במקביל לבירור התחושה שאני מסכימה איתך שהיא חשובה, הפותחת מתארת פה בעיה קיימת. גם בצורת האכילה וגם במשקל.

ללכת לדיאטנית זה לא לטאטא את הבעיה. זה לפתור את הבעיה הקיימת, במקביל לבירור הרגש ועבודה רגשית גם של האמא ואולי גם של הבת @רעותוש10 עכשיו לפי התיאור שלך שמפורט יותר אני נוטה להסכים שיש פה הרבה רגשי. ועדיין דיאטנית זה חובה בעיני כצעד ראשון או מקביל לבירור הרגשי.

שומן הוא בעיה בריאותית וכשהוא יותר מזה הוא הופך לבעיה ריגשית וחברתית בפני עצמו. ממש מפריע לי שאת חושבת שללכת לדיאטנית ולנסות לפתור את הבעיה הנקודתית שנוצרה זה "להעלים" בעיה. ממש. 

ילדה שבגיל 10 יש לה עודף משקל של 10+ קילו שלא תדעי לאיפה היא יכולה להגיע. צריך לעצור את זה, ואפשר להשתמש בהרבה כלים בשביל זה. אבל אין פה טאטוא של שום בעיה, יש כמה כיווני טיפול והם מקבילים, לא מחליפים.

(65 קילו על 163?? את צוחקת עלי? זה רזה. יקירה, לא יודעת מה אמא שלך עשתה לך לראש אבל זה רזה! שלא תזכי לדעת מה זה שמן באמת, וילדה שמנה. שמנה. שלובשת בגדים של נשים בגיל 13 כי אין, פשוט אין בגדים. סבל אמיתי לילדה ולאמא)

נסיון רב שנים ועגום.

בת כמה הגברת? ממתי היא שמנה, וכמה?

חשוב להבין שזה תהליך משפחתי. מאד קשה לומר רק לאחת לא לאכול דברים מסוימים.

אנחנו כמשפחה, כתבתי על זה לא מזמן כמה צעדים שעשינו:

שתיה מתוקה- רק בשבת, ורק מים בטעם, לא קולה. שאר השבוע מים.

ממתקים - אחד ליום, וקונים את האריזות הקטנטנות, אלו שבתוך מארזים 20 גרם במבה או ביסלי למשל. במצבים קשים הורדנו ממתקים לגמרי ואמרנו ממתק רק בשבת.

ארוחות צהרים וערב חייבות להכיל ירקות מבושלים או חיים. לא אוהבת? תאכלי כף. לאט לאט מורידים את כמות הפחמימות. מלמדים את כל הילדים איך צלחת בריאה אמורה להיראות - חלבון, מעט פחמימה, הרבה ירקות. מראים לה כמה כפות אורז נחשבים "נורמלי" - למשל שלוש כפות לא גדושות. אני אומרת מראים לה אבל למעשה זה לכל הבית והילדים.

אנחנו דיברנו המון על תזונה בריאה בריאה בריאה. גם לילדה דיברנו יותר על בריאות פחות על יופי. אבל תדעי לך שילדים זה עם אכזר והם מציקים בכיתה במוקדם או במאוחר. 

אפשר לדבר על כמה חשוב לאכול אוכל בריא כדי שנגבה לגובה ולא לרוחב. 

 3 פירות ליום זה מאד חשוב אבל לא יותר

לדאוג שיהיו בבית פירות וירקות שטופים ושיהיה סלט חתוך או ירק מבושל בארוחה.

ולצאת איתה להליכות, זמן איכות נהדר עם אבא ואמא. אנחנו יוצאים איתה לסירוגין ומקפידים מאד.

לא מזמינים פיצות, בחופש הגדול מגדירים שארטיק שווה זה אחת לשבוע ובשאר הזמן מסתפקי בקרטיב (גם מטעמי חיסכון וגם על זה דיברנו. שלא ישמע רק קלוריות)

והמון המון דוגמא אישית, אני מספרת הרבה על כמה קשה לי, איך אני מתמודדת, וכו.

עם כל זה, ועם ליוי של דיאטנית ילדים במשך שנים, היא הלכ הותפחה. עכשיו היא כבר נערה והיא הולכת למישהי מעולה מרצונה האישי והיא התחילה לרדת. אז אנחנו לא דוגמא מושלמת ובכל זאת, התחלנו מאוחר מדי ולאט מדי לדעתי , כל מה שאני מתארת לך לקח שנים שנים בעיקר בריבים מול בעלי שפשוט לא הצליח לראות שהיא שמנה ושזה בעיה והיה לו מאד קשה לוותר על לפנק אותה בקולה ובשוקולד, מרב אהבה הוא התפיח אותה כמו בצק. זה היה תהליך ארוך בו גם הוא למד שאפשר לצ'פר ילדה שדברים אחרים חוץ מאוכל. ממש היה לו קושי איום ונורא עם זה. ממש קושי נפשי שלו.

הרעיו ןבגיל שלה הוא בשום אופן לא לרדת, אלא רק לשמור על המשקל הקיים ואז כשהיא תגבה זה יתאזן

מרגע שהיא מקבלת מחזור היא אמורה לאכול די הרבה קלוריות כדי לגדול בצורה מיטבית,גיל התבגרות הוא משהו אחר לגמרי. רק תזכרי שיהיה לך בראש כשתגיעו לשם.

מקווה שעזרתי משהו, מוזמנת לשאול שאלות

אי אפשר לדרוש מילדה בת עשר לרואת משהו טעים ולהתאפק. את צריכה להוציא נשנושים וממתקים מהבית, שתיה מתוקה וכו. זה התמודדות וויתורים שלנו כהורים.

חוץ מזה חייבת לומר ששמעתי על כאלו שמשמינות לפני ההתבגרות קצת ואז נותנות קפיצה לגובה והכל נעלם

אבל בכל אופן מכיון שהשמנה דורינו זה מגיפה ממש גם בילדים לא הייתי סומכת על זה אלא מנסה לאזן את התזונה בבית ולהוסיף לה חוגי ספורט , כדורסל, ריקוד , מה שהיא אוהבת. ואם לא מתאפשר בגלל קורונ הוכו אז הליכות עם אמא (מאד בריא בשבילי ללכת ומשעמם לי לבד, את מוכנה לבוא איתי חמודה ונפטפט קצת שלא ישעמם לי? ככה..)

עשו לי את זה גם בתור ילדה וגם בתור מבוגרת וזה.. סליחה ב**יט

אנשים אוהבים לאכול.

זהו

יש אנשים כאלו

ואנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם דחיית סיפוקים. אין לנו שום בעיה רגשית , לאהוב אוכל זה לא בעיה רגשית כמו שלאהוב נעליים זה לא בעיה רגשית

לקנות מלא נעליים עולה מלא כסף, לומדים לדחות סיפוקים

לאכול משמיםן, לומדים לאכול פחות

אכן שוקולד מריר זה טעים. גם אצלי נגמר. אז הפסקתי לקנות. 

רוצה לאפות עוגה עם דוקולד? יורדת למכולת קונה שוקולד אופה. אין שוקולד לנשנוש

אופה עוגה לשבת - מקפיאה מוציאה רק כמה שצריך לשבת, יש פרוסה שתיים לכל אחד ואז זה נגמר. אין פיתוי

מכינים חצילים או ווטאבר- את אומרת לה, מתוקה זה לשבת. שימי בקופסא אני לא מרשה לאכול ממה שהכנו לשבת. 

גבולות מה את מרשה ולא מרשה לעשות בבית , היא רק בת עשר. 

דבר ראשון תלכי לדיאטנית ילדים. תקבלי הנחיות, תשמעי ממנה מה כן בסדר ולא בסדר. מי אמר שהיא כזה לא בסדר? אולי הדיאטנית מסדרת לך את הראש ואת רואה שהבת שלך די נורמלית? את לא יכולה לקבוע על דעת עצמך לפני בדיקה של איש מקצוע בתחום שיש לה בעיה רגשית . חבל להכניס לה כאלו רעיונות לראש. סליחה שאני קצת נחרצת אבל זה ממש מפריע לי.

יש אכן אנשים שזו בעיה אצלם ברמה שמצריכה טיפול רגשי. נכון.

הגישה שלי היא לנושא בכללותו. אכן, אוכל מנחם. האם זה מצריך טיפול רגשי שהתרגלנו שאוכל מנחם? לדעתי לא. זה מצריך עבודה אישית שלנו, עבודה על דחיית סיפוקים, על מציאת מקורות נחמה אחרים, על שליטה עצמית. כל מיני דברים. שלדעתי -  וזו דעתי בלבד בתור מי שהיתה ילדה שמנה ועכשיו היא אשה שמנה שניסתה חלק מהדברים הללו- לא כל דבר מצריך "טיפול" 

זה שאני אומרת שמשהו לא דורש טיפול פסיכולוגי \פסיכודרמה \ ווטאבר, לא הכוונה שלא צריך לטפל בו. פשוט הכוונה שלי שקצת מוגזם היום הגישה שכל דבר רצים לאיזה מטפל \יועץ\ וכו. 

אני הכי בעד לתת סביבה תומכת כמו שכתבתי בשרשור הזה, לדבר על בריאות, על יופי, על מושגי אכילה נכונים, על מתי אנחנו רוצים לאכול ומתי משעמם לנו ובואי נחשוב ביחד איך עובדים על זה, ללכת לתזונאית. 

אני אישית לא חושבת שצריך טיפול רגשי לילדה, לשם הדוגמא, שכל פעם שעוברת ליד מגש מושיטה יד. היא צריכה ללמוד לעבוד על שליטה עצמית, היא צריכה להבין למה זה חשוב. 

כמו שאם הילד שלי לצורך הדוגמא לא מצליח להפסיק להרים ידיים בשעת מריבה אנחנו נעבוד על זה בכל מיני צורות אבל אלא אם כן זה יהיה מצב אקוטי לא אחשוב שהוא צריך "טיפול"

ללקיחה של ילדים לטיפול יש גם צדדים שליליים, יש את הסטיגמא שהם יחשבו על עצמם כמה שהם בעייתיים, יש את זה שהם יכולים לקשר אוכל למקום עצוב ומפחיד שדרש איש מקצוע, לפעמים זה יכול להחמיר את הבעיה במקום לפתור אותה. 

אז שוב, אני לא אומרת שאין מצבים שצריכים מטפל מקצועי, ואני לא אומרת שלא צריך לטפל באופן כללי. אני פשוט לא אוהבת את הריצה הזו עם כל בעיה ל"טיפול" . כאילו שכחנו להשתמש קצת בהגיון שלנו בחיים. 

אמא יכולה להכיר את הילדה שלה ולדעת האם באמת יש בעיה רגשית רצינית בחיים שלה בחברה או חס ושלום בתחומים אחרים. ואז זה אכילה רגשית שמצריכה טיפול רגשי, או פשוט היא גדלה- כמו שאת אומרת, עם הגישה שאוכל הוא מנחם. ואז צריך לשנות את הגישה בבית, צריך לעזור לילדה למצוא דרכים אחרות להתנחם, אבל "טיפול ריגשי" לדעתי לא נצרך. לא כל פעם שצריך לשנות הרגלים בחיים זה דורש טיפול מקצועי.

זו דעתי האישית

וכן, הן מסבירות להם ולך מה נכון. מבחינת מה שיהיה בבית, מבחינת הרגלים, מבחינת גביהה, ואכילה. קודם כל צריך לדעת מה לעשות, ואת זה, למרות שאת יכולה לקרוא וללמוד באינטרנט, זה לא אותו דבר בכלל. זה צריך להיות מותאים לבת שלך, בגיל שלה, עם הנתונים הפיזיים שלה. ועם בדיקות דם שלה. וזה ממש ממש ממש חשוב. ממש.

זה לא כמו מבוגרים שהולכים לקבוצות וone size fits all כאילו, כל הקבוצות אותו תפריט והעיקר זה הקבוצה לחזק אותך.

לא, לילדים זה חייב להיות תפריט מותאים אישית מאד אצל מישהי מומחית שתתאים לכם.

את לא יכולה לדעת כמהבאמת הילדה שלך צריכה לאכול ומה על סמך מה שאת קוראת באינטרנט ומה ש"כולם עושים"

אחרי שתתיעצי עם תזונאית ותדעי בדיוק מה כן ומה לא, ומה הצורך האמיתי, אז תראי מה הדבר הנכון לילדה שלך. האם היא צריכה קבוצת תמיכה לנערות, האם היא צריכה פרסים, איפה נקודות החולשה שלה ואיך את יכולה לעזור לה ללמוד דחיית סיפוקים

אגב אמרת שהיא אוהבת לבשל, יתכן שלקנות ספר בישול בריא ולנסות להכין ביחד אוכל בריא דל קלוריות יכול מאד לעזור.

אבל קודם כל צריך לדעת "מה" ואחר כך "איך"

גם לאנשים מבוגרים שנדרשים לדיאטה תמיד יאמרו - תוציאו פיתוים מהבית. בכל שיטה שתלכי ולכל מי שתלכי.

לבקש שליטה עצמית כזו מילד קטן שיראה ממתקים בבית ולא יאכל אותם בזמן שהוריו ואחיו אוכלים זה אכזרי ממש. כן, לא אחזור בי. אכזרי ממש. ולא ריאלי בשום צורה.

כל איש חינוך \ דיאטן \ רופא\ מטפל מי שלא תשאלי יאמר לך שלא עושים כזה דבר.

השאלה אם היא השיטה הנכונה

שימי לב שלא התכוונתי לא להעביר אחריות. בהחלט צריך להעביר אחריות, מסכימה עם זה מאד. בסופו של דבר זה אחריות של הילד. אבל קודם כל זה צריך להיות מותאם לילד ולגיל שלו.

דבר שני זה שהעברתי אחריות לילדה זה לא אומר שלא צריך לספק סביבה תומכת.

למשל, אחריות של הילדה לעשות פעילות גופנית. מי מצא את החוג ומסיע ומחזיר מהחוג? אני נכון? כי אני מספקת סביבה תומכת 

אחריות של הילדה לא לאכול ממתקים, אחריות שלי לדאוג שהסביבה הביתית שלה תהיה כמה שיותר נקיה מנסיונות, מתוך הבנה שיש נסיונות בלימודים, אצל חברות ומשפחה, ובבית אני אעזור לה שיהיה לה יותר קל. שיהיה לה ירקות ופירות שטופים וזמינים, שיהיה סלט חתוך, שלא יהיו שוקולדים בארון.

השיטה של - זה אחריות שלך וזהו אני לא עושה כלום בנידון וכל שאר המשפחה תמשיך לאכול בכיף מול הפרצוף שלך דברים שאסור לך- היא בעיני לא נכונה ואכזרית.

כנראה לא הבנתי נכון מה שכתבת קודם, השתמע לי שכאילו את אומרת - זה אחריות של הילד וזהו. מתנצלת.

צליאק, רגישות למוצרי חלב, רב המשפחות משתדלות להמעיט את החשיפה של הילד לדברים האלו ככל הניתן על מנת להקל עליו. אם יש לך ילד בן 10 עם צליאק אז לחפם אין ברירה, אבל ממתקים קונים לכולם בלי גלוטן למשל, לא רק לילד. כמה אפשר לבקש מילד להסתכל על כולם נהנים ולהיות יוצא דופן. זה קשה. כהורים אנחנו מנסים להמעיט את הקושי כי גם הקושי שכן יש הוא מספיק גדול.

גם ילדים שמנים יש להם כל כך הרבה קשיים. בחברה, מול אוכל רגיל, אז לפחות את הממתקים המגרים ביותר להוציא להם מהבית. שלא יראו הורים ואחים זוללים שוקולד והם אוכלים מלפפון, זה פשוט לא פייר לעשות כזה דבר לילד.

ילד צריך מרווח נשימה בבית. אחרי שהוא הלך לבית ספר וחילקו ממתק שאסור לו והתאפק, והלך לחבר והיה אסור לו להתכבד שם והתאפק, הוא צריך לבוא הביתה ולהתאפק שוב? לא מגיעה לו מנוחה?

(אומרת את זה בתור מי שמכירה שתי משפחות שמתמודדות אחת עם צליאק לאחד הילדים ואחת עם אלרגיה חמורה לביצים. אכן לילדים יש אחריות מחוץ לבית אבל בתוך הבית ההורים עושים הכל לתת להם הרגשה שהם לא שונים, ולא צריכים כל הזמן לקנא, ולהתאפק. כי אם לא בבית אז איפה?)

ועניתי לה גם לגבי השוקולד לאפיה, הוא באמת טעים. אני לא מחזיקה בבית כי אחרת כולם אצלי אוכלים. אני ובעלי והרזים והשמנים.

מה שמפתה מדי, מוציאים. או שמים בקופסא וסוגרים שלא יהיה "לעבור ליד המגש ולחטוף" 

מסגלים הרגלים שעוזרים.

יש עבודה של דחית סיפוקים, ומנסים להקל במה שאפשר, ובמה שאי אפשר עובדים.

ורק שתדעי אני חוזרת על השיחה הזו לפני כל נסיעה לשבת להורים שלי.

אמא, אני מבקשת ממך אל תתני יותר משוקולד אחד. אמא, אנחנו צריכים ירקות מבושלים בארוחה אני אבשל ואביא (ואז היא אומרת לא לא אני שמחה להכין לכם. אבל אני תמיד מציעה להביא כי זה עבודה מרובה)

אמא בבקשה אל תסתכלי על מה שהילדה אוכלת ואל תעירי לה גם אם לדעתך היא אכלה יותר מדי

בבקשה אל תקנו קולה

כן. זה עבודה שלי כאמא לעזור לבת שלי. וההורים שלי שמחים לעזור רק לא זוכרי, שוכחים, קשה להם. אז אני מזכירה ומבקשת

אני עושה מה שאני יכולה, והבת שלי עושה מה שהיא יכולה

אני לא יכולה לא לאכול במקומה, אני כן יכולה לדאוג שיהיה בבית את האוכל הנכון. וזהו. מעבר לזה זה כבר אחריות שלה באמת.

אבל באמת לא לגמרי מבינה. אולי בגלל שהשיניים כאבו לו ממש עכשיו, אבל אחרי חודש, אם הוא כבר לא זוכר שכואב, וזה לא שאוכל = טיפול שיניים מיד, זה לוקח זמן . מאמינה שכל ילד יחזור לאכול ממתקים חודש אחרי העקירה... 

כנל השמנה לא רואים מיד, לא מבינים את התוצאות, אבל תכלס כן בסוף החברה צוחקת עליך ו- וואלה, זה בדרך כלל לא מספיק בכלל בשביל להפסיק לאכול.\

אני יודעת שזה אופנתי לומר את זה. ואני חושבת שיש הרבה מבוגרים שזה נכון להם

ילדים, פחות.

זה שבעיני חצילים זה גועל נפש לא אומר שזה לא אוכל ממש מגרה בעיני מישהו אחר. גם ילדה. ואני תמיד אהבתי שוקולד מריר יותר מחלבי. כך שזה לא סימן בעיני

ושוב, לדעתי חור בשן שיקרה עוד הרבה זמן לא מספק מטרה ברורה יותר מלעלות מידה בחולצה שגם ככה מתפוצצת עלייך. שתיהם דברים שיקרו בעתיד ולא תוך יום.

דחיית סיפוקים זה עבודה קשה לכולם. ולא על כל ילד שאוהב אוכל ועגלגל צריך להדביק אכילה רגשית. אני באתמ חושבת שמשתמשים במושג הזה בחופשיות רבה מדי. לרב הילדים בני 10 אין בעיות רגשיות שגורמות לאכילה רגשית. ואני הייתי אחת מהילדים האלו ועכשיו יש לי אחת כזו אז אני מרשה לעצמי לכתוב

לאהוב לאכול זו לא בעיה רגשית באופן אוטומטי. לפעמים זה פשוט מה שזה. לאהוב אוכל טעים. והרבה. 

מגיפת ההשמנה כשמה כן היא . מגיפה. וילדים עם חורים בשיניים יש לרוב והם לא הפסיקו לאכול ממתקים אף על פי שרוב ההורים אומרים לילדים שלהם בדיוק מה שאמרת

יש ילדים עם יכולת שליטה עצמית גבוהה, זה יוצא דופן. זה אגב יוצא דופן גם אצל מבוגרים. אחרת לא היו כל כך הרבה בעיות סכרת וכולסטרול וניתוחי קיצור קיבה - כי הרי אפשר פשוט להפסיק לאכול מה שמזיק לי כמו הבן שלך. אבל זה לא קורה. כי אנחנו בני אדם ומתקשים בשליטה עצמית ודחיית סיפוקים גם כשהאחריות היא רק שלנו. ומה שקשה למבוגרים עוד יותר קשה לילדים. 

בקיצור, יש פה הרבה מעבר ללהעביר אחריות

כיף שיש לך כזה ילד בעל שליטה עצמית גבוהה.

אבל אין כזו משוואה של : נעביר לילד אחריות ובחירה = הוא יבחר את הבחירות הנכונות.

כמו שהקב"ה נותן בחירה לנו ולא תמיד אנחנו בוחרים נכון.

יש ילדים שיש להם מעטפת ואחריות ובחירה והם בוחרים לא לעשות שיעורים, ללכת לישון מאוחר, ולאכול לא בריא.

ואז ההתמודדות של ההורים קשה מאד. 

שמחה בשבילך שלא נתקלת בזה. אל תניחי הנחות שכל מה שילדים עושים נכון ולא נכון זה בזכות או בגלל ההורים שנתנו או לא נתנו אחריות או עשו טעויות וכו.

את נתת לילד שלך אחריות. הוא בחר לא לאכול ממתקים. בכל שלב בחיים יתכן שהוא ישנה את הבחירה שלו. הרי האחריות שלו מותר לו לבחור. אם מותר לו לבחור רק את הבחירה שנכונה בעינייך זה לא באמת בחירה ואחריות, ואם את מניחה שזה שהעברת לו בחירה, ותחושת אמון ואחריות וכו זה יגרום לזה שהוא יבחר נכון.. .אז לא. זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים.

בדחיפות. מכיו ןשמצד אחד אמורים לאכול מליון קלוריות בשנים האלו, הגדילה מואצת

מצד שני את אומרת שהיא כבר עלתה המון המון וזה בעיה. 

רופא אמר לי פעם ששומן מכביד על העצמות ויכול להשפיע על הגדילה לרעה (רופא מומחה בתחום)

ממליצה לך על אולגה רז. אני חושבת שהיא מקבלת גם לגיל הזה. האשה אלופה, עם גישה לעניין של להיות שבעים ולשמוח ומאד מאד מאד מקצועית.

אנחנ וכל הזמן מחמיאים לה כמה שהיא יפה ומהממת, אני משקיעה המון כסף בלקנות לה בגדים שיחמיאו לה. כסף לא שיקול מבחינתי בבגדים רק אצלה, העיקר שתיראה מהמם. ואני גם מדגישה לה המון את הכשרונות שלה (שיחה שלא מתאימה אולי לגיל ממש צעיר אבל כן, אמרתי לה כמה פעמים כמו שיש אנשים שקשה להם בלימודים והם רזים מטבעם, אז לך בלימודים קל טפו טפו את גאון, ובקטע של רזון את צריכה לעבוד. לכל אחד יש מה לעבוד בחיים. אחת יכולה לאכול ארטיקים חופשי והשניה לא צריכה ללמוד למבחנים ומוציאה מאיות. אלו החיים..)

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

בבית חולים עצמו…

זה נשמע הזוי, אבל גם וולט מגיע עם ספרים 

עברה שם מישהי ביום שישי והציעה לי לשאול ספרים ומגזינים חרדיים לשבת מספריה ניידת שיש בבית החולים (שערי צדק).

זה לא היה הכי הטעם שלי, אבל בהחלט היה במקום...

באמת שבת אחר כך אח שלי וגיסתי באו לבקר ביום שישי ושאלו מה להביא, אז ביקשתי ספר וזה היה ממש נחמד... (תודה @לפניו ברננה!🩷)

וחיבוק לך על האשפוז... לא כיף להיות בשבת בבית חולים❤️

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

נשמע לי סיוט לעשות הפקה בהפתעה ועוד פעם בשנה אבל כי זה האופי שלי, כנראה שאתם אוהבים את זה.

בכל מקרה, נראה לי גם כשיש רף וציפיות גבוהות אפשר לדבר על זה ביניכם.. את יכולה לשתף אותו בקושי ואולי תורידי טיפה את הרף

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

תודה על השיתוף!!!

נותן כוח ותקווה. משתדלת להתפלל גם על הילדים אחד אחד בהדלקת נרות. וזה ממש מחזק ונותן כוח  ותקווה לשמוע. ואני צריכה את זה..

בע"ה שתמשיכו לקצור את הפירות על כל העבודה הקשה שלכם.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

זה באמת מרגששש

ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.

אמנם בעוצמות משתנות אבל קשה לי להאמין שלא יהיה בכלל.
בהריונות הקודמים תמיד אמרו לי:
תחשבי טוב, אולי הפעם זה לא... ותמיד היה קשה.
אז מעדיפה לא להשלות את עצמי ולהיות מוכנה לבאות...

רוצה הריון ובלחץ מהריון. זה תמיד הולך יחד.

והעיקר בשעה טובה וידיים מלאות בע"ה! 

מתה על אלו של "תחשבי טוב" כאילו אם אחשוב טוב לא יהיה היפרמאזיס

ככה הגוף שלי וזהו.
דווקא בהריונות שהייתי בהם הכי הכי בהיסטריה והתכוננתי נפשית ופיזית להיפרמאזיס- זה לא הגיע.

היו לי הריונות עם היפרמאזיס, הריונות עם בחילות והקאות סבירות ממש, והריון אחד מושלם בלי כלום

או שהיה לך רק קל?

כי בדר"כ מי שיש לה היפראמזיס קשה זה חוזר שוב ושוב...

אצלי היה בכולם וכל פעם רק החמיר

וככה היפראמזיס רציני מתנהג בדר"כ...

באחרון היה קל יותר (לא התאשפזתי, קבלתי עירויים רק בקופ"ח... כזה...)

והיינו בטוחים שזה מין אחר חחחח
אבל בסוף ילדתי מהמין הקבוע אצלנו בבית.
אולי הפעם יפתיע...

לי היה בחלק מההריונות ברמה של עירוי, ורק במיטה בלי יכולת לעשות כלום (בכל קימה הייתי חייבת לרוץ להקיא, לדבר לא יכלתי).
ובחלק מההריונות היה לי סתם בחילות רגילות כמו של כל אישה סטנדרטית בתחילת הריון.
לא הבנתי מי החליט מה זה היפרמאזיס רציני?
היפרמאזיס לא מחייב להגיע בכל הריון לאותה האישה. עובדה.

אם את אומרת שיש ..

פשוט ממה שאני מכירה ומניסיון אישי, נשים שיש להן היפראמזיס קשה, נדיר מאד מאד שיש להן גם הריונות בלי בכלל...

זכית😉

אבל עברתי הרבה הריונות בלי עין הרע, אז אולי זה גם סטטיסטיקה בסוף, אם יהיו לי 4 הריונות למשל, יהיה לי בכולם, אם יהיו לי יותר מ-4 הריונות, סיכוי גדול יותר שיהיו לי גם הריונות בלי היפרמאזיס.

קשה לדעת כי לרוב מי שיש לה היפרמאזיס לא יולדת הרבה.

אצלי בראשונים לא היה לי היפרמאזיס
התחיל לי בכל האחרונים...

ובקלות!

כל תגובה משמחת ומחזקת..