסה בבית קול של ילד/ה קטן/ה
בוכה
לא, לא משהו חזק או היסטרי
יבבות חלושות של כאב
של תסכול
של חולשה ובדידות וחוסר אונים
חוסר. אונים.
ואתם מצד אחד שקועים בשקט שלכם, והוא נטול כל רגש
נטול כל תחושה
ואתם קמים בכל זאת לילדון/ת הקטן/ה, אולי הוא מכוסה דמעות, אולי הוא אפילו מוכה וחבול
אתם קמים אליו אבל בום
הדלת נעולה
ואין מה לעשות
והוא לעולם לא ישמע את קריאתכם ולעולם לא תדעו מה יש לו,
ואם הוא יפסיק
יש ימים כאלו
שמשהו בי בוכה מבפנים
