את הספסל ההוא שבעלי ישב עם הילדים שקיפצו ממתקן למתקן.
ואני חזרתי עם הבשורה בחיוך מעושה, את ההלם והשבר שנראו על פניו ואת המשפט שנצרב לי בזיכרון "אבל את חזקה נכון"
בטח חזקה.
וכי יש לי אופציה אחרת?
בלי תמיכה את חייבת להיות חזקה.
ואת הבנות האלה, שישבו בספסל לידנו ואכלו להנאתן פיצה, וצחקו.
צחוק משוחרר כל כך.
רציתי להיות שם.
במקום המשוחרר הזה.
אבל הייתי במקום אחר.
פצוע.
מדמם.
חונקת את הצער והדמעות.
רוצה הריון ולו רק בשביל למחוק מהזיכרון את מבע פניו ההמומות של בעלי היקר והאהוב.
זה הכי קשה לי.
מהכל.
תודה לבורא עולם על האוצרות שנתן לי בקלות
בלי להתאמץ, בלי לפחד, בלי לחשוב, בלי למצמץ.
כל כך שמחה שהם באו בקלות, שהתחלתי ברגל ימין.
תודה לך בורא עולם!
בעז"ה מאחלת לכולנו מעכשיו ואילך הריונות תקינים. עם עוברים בריאים ושלמים. בידיים מלאות!
)
), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️