בשנים האחרונות אני ממש לא מתחברת לצומות.
גם מבחינה פיזית- ממש ממש קשה לי, וגם פשוט לא מאמינה בזה, ומסוג הדברים שלא בא לי להתאמץ עליהם. (יודעת שמי שמאמין בתורה ובהלכה לא אמור לבחור מה בא לו לקיים אבל כרגע זה המקום שלי..)
כרגע צמה יו'כ ותשעה באב (כי תכל'ס הם הרציניים יותר)
מה אתכם?
ותכל'ס ליו'כ אני יותר מתחברת (ובכלל זה צום מהתורה) אבל לצומות על החורבן קצת יותר קשה לי להתחבר.
מה התועלת ב לזכור את העבר בצורה קנאית כל כך?
איפה זה עזר לעם היהודי חוץ מלטפח עד היום את תחושת הקרבנוּת והאפסיות ל"גורל האל" וזריקת אחריות מעשיה או אפילו הקשבה למה שצריך לעשות?
זה לחיות את אותו סרט בעבר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושובו ושוב בלי לעצור ובלי לחשוב.
צמים כי בית המקדש עדיין לא נבנה. בגלל שכיום אין בית מקדש.
שאני יודע שהוא קיים
כאילו אני לא אצליח באמת למחוק את קיומו מהראש והרגשות שלי
ואז
יש את תורתו ומצוותיו
ואם לא
אז שאלות פילוסופיות
שבסופן
הרבנים תמיד צדקו וכל מה שהם השתילו לי
ואז הבחירה לצאת
לשחרר מהכל
תמיד תהיה מלווה באשמה.
ואז זה כבר לא שווה את זה
ואז אני נשאר באותו מצב
לופ.
למגזר שממנו הגיעו.
אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.
תשובה סליחות וכו' ועם כל המחשבות והרגשות בלב?
השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.
כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.
אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .
אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.
לכזה שלא מופיע בתפריט הראשי.
בעז"ה תכף תשובו 
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...
.
בא לי כבר לשחרר.
לתת להכל לקרוס.
להישיר מבט אל המציאות ולהפסיק להתחבא.
סיימנו עכשיו סדר שני.
מעדיפה פעמיים כיפור מאשר פעמיים ליל הסדר😶
תודה לאל שיש את מי לארח.
לעשות רק יום טוב אחד?
אתם ישראלים לא?
תאמת אני ניסיתי לקחת בכיף את ליל הסדר והכנתי להם קסמים על עשר המכות אז היה ממש כייף ומצחיק
אפשר גם להגיד לבעלך להריץ קצת להבא שיעבור יותר מהר ובשמחה
