זו לא היתה הכוונה. 

בכל מקרה בנוגע לחברות, חפשי חברה שאת חושבת שיכולה להעמיק איתך את הקשר ותשקיעי בזה.

הרבה אנשים היום מאוד מחפשים חבר אמיתי שיכול להקשיב להם באמת.

אם תהי מישהי שכיף ועושה תחושה טובה לדבר איתה, ישמחו להעמיק איתך את הקשר. 

בהצלחה!

בתור אחת שגרה באותו עיר של ההורים אני יכולה לומר שזה באמת אחד הדברים הכי שווים.. (וזה כמובן אם היחסים ביניכם טובים והם לא מתערבים יותר מידיי וכו')

ואם זו אפשרות אבל את לא רוצה בגלל הילדים, אז תדעי שזו טעות. כי קודם כל אמא שמחה = בית שמח. ילדים תמיד ימצאו חברים חדשים ומהר.

מופיעה בשיא הכוח בתשעת הימים..
כי זה הזמן שגם בשמים בוכים - שלקב"ה אין בית ומקום.. ושאנחנו רחוקים..
ואני ממש מכירה את התחושה שלך מקרוב.
גרנו מרחק שעתיים מההורים עם 2 הילדים הראשונים.. טבעתי לגמרי בלבד הזה.
היום אנחנו סמוך אליהם מאוד (מאוד! וגם זה לא קל) ויש לזה הרבה שיפור -
אבל הייתי צריכה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות של עצמי כדי לעבור.

שווה ללעבד את הדברים (אולי אפילו עם מטפלת רגשית למפגש 1) ולראות באמת מה אפשר לעשות ואיך למצוא פתרון שתהיי שמחה בו..
 

המילה שהידהדה לי יותר מכל בהודעתך, אפילו שלא נכתבה במפורש, היא המילה לבד

נדמה שאת מרגישה לפעמים כל כך כל כך לבד

שאת מרגישה שאת צריכה לסחוב את העול הזה שנקרא החיים,

עם כל הצלקות הנפשיות,

עם כל הטיפול בילדים ובבית

עם כל מורכבוית החיים -

והכל בלי תמיכה

והכל כל כך לבד.

וההרגשה הזו,

של הלבד הזה,

היא הרגשה נוראית!

היא הרגשה שלפעמים מבעבעת בנו אפילו כבר מילדות.

האם הרגשת בעבר הרגשה דומה לזו? שאת לבד?

בילדות?

בנערות?

מתי עוד הרגשת כך?

מה היה שם?

איך את מרגישה כשאת כל כולך בלבד הזה?

ועכשיו נסי בבקשה לחשוב על סיטואציה/ות בהן הרגשת שאת ממש ממש לא לבד,

מה היה שם?

איך הרגשת שאת עטופה ומלאה בתמיכה ועידוד? למשל מבעלך?

מה הוא אמר? איך הפנים שלו היו נראות?

מה את אמרת? ואיך הפנים שלך היו נראות?

ומה עוד היה שם?

ומי זאת "דובדובה" כשהחלק של השיתופיות והתמיכה שולט בה והיא נפרדת לרגע מהרגע של הלבד ששולט בה?

ומה היא יכולה להשיג שהיא נפרדת לרגע מהלבד - והיא כל כולה בחיבור ובשיתוף?

נסי לדמיין רגע לאט לאט את כל מי *שעוד איתך* והיה איתך בחיים האלה.

את אישך.

את המשפחה כולה המורחבת והמצומצמת.

אותנו במרחב הוירטואלי.

את הקב"ה כמובן!

את כל מי שנמצא גם כאן 

ואז תתמלאי רגע בעובדה הפשוטה אך הכל כך חשובה הזו ש-

את לא לבד!

את שומעת יקרה???

את

לא

לבד!!!

את לא לבד!!!

אחרי שאימצת עמוק ללבך פנימה את העובדה שאת לא לבד

יכול גם לעזור אם תתרכזי כרגע בשני מישורים:

 האחד - למלא את עצמך,

לחזק את עצמך

למצוא לעצמך עוגן, מקור לשאיבת כוחות, לשמחה, למילוי מצברים, להנאה וכיף ואושר בחיים.

האם יש לך מקור כזה בחייך?

אדם כלשהו שיכול לתת לך תמיכה?

בעלך? אחות? חברה? אמא? אחר?

אני חושבת שלכל אדם חשוב שיהיה לו לפחות מישהו/מישהי אחד בעולם הזה שיהיה העוגן שלו.

ואם לא בנמצא כרגע במעגלים הקרובים אלייך, אולי אפילו תמיכה חיצונית ומקצועית תועיל לך, בדמות מטפלת טובה ואוהדת שתעזור לך לטפל בעצמך ולעשות סדר בחייך.

כשאת תהיי חזקה - וכאשר לך יהיה טוב - כלל שאר התחומים בחיים יהיו יותר ברי ביצוע, פחות מאיימים, פחות מציפים.

מעבר לתמיכה אנושית שאת ממש זקוקה לה,

נסי למצוא לך בחייך דברים שמחיים אותך, שממלאים אותך

ממה את נהנית?

מה מסב לך אושר ושמחה?

יש לך תחביבים?

יש לך קצת זמן לעצמך?

מה את אוהבת לעשות הכי הרבה?

נסי לעשות רשימה של דברים כאלו,

ולהקדיש להם לפחות שעה ביום - שהיא רק רק שלך,

לעשות פשוט טוב וכיף לעצמך. בלי לחשוב על אף אחד אחר חוץ ממך.

כולנו יש תבניות במוח ודפוסים שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב

כי ככה גדלנו, כי ככה למדנו, כי ככה התרגלנו.

לשבור הרגל זה דבר קשה מאוד, מאוד. לכולם.

ולשבור הרגל בגיל בוגר זה אפילו קשה שבעתיים.

אם המוח שלנו הרגיל אותנו שאנחנו בעצם לבד - אנחנו נאמין לו! ואפילו כשלא נהיה באמת לבד - הוא יאמר לנו שאנחנו כן

אבל עם עבודה תהליכית ומרוכזת אפשר לשנות את זה לטובה

לאט לאט לקבע הרגל חדש, טוב, אמיתי ונכון

ובסוף ההרגל הטוב יתקבע לו במוח ו*הוא* יהפוך לו להרגל קבוע!

אבל דברים כאלה לוקחים זמן. (סתם לצורך הדוגמא של כמה קשה זה לשבור הרגלים: אם יגידו לך או לי שמהיום חייבים למחוא כף בכל פעם שכועסים, ואנחנו התרגלנו בכלל לבכות/לצעוק שכועסים - המוח שלנו יגיד לנו: "מה פתאום למחוא כף עכשיו?! מה קשור?! צריך לבכות/לצעוק!

ואז ננסה בכוח,

וננסה שוב,

ופעם נצליח

ואחר כך נשכח ושוב נבכה ולא נמחא כף

ואחר כך שוב ושוב - עד שנצליח יותר ועד שזה יתקבע אצלנו כטבע שני ממש)

- עכשיו לגבי זה שכתבת שכרגע אין לך תמיכה פיזית מהמשפחה הגרעינית שלך.

גם פה, אני רוצה לשאול ברשותך:

במה זה מתבטא?

למה את מרגישה תלישות מהמשפחה שלך?

חשוב מאוד לשאול את עצמנו את השאלות הללו.

כי לפעמים הרגשה רעה מכסה את כל הטוב שכן יש בחיים.

זה מובן וטבעי לגמרי, אבל חשוב להבין את זה.

לא הכל באמת רע.

אולי פשוט שמרגישים עצובים - זה מוחק את כל הטוב בזמן נתון. וזה גם בסדר.

רק לא לשכוח את הטוב שכן יש.

כשאת מרגישה בדידות במקום מגורייך -

 למה את מרגישה בדידות?

איך את תופסת חיי קהילה? מה צריך להיות בחיים שלך כדי שלא תרגישי את הבדידות הזו?

מה חסר לך בעצם?

לא תמיד יש זמן להכל.

משפחה צעירה עם ילדים לא תמיד מוצאת זמן לטיפוח יחסי שכנות וחברות. לפעמים פשוט אין את הזמן והכוחות לכך!

- לגבי הנקודה שהעלית על הריחוק מבעלך בנקודה הספציפית הזו של הריחוק מהמשפחה:

בריבים בכלל, וגם ב"ריב" הזה חשוב לזכור -

שלפעמים "בעידנא דריתחא" מה שנקרא,

אחד מבני הזוג, או אפילו שניהם,

יכול לא להגיב כ"כ טוב אפילו לאמירה האמיתית והמדויקת הזו שהשני אומר ממה הוא נפגע.

לכן צריך לדעתי לקרוא את המציאות עצמה בזמן אמת,

ולקרוא את בן/בת הזוג בזמן אמת ולא רק את עצמנו

כי לעיתים, אפילו שהכוונות ואפילו המעשים שלנו טהורים וטובים - לצד השני אין את הפניות באמת להקשיב מכל הלב,

לא מכוונה רעה חלילה,

אלא כי הוא עמוס/טרוד/לחוץ/רעב/עייף/אחר עכשיו,

וגם אם נגיד לו "נפ-געתי ממך שאמרת ___" הוא יכול להרגיש כעוס ולהתקיף חזרה במקום לקחת לתשומת ליבו,

מה שאין כן אם כל אחד לוקח לעצמו קצת זמן עם עצמו להירגע,

זה יכול להיות כמה דקות,

זה יכול להיות כמה שעות

וזה יכול להיות אפילו יום שלם -

העיקר שחושבים על הנעשה, לוקחים קצת אוויר לנשימה ואז מוצאים זמן שנוח ומתאים ל*שני* בני הזוג, כדי שהדברים לא רק יצאו מהלב, אלא גם יתיישבו על הלב.

ממה שכתבת - את בעצם אומרת שחיי היומיום שלכם, השגרה שלכם, היא דווקא שגרה טובה ומבורכת וטוב לכם יחד.

שזה דבר חשוב ולא מובן מאליו בכלל.

את מעידה שיש לכם זוגיות מעולה

אהבה גדולה

הילדים עם חברים

הילדים מצאו את עצמם

בעלך מצא את עצמו

יש חברות בכל זאת שם, אלא רק שהן לא חברות ילדות

יש לך תמיכה עצומה מבעלך

לפעמים את גם בוכה לאחותך או לחברה

לרוב בעלך מבין אותך

חם אלייך

הוא נותן לך תמיכה נפשית

הוא נותן לך תמיכה גם מרחוק

זה המון יקרה!

איזה יופי!

ויותר מזה,

את כותבת שהרגעים בהם את מרגישה את הפער הם רגעים שבלי שום קשר לזוגיות הם קשים, חדשים, ומלאי אמוציות גם בגלל מטענים וצלקות מהעבר.

ולפעמים *כשאנחנו* במקום "הקטן" שלנו - שאנחנו לא מרגישים במטבינו - ממילא אנחנו מביאים את עצמנו פחות טוב גם לסביבה הקרובה והרחוקה כאחד

זאת אומרת, אם תשימי לב ובאמת תבחני את עצמך באובייקטיביות, אולי תגלי שבכל מישורי החיים ה"תפוקה" שלך בתור עצמך יורדת במצבים האלה, שאת אחרי לידה או דאוגה מאוד, או עצובה מאוד וכן הלאה.

גם התפקוד שלך כאמא, או בעבודה, או בשמחת החיים הכללי, או בכוחות הגוף, או בתקתוק הבית, או בעזרה לזולת, וכן, גם בזוגיות - גם הוא פחות במצבים כאלו.

נסי להפריד את התקופות האלה כי הן באמת קשות ומוצפות בפני עצמן.

- שומעים ממך שאת מחפשת שבעלך יהיה הכתובת, המקום הבטוח, וזה באמת קורה הרבה אבל לא תמיד תמיד,

אז במקומות הללו בהם את מרגישה שהוא "לא תמיד" הייתי רוצה לשאול אותך:

במה בדיוק הוא לא הכתובת והמקום הבטוח?

מה היית רוצה שהוא יאמר לך?

מה היית רוצה שהוא יעשה בשבילך?

ניסית פעם לומר לו זאת ברחל בתך הקטנה? מה הייתה התגובה?

כי תראי, זה מאוד כללי לומר שהוא לא המקום הבטוח,

יכולות להיות לך בראש הר של ציפיות ממנו וממה תפקיד הבעל במצב כזה לאשתו,

זה מושפע הרבה מהחוויות שלך, מהתפיסות שלך בחיים, מהאמונות שלך, ממה שראית סביבך בילדות, מחלומות, מרגשות ומעוד דברים.

אולי אולי בעלך חושב שהוא כן המקום הבטוח, אבל פשוט עושה זאת בדרכו שלו?

אולי הוא רואה זאת אחרת במוח שלו ולכן פועל אחרת?

אולי בשבילו לתת לך עוד שעה לישון בבוקר ולקחת את הילדים החוצה - זו זו העזרה וזו זו הדרך לומר לך עד כמה את חשובה לו וכמה הוא אוהב אותך?

דיברתם על זה?

ככה, בפירוט?

אם לא, אז כדאי.

כולנו אנשים שונים.

מדברים "שפות" שונות

מכירה את שפות האהבה?

זה בכללי, אומר שכל בן אדם "מתוכנת" להרגיש אהוב ולהראות אהבה בדרך אחרת-

חלק בשפת המגע - ע"י מגע פיזי, חיבוקים, נשיקות, יחסי מין

חלק בשפת המילים - ע"י מילים טובות ומחמאות

חלק בשפת המתנות - ע"י קניית מתנות

חלק בשפת היחס ותשומת לב - ע"י זמן משותף ביחד, פריקה ושיתוף

וחלק ע"י עשיית דברים טכניים לבית - כמו כלים, קניות וכל תקתוקי הבית למיניהם

חלק בשפת הסליחה - לדעת לסלוח ולדעת לבקש סליחה

חלק בשפת הקבלה - לקבל את השני בדיוק כמו שהוא, למרות כל מגרעותיו

ויש עוד שפות.

איזה שפות את חושבת שאת מדברת?

איך *את* מרגישה אהובה?

איזה דברים בעלך יכול לעשות שיגרמו לך להרגיש שהוא אוהב אותך ואת חשובה לו?

איזה שפות את חושבת שבעלך מדבר?

איזה שפות הוא חושב שהוא מדבר?

איך *הוא* מרגיש אהוב?

איזה דברים את יכולה לעשות שיגרמו לו להרגיש אהוב?

נסו בזמן נעים להעלות את זה ביניכם. זה מאוד מקרב.

כשאת מרגישה עצובה ודאוגה ורוצה שבעלך יהיה הכתף שלך - אני חושבת שצריך לעשות זאת בהדרגה לפי היכולות שלו.

כי יכול להיות שהוא בעצמו לא יודע איך מכילים דבר כזה,

שהוא בעצמו מבולבל ומפוחד,

שהוא בעצמו מרגיש *** של בעל שהוא רואה את אשתו עצובה כל הזמן והוא חסר אונים מלעזור לה

שהוא לא יודע איך להרגיע אותך

שהוא מפוחד, ועמוס בעצמו ממה שיש לו בחיים וממה שהוא עצמו עובר 

אולי אין לו פנאי רגשי כרגע להכיל את הרגשות הקשים האלה.

לכן באמת טוב אם תמצאי חברה או אחות או מישהי קרובה לפרוק לה, פשוט לשפוך...

גם בטלפון

או בפורום

או ללכת לאשת מקצוע ולשפוך את הלב

ולעבד את כל הצלקות האלה שכתבת שהיו לך ומעיבות עלייך ועל חייך

ואז ברגעים שכן תשתפי את בעלך - וזה לא יהיה כל הזמן, אלא מדוד - אולי הוא ימצא בעצמו יותר כוחות לתת לך את הכתף.

אולי ממש לתחום את זה.

להגדיר ששיחות חשובות עושים שיוצאים למסעדה פעם ב3 שבועות.

שם מדברים על הכל.

שם יש פנאי וזמן להעלות את כל מה שמפריע או משמח בחיים.

אין טלפונים, אין ילדים בוכים ברקע, אין עבודה, אין עייפות - יש אותך ואותו.

נסו לעשות לכם את זה כהרגל קבוע.

ככה הוא יודע שבשאר הזמן הוא לא צריך להיות דרוך נון סטופ ולהיות פנוי רגשית נון סטופ, ושהוא יכול קצת לנשום לרווחה,

ואת יודעת שיהיה לך את הזמן הזה שבו הוא מרוכז בך כל כולו ואת מרוכזת בו כל כולך.

זה נותן הרבה הזמן הקבוע מראש הזה.

(וזה יכול להיות כל זמן שנוח לכם - אפשר ארוחת ערב ביתית פעם ביומיים, או כל דבר שמתאים *לכם*).

בנוסף לעיל, נסי גם כאן לומר לו בדיוק מה את צריכה ממנו,

מה הוא צריך לעשות כדי שתרגישי יותר רגועה.

אולי הוא בעצם לא כ"כ יודע?

כדאי לקבוע זמן קבוע מראש ותחום לשיחה.

(כמובן שבין לבין אפשר לדבר והכל בסדר, פשוט שיש משהו קבוע המוח  יכול "להתכוונן" לזה יותר בקלות...

נסי ללמוד לומר דברים בלי לפגוע, זה גם לימוד בחיים ולא בושה ללמוד.

נסי להתחיל את השיחה בדברים טובים עליו, בשבחים,

ואת הביקורת לומר בצורת בקשה ולא בצורת פקודה,

ולומר אותה בשפה נעימה, בשפה שאת מתארת מה *את* צריכה, מה *לך* קשה ולא כמה *הוא* לא בסדר - תמקדי את הכל בך בלבד ולא לומר עליו דברים שליליים בכלל! רק לדבר על הצרכים *שלך*

להוסיף אח"כ "הייתי שמחה אם היה לנו יותר זמן ביחד. כי אני כל כך אוהבת אותך וכ"כ אוהבת שאנחנו ביחד"

או "הייתי שמחה אם אחרי לידה, בלילה לפני שהולכים לישון, תיתן לי חיבוק ארוך ארוך - כי ככה אני מרגישה עטופה ברוגע ובחום שלך ויכולה לישון ברוגע ובשמחה. החיבוק שלך כ"כ מרגיע אותי."

או "אני אוהבת לשאול איך אתה מרגיש באמצע יום עבודה כי אתה יקר לי ואני מתגעגעת אליך/חושבת עליך - אני מבינה שאולי לך זה פחות מתאים כי אתה עמוס ולא כ"כ יכול לחשוב על זה באותו רגע נתון - אבל אפילו אם תוכל לשלוח  לי רק סמיילי לב או נשיקה וזהו, בלי מלל בכלל - זה ממש ישמח אותי! וגם אני אשתדל לכתוב לך את זה רק פעם ביום ולא כל חצי שעה..."

או "אני ממש רוצה שביום ההולדת שלי המתנה תהיה צימר מפנק שנבחר ביחד, עם פינוק מיוחד לי שאחשוב עליו ואעדכן אותך בו שם"

וכן הלאה...

- ולגבי זה שאת מרגישה מוצפת לפעמים

אני מאוד מציעה לעבד את כל מה שעברת כמו שכתבתי בצורה רגועה וטובה , או לבד, או עם בעלך וחברות ומשפחה או עם אשת מקצוע, זה יכול להעניק לך הרבה מאוד שלווה בחיים

ולגבי טיפים טכניים שביקשת:

אז זה יכול להיות גם להוריד סטנדרטים בזמן שאת בלי הרבה כוחות פיזיים או נפשיים,

לקנות אוכל מוכן,

כן להביא בייביסיטר קבועה אחת כשמתאפשר,

כלים חד"פ

להתקשר לבעלך בטלפון לקבל עידוד

לכתוב כאן בפורום

לדבר עם חברות בטלפון

לדבר עם אחות או משפחה בזום או בשיחת וידאו או בטלפון

לדבר עם חברות מהמקום שאת גרה בו, אפילו שהן לא חברות ילדות, זה גם משהו,

למצוא זמן מנוחה בשבילך במשך היום - גם אם זה אומר לשים לילדים סרט חינוכי שעה וכד',

להתמלא באמונה בקב"ה,

בעצמך,

בתפילה,

בזה שאת אף פעם לא לבד!!!

בהצלחה רבה רבה יקרה,

רק אהבה ושמחה תמיד

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר