במקביל לבירור התחושה שאני מסכימה איתך שהיא חשובה, הפותחת מתארת פה בעיה קיימת. גם בצורת האכילה וגם במשקל.

ללכת לדיאטנית זה לא לטאטא את הבעיה. זה לפתור את הבעיה הקיימת, במקביל לבירור הרגש ועבודה רגשית גם של האמא ואולי גם של הבת @רעותוש10 עכשיו לפי התיאור שלך שמפורט יותר אני נוטה להסכים שיש פה הרבה רגשי. ועדיין דיאטנית זה חובה בעיני כצעד ראשון או מקביל לבירור הרגשי.

שומן הוא בעיה בריאותית וכשהוא יותר מזה הוא הופך לבעיה ריגשית וחברתית בפני עצמו. ממש מפריע לי שאת חושבת שללכת לדיאטנית ולנסות לפתור את הבעיה הנקודתית שנוצרה זה "להעלים" בעיה. ממש. 

ילדה שבגיל 10 יש לה עודף משקל של 10+ קילו שלא תדעי לאיפה היא יכולה להגיע. צריך לעצור את זה, ואפשר להשתמש בהרבה כלים בשביל זה. אבל אין פה טאטוא של שום בעיה, יש כמה כיווני טיפול והם מקבילים, לא מחליפים.

(65 קילו על 163?? את צוחקת עלי? זה רזה. יקירה, לא יודעת מה אמא שלך עשתה לך לראש אבל זה רזה! שלא תזכי לדעת מה זה שמן באמת, וילדה שמנה. שמנה. שלובשת בגדים של נשים בגיל 13 כי אין, פשוט אין בגדים. סבל אמיתי לילדה ולאמא)

נסיון רב שנים ועגום.

בת כמה הגברת? ממתי היא שמנה, וכמה?

חשוב להבין שזה תהליך משפחתי. מאד קשה לומר רק לאחת לא לאכול דברים מסוימים.

אנחנו כמשפחה, כתבתי על זה לא מזמן כמה צעדים שעשינו:

שתיה מתוקה- רק בשבת, ורק מים בטעם, לא קולה. שאר השבוע מים.

ממתקים - אחד ליום, וקונים את האריזות הקטנטנות, אלו שבתוך מארזים 20 גרם במבה או ביסלי למשל. במצבים קשים הורדנו ממתקים לגמרי ואמרנו ממתק רק בשבת.

ארוחות צהרים וערב חייבות להכיל ירקות מבושלים או חיים. לא אוהבת? תאכלי כף. לאט לאט מורידים את כמות הפחמימות. מלמדים את כל הילדים איך צלחת בריאה אמורה להיראות - חלבון, מעט פחמימה, הרבה ירקות. מראים לה כמה כפות אורז נחשבים "נורמלי" - למשל שלוש כפות לא גדושות. אני אומרת מראים לה אבל למעשה זה לכל הבית והילדים.

אנחנו דיברנו המון על תזונה בריאה בריאה בריאה. גם לילדה דיברנו יותר על בריאות פחות על יופי. אבל תדעי לך שילדים זה עם אכזר והם מציקים בכיתה במוקדם או במאוחר. 

אפשר לדבר על כמה חשוב לאכול אוכל בריא כדי שנגבה לגובה ולא לרוחב. 

 3 פירות ליום זה מאד חשוב אבל לא יותר

לדאוג שיהיו בבית פירות וירקות שטופים ושיהיה סלט חתוך או ירק מבושל בארוחה.

ולצאת איתה להליכות, זמן איכות נהדר עם אבא ואמא. אנחנו יוצאים איתה לסירוגין ומקפידים מאד.

לא מזמינים פיצות, בחופש הגדול מגדירים שארטיק שווה זה אחת לשבוע ובשאר הזמן מסתפקי בקרטיב (גם מטעמי חיסכון וגם על זה דיברנו. שלא ישמע רק קלוריות)

והמון המון דוגמא אישית, אני מספרת הרבה על כמה קשה לי, איך אני מתמודדת, וכו.

עם כל זה, ועם ליוי של דיאטנית ילדים במשך שנים, היא הלכ הותפחה. עכשיו היא כבר נערה והיא הולכת למישהי מעולה מרצונה האישי והיא התחילה לרדת. אז אנחנו לא דוגמא מושלמת ובכל זאת, התחלנו מאוחר מדי ולאט מדי לדעתי , כל מה שאני מתארת לך לקח שנים שנים בעיקר בריבים מול בעלי שפשוט לא הצליח לראות שהיא שמנה ושזה בעיה והיה לו מאד קשה לוותר על לפנק אותה בקולה ובשוקולד, מרב אהבה הוא התפיח אותה כמו בצק. זה היה תהליך ארוך בו גם הוא למד שאפשר לצ'פר ילדה שדברים אחרים חוץ מאוכל. ממש היה לו קושי איום ונורא עם זה. ממש קושי נפשי שלו.

הרעיו ןבגיל שלה הוא בשום אופן לא לרדת, אלא רק לשמור על המשקל הקיים ואז כשהיא תגבה זה יתאזן

מרגע שהיא מקבלת מחזור היא אמורה לאכול די הרבה קלוריות כדי לגדול בצורה מיטבית,גיל התבגרות הוא משהו אחר לגמרי. רק תזכרי שיהיה לך בראש כשתגיעו לשם.

מקווה שעזרתי משהו, מוזמנת לשאול שאלות

אי אפשר לדרוש מילדה בת עשר לרואת משהו טעים ולהתאפק. את צריכה להוציא נשנושים וממתקים מהבית, שתיה מתוקה וכו. זה התמודדות וויתורים שלנו כהורים.

חוץ מזה חייבת לומר ששמעתי על כאלו שמשמינות לפני ההתבגרות קצת ואז נותנות קפיצה לגובה והכל נעלם

אבל בכל אופן מכיון שהשמנה דורינו זה מגיפה ממש גם בילדים לא הייתי סומכת על זה אלא מנסה לאזן את התזונה בבית ולהוסיף לה חוגי ספורט , כדורסל, ריקוד , מה שהיא אוהבת. ואם לא מתאפשר בגלל קורונ הוכו אז הליכות עם אמא (מאד בריא בשבילי ללכת ומשעמם לי לבד, את מוכנה לבוא איתי חמודה ונפטפט קצת שלא ישעמם לי? ככה..)

עשו לי את זה גם בתור ילדה וגם בתור מבוגרת וזה.. סליחה ב**יט

אנשים אוהבים לאכול.

זהו

יש אנשים כאלו

ואנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם דחיית סיפוקים. אין לנו שום בעיה רגשית , לאהוב אוכל זה לא בעיה רגשית כמו שלאהוב נעליים זה לא בעיה רגשית

לקנות מלא נעליים עולה מלא כסף, לומדים לדחות סיפוקים

לאכול משמיםן, לומדים לאכול פחות

אכן שוקולד מריר זה טעים. גם אצלי נגמר. אז הפסקתי לקנות. 

רוצה לאפות עוגה עם דוקולד? יורדת למכולת קונה שוקולד אופה. אין שוקולד לנשנוש

אופה עוגה לשבת - מקפיאה מוציאה רק כמה שצריך לשבת, יש פרוסה שתיים לכל אחד ואז זה נגמר. אין פיתוי

מכינים חצילים או ווטאבר- את אומרת לה, מתוקה זה לשבת. שימי בקופסא אני לא מרשה לאכול ממה שהכנו לשבת. 

גבולות מה את מרשה ולא מרשה לעשות בבית , היא רק בת עשר. 

דבר ראשון תלכי לדיאטנית ילדים. תקבלי הנחיות, תשמעי ממנה מה כן בסדר ולא בסדר. מי אמר שהיא כזה לא בסדר? אולי הדיאטנית מסדרת לך את הראש ואת רואה שהבת שלך די נורמלית? את לא יכולה לקבוע על דעת עצמך לפני בדיקה של איש מקצוע בתחום שיש לה בעיה רגשית . חבל להכניס לה כאלו רעיונות לראש. סליחה שאני קצת נחרצת אבל זה ממש מפריע לי.

יש אכן אנשים שזו בעיה אצלם ברמה שמצריכה טיפול רגשי. נכון.

הגישה שלי היא לנושא בכללותו. אכן, אוכל מנחם. האם זה מצריך טיפול רגשי שהתרגלנו שאוכל מנחם? לדעתי לא. זה מצריך עבודה אישית שלנו, עבודה על דחיית סיפוקים, על מציאת מקורות נחמה אחרים, על שליטה עצמית. כל מיני דברים. שלדעתי -  וזו דעתי בלבד בתור מי שהיתה ילדה שמנה ועכשיו היא אשה שמנה שניסתה חלק מהדברים הללו- לא כל דבר מצריך "טיפול" 

זה שאני אומרת שמשהו לא דורש טיפול פסיכולוגי \פסיכודרמה \ ווטאבר, לא הכוונה שלא צריך לטפל בו. פשוט הכוונה שלי שקצת מוגזם היום הגישה שכל דבר רצים לאיזה מטפל \יועץ\ וכו. 

אני הכי בעד לתת סביבה תומכת כמו שכתבתי בשרשור הזה, לדבר על בריאות, על יופי, על מושגי אכילה נכונים, על מתי אנחנו רוצים לאכול ומתי משעמם לנו ובואי נחשוב ביחד איך עובדים על זה, ללכת לתזונאית. 

אני אישית לא חושבת שצריך טיפול רגשי לילדה, לשם הדוגמא, שכל פעם שעוברת ליד מגש מושיטה יד. היא צריכה ללמוד לעבוד על שליטה עצמית, היא צריכה להבין למה זה חשוב. 

כמו שאם הילד שלי לצורך הדוגמא לא מצליח להפסיק להרים ידיים בשעת מריבה אנחנו נעבוד על זה בכל מיני צורות אבל אלא אם כן זה יהיה מצב אקוטי לא אחשוב שהוא צריך "טיפול"

ללקיחה של ילדים לטיפול יש גם צדדים שליליים, יש את הסטיגמא שהם יחשבו על עצמם כמה שהם בעייתיים, יש את זה שהם יכולים לקשר אוכל למקום עצוב ומפחיד שדרש איש מקצוע, לפעמים זה יכול להחמיר את הבעיה במקום לפתור אותה. 

אז שוב, אני לא אומרת שאין מצבים שצריכים מטפל מקצועי, ואני לא אומרת שלא צריך לטפל באופן כללי. אני פשוט לא אוהבת את הריצה הזו עם כל בעיה ל"טיפול" . כאילו שכחנו להשתמש קצת בהגיון שלנו בחיים. 

אמא יכולה להכיר את הילדה שלה ולדעת האם באמת יש בעיה רגשית רצינית בחיים שלה בחברה או חס ושלום בתחומים אחרים. ואז זה אכילה רגשית שמצריכה טיפול רגשי, או פשוט היא גדלה- כמו שאת אומרת, עם הגישה שאוכל הוא מנחם. ואז צריך לשנות את הגישה בבית, צריך לעזור לילדה למצוא דרכים אחרות להתנחם, אבל "טיפול ריגשי" לדעתי לא נצרך. לא כל פעם שצריך לשנות הרגלים בחיים זה דורש טיפול מקצועי.

זו דעתי האישית

וכן, הן מסבירות להם ולך מה נכון. מבחינת מה שיהיה בבית, מבחינת הרגלים, מבחינת גביהה, ואכילה. קודם כל צריך לדעת מה לעשות, ואת זה, למרות שאת יכולה לקרוא וללמוד באינטרנט, זה לא אותו דבר בכלל. זה צריך להיות מותאים לבת שלך, בגיל שלה, עם הנתונים הפיזיים שלה. ועם בדיקות דם שלה. וזה ממש ממש ממש חשוב. ממש.

זה לא כמו מבוגרים שהולכים לקבוצות וone size fits all כאילו, כל הקבוצות אותו תפריט והעיקר זה הקבוצה לחזק אותך.

לא, לילדים זה חייב להיות תפריט מותאים אישית מאד אצל מישהי מומחית שתתאים לכם.

את לא יכולה לדעת כמהבאמת הילדה שלך צריכה לאכול ומה על סמך מה שאת קוראת באינטרנט ומה ש"כולם עושים"

אחרי שתתיעצי עם תזונאית ותדעי בדיוק מה כן ומה לא, ומה הצורך האמיתי, אז תראי מה הדבר הנכון לילדה שלך. האם היא צריכה קבוצת תמיכה לנערות, האם היא צריכה פרסים, איפה נקודות החולשה שלה ואיך את יכולה לעזור לה ללמוד דחיית סיפוקים

אגב אמרת שהיא אוהבת לבשל, יתכן שלקנות ספר בישול בריא ולנסות להכין ביחד אוכל בריא דל קלוריות יכול מאד לעזור.

אבל קודם כל צריך לדעת "מה" ואחר כך "איך"

גם לאנשים מבוגרים שנדרשים לדיאטה תמיד יאמרו - תוציאו פיתוים מהבית. בכל שיטה שתלכי ולכל מי שתלכי.

לבקש שליטה עצמית כזו מילד קטן שיראה ממתקים בבית ולא יאכל אותם בזמן שהוריו ואחיו אוכלים זה אכזרי ממש. כן, לא אחזור בי. אכזרי ממש. ולא ריאלי בשום צורה.

כל איש חינוך \ דיאטן \ רופא\ מטפל מי שלא תשאלי יאמר לך שלא עושים כזה דבר.

השאלה אם היא השיטה הנכונה

שימי לב שלא התכוונתי לא להעביר אחריות. בהחלט צריך להעביר אחריות, מסכימה עם זה מאד. בסופו של דבר זה אחריות של הילד. אבל קודם כל זה צריך להיות מותאם לילד ולגיל שלו.

דבר שני זה שהעברתי אחריות לילדה זה לא אומר שלא צריך לספק סביבה תומכת.

למשל, אחריות של הילדה לעשות פעילות גופנית. מי מצא את החוג ומסיע ומחזיר מהחוג? אני נכון? כי אני מספקת סביבה תומכת 

אחריות של הילדה לא לאכול ממתקים, אחריות שלי לדאוג שהסביבה הביתית שלה תהיה כמה שיותר נקיה מנסיונות, מתוך הבנה שיש נסיונות בלימודים, אצל חברות ומשפחה, ובבית אני אעזור לה שיהיה לה יותר קל. שיהיה לה ירקות ופירות שטופים וזמינים, שיהיה סלט חתוך, שלא יהיו שוקולדים בארון.

השיטה של - זה אחריות שלך וזהו אני לא עושה כלום בנידון וכל שאר המשפחה תמשיך לאכול בכיף מול הפרצוף שלך דברים שאסור לך- היא בעיני לא נכונה ואכזרית.

כנראה לא הבנתי נכון מה שכתבת קודם, השתמע לי שכאילו את אומרת - זה אחריות של הילד וזהו. מתנצלת.

צליאק, רגישות למוצרי חלב, רב המשפחות משתדלות להמעיט את החשיפה של הילד לדברים האלו ככל הניתן על מנת להקל עליו. אם יש לך ילד בן 10 עם צליאק אז לחפם אין ברירה, אבל ממתקים קונים לכולם בלי גלוטן למשל, לא רק לילד. כמה אפשר לבקש מילד להסתכל על כולם נהנים ולהיות יוצא דופן. זה קשה. כהורים אנחנו מנסים להמעיט את הקושי כי גם הקושי שכן יש הוא מספיק גדול.

גם ילדים שמנים יש להם כל כך הרבה קשיים. בחברה, מול אוכל רגיל, אז לפחות את הממתקים המגרים ביותר להוציא להם מהבית. שלא יראו הורים ואחים זוללים שוקולד והם אוכלים מלפפון, זה פשוט לא פייר לעשות כזה דבר לילד.

ילד צריך מרווח נשימה בבית. אחרי שהוא הלך לבית ספר וחילקו ממתק שאסור לו והתאפק, והלך לחבר והיה אסור לו להתכבד שם והתאפק, הוא צריך לבוא הביתה ולהתאפק שוב? לא מגיעה לו מנוחה?

(אומרת את זה בתור מי שמכירה שתי משפחות שמתמודדות אחת עם צליאק לאחד הילדים ואחת עם אלרגיה חמורה לביצים. אכן לילדים יש אחריות מחוץ לבית אבל בתוך הבית ההורים עושים הכל לתת להם הרגשה שהם לא שונים, ולא צריכים כל הזמן לקנא, ולהתאפק. כי אם לא בבית אז איפה?)

ועניתי לה גם לגבי השוקולד לאפיה, הוא באמת טעים. אני לא מחזיקה בבית כי אחרת כולם אצלי אוכלים. אני ובעלי והרזים והשמנים.

מה שמפתה מדי, מוציאים. או שמים בקופסא וסוגרים שלא יהיה "לעבור ליד המגש ולחטוף" 

מסגלים הרגלים שעוזרים.

יש עבודה של דחית סיפוקים, ומנסים להקל במה שאפשר, ובמה שאי אפשר עובדים.

ורק שתדעי אני חוזרת על השיחה הזו לפני כל נסיעה לשבת להורים שלי.

אמא, אני מבקשת ממך אל תתני יותר משוקולד אחד. אמא, אנחנו צריכים ירקות מבושלים בארוחה אני אבשל ואביא (ואז היא אומרת לא לא אני שמחה להכין לכם. אבל אני תמיד מציעה להביא כי זה עבודה מרובה)

אמא בבקשה אל תסתכלי על מה שהילדה אוכלת ואל תעירי לה גם אם לדעתך היא אכלה יותר מדי

בבקשה אל תקנו קולה

כן. זה עבודה שלי כאמא לעזור לבת שלי. וההורים שלי שמחים לעזור רק לא זוכרי, שוכחים, קשה להם. אז אני מזכירה ומבקשת

אני עושה מה שאני יכולה, והבת שלי עושה מה שהיא יכולה

אני לא יכולה לא לאכול במקומה, אני כן יכולה לדאוג שיהיה בבית את האוכל הנכון. וזהו. מעבר לזה זה כבר אחריות שלה באמת.

אבל באמת לא לגמרי מבינה. אולי בגלל שהשיניים כאבו לו ממש עכשיו, אבל אחרי חודש, אם הוא כבר לא זוכר שכואב, וזה לא שאוכל = טיפול שיניים מיד, זה לוקח זמן . מאמינה שכל ילד יחזור לאכול ממתקים חודש אחרי העקירה... 

כנל השמנה לא רואים מיד, לא מבינים את התוצאות, אבל תכלס כן בסוף החברה צוחקת עליך ו- וואלה, זה בדרך כלל לא מספיק בכלל בשביל להפסיק לאכול.\

אני יודעת שזה אופנתי לומר את זה. ואני חושבת שיש הרבה מבוגרים שזה נכון להם

ילדים, פחות.

זה שבעיני חצילים זה גועל נפש לא אומר שזה לא אוכל ממש מגרה בעיני מישהו אחר. גם ילדה. ואני תמיד אהבתי שוקולד מריר יותר מחלבי. כך שזה לא סימן בעיני

ושוב, לדעתי חור בשן שיקרה עוד הרבה זמן לא מספק מטרה ברורה יותר מלעלות מידה בחולצה שגם ככה מתפוצצת עלייך. שתיהם דברים שיקרו בעתיד ולא תוך יום.

דחיית סיפוקים זה עבודה קשה לכולם. ולא על כל ילד שאוהב אוכל ועגלגל צריך להדביק אכילה רגשית. אני באתמ חושבת שמשתמשים במושג הזה בחופשיות רבה מדי. לרב הילדים בני 10 אין בעיות רגשיות שגורמות לאכילה רגשית. ואני הייתי אחת מהילדים האלו ועכשיו יש לי אחת כזו אז אני מרשה לעצמי לכתוב

לאהוב לאכול זו לא בעיה רגשית באופן אוטומטי. לפעמים זה פשוט מה שזה. לאהוב אוכל טעים. והרבה. 

מגיפת ההשמנה כשמה כן היא . מגיפה. וילדים עם חורים בשיניים יש לרוב והם לא הפסיקו לאכול ממתקים אף על פי שרוב ההורים אומרים לילדים שלהם בדיוק מה שאמרת

יש ילדים עם יכולת שליטה עצמית גבוהה, זה יוצא דופן. זה אגב יוצא דופן גם אצל מבוגרים. אחרת לא היו כל כך הרבה בעיות סכרת וכולסטרול וניתוחי קיצור קיבה - כי הרי אפשר פשוט להפסיק לאכול מה שמזיק לי כמו הבן שלך. אבל זה לא קורה. כי אנחנו בני אדם ומתקשים בשליטה עצמית ודחיית סיפוקים גם כשהאחריות היא רק שלנו. ומה שקשה למבוגרים עוד יותר קשה לילדים. 

בקיצור, יש פה הרבה מעבר ללהעביר אחריות

כיף שיש לך כזה ילד בעל שליטה עצמית גבוהה.

אבל אין כזו משוואה של : נעביר לילד אחריות ובחירה = הוא יבחר את הבחירות הנכונות.

כמו שהקב"ה נותן בחירה לנו ולא תמיד אנחנו בוחרים נכון.

יש ילדים שיש להם מעטפת ואחריות ובחירה והם בוחרים לא לעשות שיעורים, ללכת לישון מאוחר, ולאכול לא בריא.

ואז ההתמודדות של ההורים קשה מאד. 

שמחה בשבילך שלא נתקלת בזה. אל תניחי הנחות שכל מה שילדים עושים נכון ולא נכון זה בזכות או בגלל ההורים שנתנו או לא נתנו אחריות או עשו טעויות וכו.

את נתת לילד שלך אחריות. הוא בחר לא לאכול ממתקים. בכל שלב בחיים יתכן שהוא ישנה את הבחירה שלו. הרי האחריות שלו מותר לו לבחור. אם מותר לו לבחור רק את הבחירה שנכונה בעינייך זה לא באמת בחירה ואחריות, ואם את מניחה שזה שהעברת לו בחירה, ותחושת אמון ואחריות וכו זה יגרום לזה שהוא יבחר נכון.. .אז לא. זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים.

בדחיפות. מכיו ןשמצד אחד אמורים לאכול מליון קלוריות בשנים האלו, הגדילה מואצת

מצד שני את אומרת שהיא כבר עלתה המון המון וזה בעיה. 

רופא אמר לי פעם ששומן מכביד על העצמות ויכול להשפיע על הגדילה לרעה (רופא מומחה בתחום)

ממליצה לך על אולגה רז. אני חושבת שהיא מקבלת גם לגיל הזה. האשה אלופה, עם גישה לעניין של להיות שבעים ולשמוח ומאד מאד מאד מקצועית.

אנחנ וכל הזמן מחמיאים לה כמה שהיא יפה ומהממת, אני משקיעה המון כסף בלקנות לה בגדים שיחמיאו לה. כסף לא שיקול מבחינתי בבגדים רק אצלה, העיקר שתיראה מהמם. ואני גם מדגישה לה המון את הכשרונות שלה (שיחה שלא מתאימה אולי לגיל ממש צעיר אבל כן, אמרתי לה כמה פעמים כמו שיש אנשים שקשה להם בלימודים והם רזים מטבעם, אז לך בלימודים קל טפו טפו את גאון, ובקטע של רזון את צריכה לעבוד. לכל אחד יש מה לעבוד בחיים. אחת יכולה לאכול ארטיקים חופשי והשניה לא צריכה ללמוד למבחנים ומוציאה מאיות. אלו החיים..)

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).