מזכיר לי איך בכשהייתי בכיתה ו' ראיתי טליבניות ברחוב.
ההורים שלי קנו רכב בסוכנות חרדית, והיה לסוכנות הזאת סידור עם בנק בתוך 100 שערים, אז רק שם היה אפשר לקחת את ההלוואה.
כמובן שלבנק כזה אין שרותים דיגיטליים, אז אני הצטרפתי לאמא שלי כשהיא הלכה לפתוח שם חשבון בשביל ההלוואה.
בדרך הלוך ראיתי גוש סמרטוטים שחור בגובה של בן אדם בערך נגרר ברחוב.
ברגע שהיה גבר במרחק כמה עשרות מטרים שחצה לצד המדרכה שגוש הזה עמד עליו, הגוש הזה מיד קפץ לצד השני של המדרכה, הצד שאמא שלי ואני עמדנו בו.
התחלתי לחפור לאמא שלי בלחישות עד כמה זה בדיוק ההפך מצניעות, היא מושכת טונות צומת לב, זה לא מה ש-ה' רוצה מאיתנו, ועוד הצלחתי להגיע להברקה שהיא לא רואה את היופי בעולם ש-ה' ברא כי העיניים שלה מכוסות.
(שוב, הייתי בכיתה ו'!)
ואז הלכנו לבנק הזה, אמא שלי סידרה את כל העניין הזה והלכנו בחזרה.
(לא היו אוטובוסים כל הכל היה סמטאות שבקושי מכונית אחת עוברת בהם)
הלכנו שוב בדרך, אני מסתכלת מסביב ורואה עוד גוש שחור, בעצם שניים כאלה.
כשיותר התקרבתי ברדך ראיתי שלגושים האלה דווקא יש פנים, ופס דק מאוד של שיער קרוב למצח גם היה אפשר לראות.
אחת נראתה בערך בת 14-15 והשנייה הייתה ילדה בת 4.
הנערה לא יכלה להחזיק ל(כנראה) אחותה את היד מרוב הסמרטוטים, היא הייתה נראת בצורה של משולש!
ושוב חפרתי לאמא שלי ואמרתי לה שזה ממש לא בסדר, אין שום דבר לא צנוע בילדה קטנה, ורואים שבקושי אפשר לזוז עם הדברים האלה, היא בטח לא יכולה לרוץ או לשחק ככה.
ובשלב הזה כ"כ התעצבנתי שלא ניסיתי בכלל ללחוש, לא צעקתי, אבל קיוויתי שהן שומעות את מה שאני אומרת.