זו לא היתה הכוונה. 

בכל מקרה בנוגע לחברות, חפשי חברה שאת חושבת שיכולה להעמיק איתך את הקשר ותשקיעי בזה.

הרבה אנשים היום מאוד מחפשים חבר אמיתי שיכול להקשיב להם באמת.

אם תהי מישהי שכיף ועושה תחושה טובה לדבר איתה, ישמחו להעמיק איתך את הקשר. 

בהצלחה!

בתור אחת שגרה באותו עיר של ההורים אני יכולה לומר שזה באמת אחד הדברים הכי שווים.. (וזה כמובן אם היחסים ביניכם טובים והם לא מתערבים יותר מידיי וכו')

ואם זו אפשרות אבל את לא רוצה בגלל הילדים, אז תדעי שזו טעות. כי קודם כל אמא שמחה = בית שמח. ילדים תמיד ימצאו חברים חדשים ומהר.

מופיעה בשיא הכוח בתשעת הימים..
כי זה הזמן שגם בשמים בוכים - שלקב"ה אין בית ומקום.. ושאנחנו רחוקים..
ואני ממש מכירה את התחושה שלך מקרוב.
גרנו מרחק שעתיים מההורים עם 2 הילדים הראשונים.. טבעתי לגמרי בלבד הזה.
היום אנחנו סמוך אליהם מאוד (מאוד! וגם זה לא קל) ויש לזה הרבה שיפור -
אבל הייתי צריכה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות של עצמי כדי לעבור.

שווה ללעבד את הדברים (אולי אפילו עם מטפלת רגשית למפגש 1) ולראות באמת מה אפשר לעשות ואיך למצוא פתרון שתהיי שמחה בו..
 

המילה שהידהדה לי יותר מכל בהודעתך, אפילו שלא נכתבה במפורש, היא המילה לבד

נדמה שאת מרגישה לפעמים כל כך כל כך לבד

שאת מרגישה שאת צריכה לסחוב את העול הזה שנקרא החיים,

עם כל הצלקות הנפשיות,

עם כל הטיפול בילדים ובבית

עם כל מורכבוית החיים -

והכל בלי תמיכה

והכל כל כך לבד.

וההרגשה הזו,

של הלבד הזה,

היא הרגשה נוראית!

היא הרגשה שלפעמים מבעבעת בנו אפילו כבר מילדות.

האם הרגשת בעבר הרגשה דומה לזו? שאת לבד?

בילדות?

בנערות?

מתי עוד הרגשת כך?

מה היה שם?

איך את מרגישה כשאת כל כולך בלבד הזה?

ועכשיו נסי בבקשה לחשוב על סיטואציה/ות בהן הרגשת שאת ממש ממש לא לבד,

מה היה שם?

איך הרגשת שאת עטופה ומלאה בתמיכה ועידוד? למשל מבעלך?

מה הוא אמר? איך הפנים שלו היו נראות?

מה את אמרת? ואיך הפנים שלך היו נראות?

ומה עוד היה שם?

ומי זאת "דובדובה" כשהחלק של השיתופיות והתמיכה שולט בה והיא נפרדת לרגע מהרגע של הלבד ששולט בה?

ומה היא יכולה להשיג שהיא נפרדת לרגע מהלבד - והיא כל כולה בחיבור ובשיתוף?

נסי לדמיין רגע לאט לאט את כל מי *שעוד איתך* והיה איתך בחיים האלה.

את אישך.

את המשפחה כולה המורחבת והמצומצמת.

אותנו במרחב הוירטואלי.

את הקב"ה כמובן!

את כל מי שנמצא גם כאן 

ואז תתמלאי רגע בעובדה הפשוטה אך הכל כך חשובה הזו ש-

את לא לבד!

את שומעת יקרה???

את

לא

לבד!!!

את לא לבד!!!

אחרי שאימצת עמוק ללבך פנימה את העובדה שאת לא לבד

יכול גם לעזור אם תתרכזי כרגע בשני מישורים:

 האחד - למלא את עצמך,

לחזק את עצמך

למצוא לעצמך עוגן, מקור לשאיבת כוחות, לשמחה, למילוי מצברים, להנאה וכיף ואושר בחיים.

האם יש לך מקור כזה בחייך?

אדם כלשהו שיכול לתת לך תמיכה?

בעלך? אחות? חברה? אמא? אחר?

אני חושבת שלכל אדם חשוב שיהיה לו לפחות מישהו/מישהי אחד בעולם הזה שיהיה העוגן שלו.

ואם לא בנמצא כרגע במעגלים הקרובים אלייך, אולי אפילו תמיכה חיצונית ומקצועית תועיל לך, בדמות מטפלת טובה ואוהדת שתעזור לך לטפל בעצמך ולעשות סדר בחייך.

כשאת תהיי חזקה - וכאשר לך יהיה טוב - כלל שאר התחומים בחיים יהיו יותר ברי ביצוע, פחות מאיימים, פחות מציפים.

מעבר לתמיכה אנושית שאת ממש זקוקה לה,

נסי למצוא לך בחייך דברים שמחיים אותך, שממלאים אותך

ממה את נהנית?

מה מסב לך אושר ושמחה?

יש לך תחביבים?

יש לך קצת זמן לעצמך?

מה את אוהבת לעשות הכי הרבה?

נסי לעשות רשימה של דברים כאלו,

ולהקדיש להם לפחות שעה ביום - שהיא רק רק שלך,

לעשות פשוט טוב וכיף לעצמך. בלי לחשוב על אף אחד אחר חוץ ממך.

כולנו יש תבניות במוח ודפוסים שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב

כי ככה גדלנו, כי ככה למדנו, כי ככה התרגלנו.

לשבור הרגל זה דבר קשה מאוד, מאוד. לכולם.

ולשבור הרגל בגיל בוגר זה אפילו קשה שבעתיים.

אם המוח שלנו הרגיל אותנו שאנחנו בעצם לבד - אנחנו נאמין לו! ואפילו כשלא נהיה באמת לבד - הוא יאמר לנו שאנחנו כן

אבל עם עבודה תהליכית ומרוכזת אפשר לשנות את זה לטובה

לאט לאט לקבע הרגל חדש, טוב, אמיתי ונכון

ובסוף ההרגל הטוב יתקבע לו במוח ו*הוא* יהפוך לו להרגל קבוע!

אבל דברים כאלה לוקחים זמן. (סתם לצורך הדוגמא של כמה קשה זה לשבור הרגלים: אם יגידו לך או לי שמהיום חייבים למחוא כף בכל פעם שכועסים, ואנחנו התרגלנו בכלל לבכות/לצעוק שכועסים - המוח שלנו יגיד לנו: "מה פתאום למחוא כף עכשיו?! מה קשור?! צריך לבכות/לצעוק!

ואז ננסה בכוח,

וננסה שוב,

ופעם נצליח

ואחר כך נשכח ושוב נבכה ולא נמחא כף

ואחר כך שוב ושוב - עד שנצליח יותר ועד שזה יתקבע אצלנו כטבע שני ממש)

- עכשיו לגבי זה שכתבת שכרגע אין לך תמיכה פיזית מהמשפחה הגרעינית שלך.

גם פה, אני רוצה לשאול ברשותך:

במה זה מתבטא?

למה את מרגישה תלישות מהמשפחה שלך?

חשוב מאוד לשאול את עצמנו את השאלות הללו.

כי לפעמים הרגשה רעה מכסה את כל הטוב שכן יש בחיים.

זה מובן וטבעי לגמרי, אבל חשוב להבין את זה.

לא הכל באמת רע.

אולי פשוט שמרגישים עצובים - זה מוחק את כל הטוב בזמן נתון. וזה גם בסדר.

רק לא לשכוח את הטוב שכן יש.

כשאת מרגישה בדידות במקום מגורייך -

 למה את מרגישה בדידות?

איך את תופסת חיי קהילה? מה צריך להיות בחיים שלך כדי שלא תרגישי את הבדידות הזו?

מה חסר לך בעצם?

לא תמיד יש זמן להכל.

משפחה צעירה עם ילדים לא תמיד מוצאת זמן לטיפוח יחסי שכנות וחברות. לפעמים פשוט אין את הזמן והכוחות לכך!

- לגבי הנקודה שהעלית על הריחוק מבעלך בנקודה הספציפית הזו של הריחוק מהמשפחה:

בריבים בכלל, וגם ב"ריב" הזה חשוב לזכור -

שלפעמים "בעידנא דריתחא" מה שנקרא,

אחד מבני הזוג, או אפילו שניהם,

יכול לא להגיב כ"כ טוב אפילו לאמירה האמיתית והמדויקת הזו שהשני אומר ממה הוא נפגע.

לכן צריך לדעתי לקרוא את המציאות עצמה בזמן אמת,

ולקרוא את בן/בת הזוג בזמן אמת ולא רק את עצמנו

כי לעיתים, אפילו שהכוונות ואפילו המעשים שלנו טהורים וטובים - לצד השני אין את הפניות באמת להקשיב מכל הלב,

לא מכוונה רעה חלילה,

אלא כי הוא עמוס/טרוד/לחוץ/רעב/עייף/אחר עכשיו,

וגם אם נגיד לו "נפ-געתי ממך שאמרת ___" הוא יכול להרגיש כעוס ולהתקיף חזרה במקום לקחת לתשומת ליבו,

מה שאין כן אם כל אחד לוקח לעצמו קצת זמן עם עצמו להירגע,

זה יכול להיות כמה דקות,

זה יכול להיות כמה שעות

וזה יכול להיות אפילו יום שלם -

העיקר שחושבים על הנעשה, לוקחים קצת אוויר לנשימה ואז מוצאים זמן שנוח ומתאים ל*שני* בני הזוג, כדי שהדברים לא רק יצאו מהלב, אלא גם יתיישבו על הלב.

ממה שכתבת - את בעצם אומרת שחיי היומיום שלכם, השגרה שלכם, היא דווקא שגרה טובה ומבורכת וטוב לכם יחד.

שזה דבר חשוב ולא מובן מאליו בכלל.

את מעידה שיש לכם זוגיות מעולה

אהבה גדולה

הילדים עם חברים

הילדים מצאו את עצמם

בעלך מצא את עצמו

יש חברות בכל זאת שם, אלא רק שהן לא חברות ילדות

יש לך תמיכה עצומה מבעלך

לפעמים את גם בוכה לאחותך או לחברה

לרוב בעלך מבין אותך

חם אלייך

הוא נותן לך תמיכה נפשית

הוא נותן לך תמיכה גם מרחוק

זה המון יקרה!

איזה יופי!

ויותר מזה,

את כותבת שהרגעים בהם את מרגישה את הפער הם רגעים שבלי שום קשר לזוגיות הם קשים, חדשים, ומלאי אמוציות גם בגלל מטענים וצלקות מהעבר.

ולפעמים *כשאנחנו* במקום "הקטן" שלנו - שאנחנו לא מרגישים במטבינו - ממילא אנחנו מביאים את עצמנו פחות טוב גם לסביבה הקרובה והרחוקה כאחד

זאת אומרת, אם תשימי לב ובאמת תבחני את עצמך באובייקטיביות, אולי תגלי שבכל מישורי החיים ה"תפוקה" שלך בתור עצמך יורדת במצבים האלה, שאת אחרי לידה או דאוגה מאוד, או עצובה מאוד וכן הלאה.

גם התפקוד שלך כאמא, או בעבודה, או בשמחת החיים הכללי, או בכוחות הגוף, או בתקתוק הבית, או בעזרה לזולת, וכן, גם בזוגיות - גם הוא פחות במצבים כאלו.

נסי להפריד את התקופות האלה כי הן באמת קשות ומוצפות בפני עצמן.

- שומעים ממך שאת מחפשת שבעלך יהיה הכתובת, המקום הבטוח, וזה באמת קורה הרבה אבל לא תמיד תמיד,

אז במקומות הללו בהם את מרגישה שהוא "לא תמיד" הייתי רוצה לשאול אותך:

במה בדיוק הוא לא הכתובת והמקום הבטוח?

מה היית רוצה שהוא יאמר לך?

מה היית רוצה שהוא יעשה בשבילך?

ניסית פעם לומר לו זאת ברחל בתך הקטנה? מה הייתה התגובה?

כי תראי, זה מאוד כללי לומר שהוא לא המקום הבטוח,

יכולות להיות לך בראש הר של ציפיות ממנו וממה תפקיד הבעל במצב כזה לאשתו,

זה מושפע הרבה מהחוויות שלך, מהתפיסות שלך בחיים, מהאמונות שלך, ממה שראית סביבך בילדות, מחלומות, מרגשות ומעוד דברים.

אולי אולי בעלך חושב שהוא כן המקום הבטוח, אבל פשוט עושה זאת בדרכו שלו?

אולי הוא רואה זאת אחרת במוח שלו ולכן פועל אחרת?

אולי בשבילו לתת לך עוד שעה לישון בבוקר ולקחת את הילדים החוצה - זו זו העזרה וזו זו הדרך לומר לך עד כמה את חשובה לו וכמה הוא אוהב אותך?

דיברתם על זה?

ככה, בפירוט?

אם לא, אז כדאי.

כולנו אנשים שונים.

מדברים "שפות" שונות

מכירה את שפות האהבה?

זה בכללי, אומר שכל בן אדם "מתוכנת" להרגיש אהוב ולהראות אהבה בדרך אחרת-

חלק בשפת המגע - ע"י מגע פיזי, חיבוקים, נשיקות, יחסי מין

חלק בשפת המילים - ע"י מילים טובות ומחמאות

חלק בשפת המתנות - ע"י קניית מתנות

חלק בשפת היחס ותשומת לב - ע"י זמן משותף ביחד, פריקה ושיתוף

וחלק ע"י עשיית דברים טכניים לבית - כמו כלים, קניות וכל תקתוקי הבית למיניהם

חלק בשפת הסליחה - לדעת לסלוח ולדעת לבקש סליחה

חלק בשפת הקבלה - לקבל את השני בדיוק כמו שהוא, למרות כל מגרעותיו

ויש עוד שפות.

איזה שפות את חושבת שאת מדברת?

איך *את* מרגישה אהובה?

איזה דברים בעלך יכול לעשות שיגרמו לך להרגיש שהוא אוהב אותך ואת חשובה לו?

איזה שפות את חושבת שבעלך מדבר?

איזה שפות הוא חושב שהוא מדבר?

איך *הוא* מרגיש אהוב?

איזה דברים את יכולה לעשות שיגרמו לו להרגיש אהוב?

נסו בזמן נעים להעלות את זה ביניכם. זה מאוד מקרב.

כשאת מרגישה עצובה ודאוגה ורוצה שבעלך יהיה הכתף שלך - אני חושבת שצריך לעשות זאת בהדרגה לפי היכולות שלו.

כי יכול להיות שהוא בעצמו לא יודע איך מכילים דבר כזה,

שהוא בעצמו מבולבל ומפוחד,

שהוא בעצמו מרגיש *** של בעל שהוא רואה את אשתו עצובה כל הזמן והוא חסר אונים מלעזור לה

שהוא לא יודע איך להרגיע אותך

שהוא מפוחד, ועמוס בעצמו ממה שיש לו בחיים וממה שהוא עצמו עובר 

אולי אין לו פנאי רגשי כרגע להכיל את הרגשות הקשים האלה.

לכן באמת טוב אם תמצאי חברה או אחות או מישהי קרובה לפרוק לה, פשוט לשפוך...

גם בטלפון

או בפורום

או ללכת לאשת מקצוע ולשפוך את הלב

ולעבד את כל הצלקות האלה שכתבת שהיו לך ומעיבות עלייך ועל חייך

ואז ברגעים שכן תשתפי את בעלך - וזה לא יהיה כל הזמן, אלא מדוד - אולי הוא ימצא בעצמו יותר כוחות לתת לך את הכתף.

אולי ממש לתחום את זה.

להגדיר ששיחות חשובות עושים שיוצאים למסעדה פעם ב3 שבועות.

שם מדברים על הכל.

שם יש פנאי וזמן להעלות את כל מה שמפריע או משמח בחיים.

אין טלפונים, אין ילדים בוכים ברקע, אין עבודה, אין עייפות - יש אותך ואותו.

נסו לעשות לכם את זה כהרגל קבוע.

ככה הוא יודע שבשאר הזמן הוא לא צריך להיות דרוך נון סטופ ולהיות פנוי רגשית נון סטופ, ושהוא יכול קצת לנשום לרווחה,

ואת יודעת שיהיה לך את הזמן הזה שבו הוא מרוכז בך כל כולו ואת מרוכזת בו כל כולך.

זה נותן הרבה הזמן הקבוע מראש הזה.

(וזה יכול להיות כל זמן שנוח לכם - אפשר ארוחת ערב ביתית פעם ביומיים, או כל דבר שמתאים *לכם*).

בנוסף לעיל, נסי גם כאן לומר לו בדיוק מה את צריכה ממנו,

מה הוא צריך לעשות כדי שתרגישי יותר רגועה.

אולי הוא בעצם לא כ"כ יודע?

כדאי לקבוע זמן קבוע מראש ותחום לשיחה.

(כמובן שבין לבין אפשר לדבר והכל בסדר, פשוט שיש משהו קבוע המוח  יכול "להתכוונן" לזה יותר בקלות...

נסי ללמוד לומר דברים בלי לפגוע, זה גם לימוד בחיים ולא בושה ללמוד.

נסי להתחיל את השיחה בדברים טובים עליו, בשבחים,

ואת הביקורת לומר בצורת בקשה ולא בצורת פקודה,

ולומר אותה בשפה נעימה, בשפה שאת מתארת מה *את* צריכה, מה *לך* קשה ולא כמה *הוא* לא בסדר - תמקדי את הכל בך בלבד ולא לומר עליו דברים שליליים בכלל! רק לדבר על הצרכים *שלך*

להוסיף אח"כ "הייתי שמחה אם היה לנו יותר זמן ביחד. כי אני כל כך אוהבת אותך וכ"כ אוהבת שאנחנו ביחד"

או "הייתי שמחה אם אחרי לידה, בלילה לפני שהולכים לישון, תיתן לי חיבוק ארוך ארוך - כי ככה אני מרגישה עטופה ברוגע ובחום שלך ויכולה לישון ברוגע ובשמחה. החיבוק שלך כ"כ מרגיע אותי."

או "אני אוהבת לשאול איך אתה מרגיש באמצע יום עבודה כי אתה יקר לי ואני מתגעגעת אליך/חושבת עליך - אני מבינה שאולי לך זה פחות מתאים כי אתה עמוס ולא כ"כ יכול לחשוב על זה באותו רגע נתון - אבל אפילו אם תוכל לשלוח  לי רק סמיילי לב או נשיקה וזהו, בלי מלל בכלל - זה ממש ישמח אותי! וגם אני אשתדל לכתוב לך את זה רק פעם ביום ולא כל חצי שעה..."

או "אני ממש רוצה שביום ההולדת שלי המתנה תהיה צימר מפנק שנבחר ביחד, עם פינוק מיוחד לי שאחשוב עליו ואעדכן אותך בו שם"

וכן הלאה...

- ולגבי זה שאת מרגישה מוצפת לפעמים

אני מאוד מציעה לעבד את כל מה שעברת כמו שכתבתי בצורה רגועה וטובה , או לבד, או עם בעלך וחברות ומשפחה או עם אשת מקצוע, זה יכול להעניק לך הרבה מאוד שלווה בחיים

ולגבי טיפים טכניים שביקשת:

אז זה יכול להיות גם להוריד סטנדרטים בזמן שאת בלי הרבה כוחות פיזיים או נפשיים,

לקנות אוכל מוכן,

כן להביא בייביסיטר קבועה אחת כשמתאפשר,

כלים חד"פ

להתקשר לבעלך בטלפון לקבל עידוד

לכתוב כאן בפורום

לדבר עם חברות בטלפון

לדבר עם אחות או משפחה בזום או בשיחת וידאו או בטלפון

לדבר עם חברות מהמקום שאת גרה בו, אפילו שהן לא חברות ילדות, זה גם משהו,

למצוא זמן מנוחה בשבילך במשך היום - גם אם זה אומר לשים לילדים סרט חינוכי שעה וכד',

להתמלא באמונה בקב"ה,

בעצמך,

בתפילה,

בזה שאת אף פעם לא לבד!!!

בהצלחה רבה רבה יקרה,

רק אהבה ושמחה תמיד

לא זוכרת אותך ובטח לא הייתי אז כאן בכלל.

אבל מה שכתבת ומה שעשית- וואו!

אישה מלכה!

תודה שנתת פה השראה לאומץ!

הלוואי שתצליחי בכל מכל כל!

כך שאף אחד לא היה כאן כדי לחזק...

(סליחה שאני מעלה את זה בזהירות, אבל יש סיכוי שאנחנו מתרגשים מיצירה לא מאוד משובחת של ai)

התוכן עצמו גם מעלה כמה חשדות. 

בבקשה, תבוא הכותבת ותבדה אותנו.

אבל כן

קראתי שוב

ואכן יש מצב שזה בינה מלאכותית.

והסיכום: תהיי חזקה

תאמיני בעצמך.

קצת לא קשור לכל הטקסט הקודם.

אם המטרה היתה לחזק מישהי

אז למה רק בסוף?

כל הפוסט מדבר על להגיד תודה

ואז בסוף

תהיי חזקה

תאמיני בעצמך

אז למי דיברו ופנו בפוסט הזה?

לאלה שעזרו?

או למי שרוצה לעשות צעד?

(ולעניין: שוב, אולי מבוסס על סיפור אמיתי, ונעזר בבינה מלאכותית, 

וכן כמו שאמר שם, דרושה זהירות. אבל גם מצידנו כסתם אנשים בעולם המשוגע הזה דרושה זהירות. ואצ"ל בפורום אנונימי וכו'.

תבוא הכותבת עם תגובתה והערותיה.)

אלא בן אדם אמפתי באופן כללי, לכן זה מיד נגע בך.

אבל בתוכן הדברים יש סתירות 180 בין הרישא והסיפא.

מה זה?

ובכלל למה שאנשים ימציאו סיפור?

מה יצא להם מזה? 

כמובן שיכול להיות שמדובר גם במישהי אמיתית שנתנה לai לשפץ לה את הכתיבה. 

אין לי מושג על הסיפור הספציפי, אבל הדיון הזה שאתם מנהלים כאן, עלול להחליש את הקוראת הסמויה שעכשיו מנסה לאזור כחות ולקום ולצאת.

ובין אם לא.

הכי חשוב שמי שקוראת תדע שנוכל להוות עבורה כאן מרחב ביטחון אישי ונשמח לתת לה כוחות. 

מאחלת לך רק טוב!!🫂❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

"הפנטזיות של כבודו"

זה לא מכובד.

אני רוצה למחות

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

יכול ליצור יותר מידי התעסקות בעניין

אם זה באמת לא עניין גדול

אז שלא ייפגש עם הסטודנטית.

זה יכולה להיות שיחה קצרה

שאשתו פשוט תגיד לו

תשמע זה מפריע לי....

אני ממש אשמח אם תמצא סטודנט ללמוד איתו במקומה.

אם זה מקובל על בעלה אז הכל סבבה

שוב כל אחד והסטנדרטים שלו

אני מכירה מישהו שכן למד עם סטודנטיות כי לא היתה ברירה בפקולטה הספציפית שבה הוא למד

אולי לא היו מספיק סטודנטים...

פשוט להגעד לא, או לתת גבולות כלשהם שמקובלים עליה.

אבל חהתחיל לדון איתו איך הוא היה מרגיש ומה דעתו אם וכאשר ולמה ושמה, זה מתכון למשבר בזוגיות.

יכול להיות שאני שטחי ופרימיטיבי אבל אגיד לך בכנות:

אם היא בחורה יפה - יש לך על מה להיות מוטרד.

אם היא מכוערת, אין מה לדאוג.

לק"י

ואני גם לא מסכימה איתך.

גם מכוערות מתחתנות,

גם מכוערות נמצאות בזוגיות מאושרת,

גם מכוערות יכולות לבגוד,

גם מכוערות יכולות להיות מאהבות...

במצב של חוסר בבית

לא מדברת על זאת שפתחה את השרשור

חלילה

כי היא אמרה שיש להם זוגיות יפה ברוך ה'

אבל במצב שחסר בבית

בקלות אפשר להיסחף

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

תלוי מי הקבוצה, כל אחת לוקחת הביתה או משהו שיוצר קולז

לרב זה על קנווס, עם מדבקה צובעים ומסירחם את המדבקה אז יוצא לכולן יפה ..

אפשר להזמין דברים ספציפיים.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️