אוהב מאד את התינוקת. משוגע על לשחק איתה, מקלח מחתל, מעורב בכל פרט. באמת מקסים.
אבל יש איזה קטע שבזמנים שהיא צורחת ולא רגועה (ויש לה התקפי בכי לפעמים באמת רציניים) הוא יכול לאבד עשתונות. כאילו לא משהו רציני ממש, אבל נגיד לטלטל אותה יותר חזק להגיד "נו כבר מה יש לך "? בטון כזה קשה ואני מזה לא אוהבת את זה... כאילו מעבר לזה שזה מפחיד אותי שהוא יזיק לה שלא נראה לי שזה יגיע לרמה כזו, אני חושבת שזה לא מרגיע אותה רק עושה את ההיפך. היא נלחצת מזה יותר ויותר בוכה כי היא מרגישה את התנועות שלנו ומה שאנחנו משדרים. אני לעומתו פתחתי סוג של אדישות לבכי שלה(לא חלילה במובן של לא לספק לה את הצרכים) אלא מרגיעה אותה בצורה יותר מונוטונית ותנועה יותר רכה.. ולא משנה כמה היא תצרח אני לא נבהלת מזה. כל עוד אני בטוחה שאני מספקת לה את מה שהיא צריכה. ניסיתי לדבר איתו על זה כמה פעמים שהכל בראש ושינסה להתעלם מהבכי. לדעתי זה משהו מאד תודעתי. אני לא חושבת שאני טיפוס רגוע יותר באופי אם כבר הוא רגוע יותר. נראה לי שאם מצליחים לסגל דפוס כזה שבכי זה דבר לגיטימי אצל תינוק וזה שהוא צורח לא אומר שאתה לא נותן לו מה שהוא צריך. לפעמים לוקח לו זמן לצאת מההתקף וצריך פשוט להיות עקביים.
הבעיה שהוא לא מקבל את זה. הוא רואה בזה כאילו סוג של התנשאות. הוא אומר לי"את לא צריכה להסביר לי שהיא לא עושה את זה בכוונה אבל העצבים שלי זה אינסטיקט ולא משהו מודע " והוא גם טוען שאני גם מאבדת את הסבלנות לפעמים. הוא צודק. אבל גם שאני מאבדת את הסבלנות זה לא יוצא עליה אלא יותר קיטורים כאלה בכללי או שאני מבקשת ממנו להחליף אותי. ולעומת זאת כשאני רואה שהוא מאבד עשתונות ורוצה להחליף אותו הוא דוקא רוצה להשאר איתה כדי להוכיח לי שהוא יכול להרגיע אותה..
השאלה אם להרפות, ולהתמקד במעלות ולהבין שלא כולם כמוני או שמסכימות שיש פה מקום לשינוי..?
למשל היום היה לה התקפה של בכי והוא החליף לה טיטול(היה לה קצת בערה שם) ושם לה משחה על הכל. אחרי שהוא שם לה את המשחה היא עשתה פיפי וככי והכל התלכלך אז מעצבים הוא נתן לה פליק ממש ממש לא מורגש אבל אני ממש הזדעזעתי שאפילו שזה לא מורגש זה לגיטימי בעיניו להוציא את התסכול שלו בכזו דרך.. והקטע שהוא מזה לא כזה. הוא בן אדם ממש עדין וגם התיאוריות שלו בחינוך הרבה יותר פתוחות ומכילות משלי. אז אני לא ממש יודעת אם זה אומר משהו על העתיד כי ממש חשוב לי שנגדל את הילדים בצורה רגועה בלי התפרצויות יותר מדי.
אבל יש איזה קטע שבזמנים שהיא צורחת ולא רגועה (ויש לה התקפי בכי לפעמים באמת רציניים) הוא יכול לאבד עשתונות. כאילו לא משהו רציני ממש, אבל נגיד לטלטל אותה יותר חזק להגיד "נו כבר מה יש לך "? בטון כזה קשה ואני מזה לא אוהבת את זה... כאילו מעבר לזה שזה מפחיד אותי שהוא יזיק לה שלא נראה לי שזה יגיע לרמה כזו, אני חושבת שזה לא מרגיע אותה רק עושה את ההיפך. היא נלחצת מזה יותר ויותר בוכה כי היא מרגישה את התנועות שלנו ומה שאנחנו משדרים. אני לעומתו פתחתי סוג של אדישות לבכי שלה(לא חלילה במובן של לא לספק לה את הצרכים) אלא מרגיעה אותה בצורה יותר מונוטונית ותנועה יותר רכה.. ולא משנה כמה היא תצרח אני לא נבהלת מזה. כל עוד אני בטוחה שאני מספקת לה את מה שהיא צריכה. ניסיתי לדבר איתו על זה כמה פעמים שהכל בראש ושינסה להתעלם מהבכי. לדעתי זה משהו מאד תודעתי. אני לא חושבת שאני טיפוס רגוע יותר באופי אם כבר הוא רגוע יותר. נראה לי שאם מצליחים לסגל דפוס כזה שבכי זה דבר לגיטימי אצל תינוק וזה שהוא צורח לא אומר שאתה לא נותן לו מה שהוא צריך. לפעמים לוקח לו זמן לצאת מההתקף וצריך פשוט להיות עקביים.
הבעיה שהוא לא מקבל את זה. הוא רואה בזה כאילו סוג של התנשאות. הוא אומר לי"את לא צריכה להסביר לי שהיא לא עושה את זה בכוונה אבל העצבים שלי זה אינסטיקט ולא משהו מודע " והוא גם טוען שאני גם מאבדת את הסבלנות לפעמים. הוא צודק. אבל גם שאני מאבדת את הסבלנות זה לא יוצא עליה אלא יותר קיטורים כאלה בכללי או שאני מבקשת ממנו להחליף אותי. ולעומת זאת כשאני רואה שהוא מאבד עשתונות ורוצה להחליף אותו הוא דוקא רוצה להשאר איתה כדי להוכיח לי שהוא יכול להרגיע אותה..
השאלה אם להרפות, ולהתמקד במעלות ולהבין שלא כולם כמוני או שמסכימות שיש פה מקום לשינוי..?
למשל היום היה לה התקפה של בכי והוא החליף לה טיטול(היה לה קצת בערה שם) ושם לה משחה על הכל. אחרי שהוא שם לה את המשחה היא עשתה פיפי וככי והכל התלכלך אז מעצבים הוא נתן לה פליק ממש ממש לא מורגש אבל אני ממש הזדעזעתי שאפילו שזה לא מורגש זה לגיטימי בעיניו להוציא את התסכול שלו בכזו דרך.. והקטע שהוא מזה לא כזה. הוא בן אדם ממש עדין וגם התיאוריות שלו בחינוך הרבה יותר פתוחות ומכילות משלי. אז אני לא ממש יודעת אם זה אומר משהו על העתיד כי ממש חשוב לי שנגדל את הילדים בצורה רגועה בלי התפרצויות יותר מדי.
