אני תוהה אם זה באמת או רק בראש שלי.
נמאס לי לוותר ולהישאר במקום לקום ולהילחם. כי מה שזה עושה לי זה טוב (לפחות קצת) ובמקום להילחם אני פשוט מוותרת מראש. זה קרה יותר מידי לאחרונה
היא שאלה אותי מה אני אומרת עליה, ועניתי שסך הכל בסדר
על מי אני עובדת
למרות שאני מצליחה להדחיק את הרגשות שלי ולתקשר איתה נורמלי, בערך
ובוא נגיד שמזל שהמקרה ההוא לא קרה שוב
אני יודעת שזה רק כי זו אני
ושרק אני מפרשת הכל בתור פגיעה וחוסר אמפתיה
אבל זו אני ומה אני יכולה לעשות.
נכון שהיא לא יודעת כלום, אבל זה לא משנה למוח המפגר שלי.
אני משקרת
כל הזמן משקרת
על כולם
ועל עצמי.
למרות שלפעמים זה לא מרגיש לי שקר בהתחלה,
הזמן עובר והשקר לאט לאט מתגלה.
אז יש את הרגעים הטובים
ויש גם את אלו שלא.
בדרך כלל זה לא.
יש דברים שאני באמת באמת לא מבינה
למשל למה יש כאלו שמאמינים שאלוהים נותן התמודדויות למי שיכול לעמוד בהן.
אני חושבת על היום ההוא בפנימייה
היום שבו העיפו אותי
(היא אמרה שהיא לא זוכרת את זה ככה
נו, ברור
אף פעם לא סיפרתי שהעיפו אותי)
היום שממנו הכל התחיל להידרדר.
אני זוכרת שרק כעסתי עליה כל כך
ובצדק
ולעזאזל מי שם ילדות בנות 18 אחראיות על נשמות בנות 17.
והיא שאלה אותי המוני שאלות
וגם עליה.
אני זוכרת שבהתחלה לא רציתי להגיד לה
ואיכשהו בסוף אמרתי.
אם הייתי יודעת מה זה יגרום הייתי מתאמצת לסתום בכל הכח.
היום כשאני חושבת על זה
אם לא היו מעיפים אותי אז היו מעיפים אותי קצת אחר כך
אבל אז זה לא שינה לי כלום.
לכולם אמרתי שזה הרבה יותר טוב לי ככה
ובפנים רק כעסתי עליהם כל כך.
לאחרונה אני חולמת עליה הרבה
הכעס כבר די עבר
אין לי מושג למה אני חושבת עליה כל כך הרבה
לא מצליחה להחליט למה בכלל היא עדיין נמצאת לי בראש.
אם היא הייתה יודעת מה איתי היום...
עברו רק שנתיים
וההבדל עצום. עצום.
אני זוכרת את השיחה לפני החתונה שלה
ואמרתי לה שכבר יותר טוב
עלאק.
חודש חודשיים והכל חזר למצב הקודם אם לא יותר גרוע.
אלו היו חודשיים של חסד
בערך
וחזרתי למצב הטבעי שלי.
כבר בגיל 13 הרגשתי שעברתי מספיק לחיים שלמים
ולעזאזל כמה עוד עברתי מאז.
לפעמים אני רוצה להתמכר לאלכוהול
רק בשביל להרגיש קצת
לשכוח
לברוח
כל יום שעובר רק מראה לי כמה אני חייבת כבר לעזוב את הבית הזה,
ולעזאזל איתם ועם הבלגן של הדיור.
אוי פאק
כמה שטויות
היא הציעה לי אז לעבור לגור איתם
ועכשיו קצת באלי
אבל אבל.
אז יש לי חברות שעובדות עם נוער בסיכון
ואני עוד נשארתי כזו
נוער
בסיכון
למה הסיכון אף פעם לא עוזב אותי
למה אני אף פעם לא מרגישה שהסיכון יכול להפוך לסיכוי
שמישהו יבוא לרפא לב כואב
לפני שהסכנה תהפוך לממשית.
נמאס לי לוותר ולהישאר במקום לקום ולהילחם. כי מה שזה עושה לי זה טוב (לפחות קצת) ובמקום להילחם אני פשוט מוותרת מראש. זה קרה יותר מידי לאחרונה
היא שאלה אותי מה אני אומרת עליה, ועניתי שסך הכל בסדר
על מי אני עובדת
למרות שאני מצליחה להדחיק את הרגשות שלי ולתקשר איתה נורמלי, בערך
ובוא נגיד שמזל שהמקרה ההוא לא קרה שוב
אני יודעת שזה רק כי זו אני
ושרק אני מפרשת הכל בתור פגיעה וחוסר אמפתיה
אבל זו אני ומה אני יכולה לעשות.
נכון שהיא לא יודעת כלום, אבל זה לא משנה למוח המפגר שלי.
אני משקרת
כל הזמן משקרת
על כולם
ועל עצמי.
למרות שלפעמים זה לא מרגיש לי שקר בהתחלה,
הזמן עובר והשקר לאט לאט מתגלה.
אז יש את הרגעים הטובים
ויש גם את אלו שלא.
בדרך כלל זה לא.
יש דברים שאני באמת באמת לא מבינה
למשל למה יש כאלו שמאמינים שאלוהים נותן התמודדויות למי שיכול לעמוד בהן.
אני חושבת על היום ההוא בפנימייה
היום שבו העיפו אותי
(היא אמרה שהיא לא זוכרת את זה ככה
נו, ברור
אף פעם לא סיפרתי שהעיפו אותי)
היום שממנו הכל התחיל להידרדר.
אני זוכרת שרק כעסתי עליה כל כך
ובצדק
ולעזאזל מי שם ילדות בנות 18 אחראיות על נשמות בנות 17.
והיא שאלה אותי המוני שאלות
וגם עליה.
אני זוכרת שבהתחלה לא רציתי להגיד לה
ואיכשהו בסוף אמרתי.
אם הייתי יודעת מה זה יגרום הייתי מתאמצת לסתום בכל הכח.
היום כשאני חושבת על זה
אם לא היו מעיפים אותי אז היו מעיפים אותי קצת אחר כך
אבל אז זה לא שינה לי כלום.
לכולם אמרתי שזה הרבה יותר טוב לי ככה
ובפנים רק כעסתי עליהם כל כך.
לאחרונה אני חולמת עליה הרבה
הכעס כבר די עבר
אין לי מושג למה אני חושבת עליה כל כך הרבה
לא מצליחה להחליט למה בכלל היא עדיין נמצאת לי בראש.
אם היא הייתה יודעת מה איתי היום...
עברו רק שנתיים
וההבדל עצום. עצום.
אני זוכרת את השיחה לפני החתונה שלה
ואמרתי לה שכבר יותר טוב
עלאק.
חודש חודשיים והכל חזר למצב הקודם אם לא יותר גרוע.
אלו היו חודשיים של חסד
בערך
וחזרתי למצב הטבעי שלי.
כבר בגיל 13 הרגשתי שעברתי מספיק לחיים שלמים
ולעזאזל כמה עוד עברתי מאז.
לפעמים אני רוצה להתמכר לאלכוהול
רק בשביל להרגיש קצת
לשכוח
לברוח
כל יום שעובר רק מראה לי כמה אני חייבת כבר לעזוב את הבית הזה,
ולעזאזל איתם ועם הבלגן של הדיור.
אוי פאק
כמה שטויות
היא הציעה לי אז לעבור לגור איתם
ועכשיו קצת באלי
אבל אבל.
אז יש לי חברות שעובדות עם נוער בסיכון
ואני עוד נשארתי כזו
נוער
בסיכון
למה הסיכון אף פעם לא עוזב אותי
למה אני אף פעם לא מרגישה שהסיכון יכול להפוך לסיכוי
שמישהו יבוא לרפא לב כואב
לפני שהסכנה תהפוך לממשית.