הכוןן זה קשה

"ה' לא רוצה שנסבול"

-למה יש לך חיוג ישיר אליו?

הוא ברא את העולם כדי שנשמח ונהנה בו?

אין שום משמעות?

אהבת האל היא מושג נוצרי.

זה לא אומר ש-ה' לא אוהב אותנו או רוצה בכוונה שנסבול,

אבל הרעיון שהוא כולו סבא נחמד שאוהב את כולם אז למה צריך מצוות הוא מרוצה גם אם נרצח גורי כלבים כל עוד נבקש סליחה הוא נוצרי במהותו.

חורבן הבית מראה שזה לא ככה.

יש ל-ה' דרישות מאיתנו, ואם לא נעמוד בהן יהיו תוצאות.

(כמובן ש"רגע אפו חיים ברצונו" אבל חשוב לזכור שיש חרון אף)

זה לא נעים לשמוע, ובגלל זה דווקא הנצרות היא הדת שהתפשטה במהירות ולא היהדות או האיסלם.

הנצרות כולה בנויה על אהבת האל,הוא לא דורש ממך כלום, רק שתבוא פעם בשבוע ותשיר שירים עם כל הקהילה, רק רוצה שתשמח.

עוד בסיס בנצרות, שרק הקרבן של ישו גאל את האנושות, מה שאומר ששום מעשים טובים או רעים שתעשה לא ישנו כלום, כמובן שזה מומלץ להתנהג יפה אבל לא יקרה כלום גם אם תרצח גורי כלבים.

זה לא מה שהתכוונתי...

באתי לשאול בעצם האם המטרה של שלושת השבועות היא להכניס אותנו לדיכאון זמני?

על ידי זה יבנה מחדש המקדש?

הרי צריך להיות בשמה תמיד, לא?

איך זה מסתדר?!!!

וגם זו שמחה שהיא לא מתוך אלכוהול או הנאה רגעית, בגדול, לא להיות תלוי בגורמים חיצונים כדי לא להיות בדיכאון.

בית המקדש יבנה לא על ידי דיכאון,

יש המון הסברים על ידי מה כן, אהבת חינם, או מצוות אחרות, אני לא ממוחית בזה.

אבל המטרה של האבלות זה שנרגיש אכפת לנו מהחורבן.

למה קבעו את יום השואה?

כי צריך לזכור דברים כאלה ושיהיה לנו אכפת מהם.

ההשוואה לשואה כאן תקפה, כי חורבן הבית היה לגמרי שואה.

מבחינה רוחנית- חתימת התהליך של ניתוק הקשר הישיר בין ה' לעמ"י, מאז ועד היום אנחנו מדברים בטלפון שבור מאוד, הרמה הרוחנית שלנו מתדרדרת מדור לדור, ועוד דברים שאני לא ממש יודעת לנסח או שאני בכלל מודעת אליהם.

מבחינה לאומית- אלפי אנשים מתו ברעב, במחלות, בצפיפות, בשנאה, ואלה שחיו הפכו לעבדים.

אם במוות איטי של רעב, שכלל גם השפלה של חיטוט בפחים, מראה חיצוני משפיל, ואיכות חיים מזעזעת,

או במוות שאחרי חוויה של הדברים האלה קפץ עליהן חייל אויב חמוש או שנשרפו למוות.

ומי שרד היה צריך לעבור את הרעב, לראות את החורבן, ועוד להיות מוגלה.

מוגלה זו מילה כבדה, לקחו אותם באזיקים רחוק מכל מה שהם אי פעם הכירו וגם על הדרך השמידו את כל זה, הם בוזו והושפלו והרבה ממי שהם הכירו מתו.

אכפת לנו מזה, אז אנחנו יכולים להניח את השגרה השמחה שלנו ל-3 שבועות ועוד 3 ימי צומות נוספים, כדי להרגיש את זה.

לפעמים צריך להתאבל על מה שווה להתאבל עליו.

אני לא ממש אוהבת חסידות,

(דרך יפה להגיד שכל פעם שאני מתחילה לקרוא משפט שמכיל "רבי נחמן" או "האדמ"ר מ-" או משהו על התבודדות או הכנה לתפילה אני אוטומטית מגלגלת עיניים, ויש לי אינסטינקט לשים שלט סכנה ולהזהיר את כולם מהחסידות שברעיון הזה אז זה אומר שהוא פסול מכל בחינה)

והמשפט הזה הוא משפט חסידי. 

בתורה כתוב "ושמחת בחגך והיית אך שמח", זה קשור לשמחה בחגים.

אם את רוצה הסבר איך המשפט החסידי הזה מסתדר אם תקנות האבלות שקדמו לו ביותר מאלף שנים, תשאלי חסידים.

ה' רוצה שנצא מאיזור הנוחות שלנו, שיהיה לנו לא כיף, שנתעלם מכל השטויות של היום יום ונמקד בחורבן ובגאולה...

אם את רוצה יש פה משהו שכתבתי שיכול אולי לעזור להתחבר לשלושת השבועות:
כתבת מאוד יפה אבל... (יצא קצת ארוך אבל כדאי לקרוא) - נוער וגיל ההתבגרות

למרות שאני עדיין לא מבינה...

איך בדיוק זה שנהיה בדיכאון שלושה שבועות יעזור לבנות מחדש את המקדש

א. העניין הוא לעזוב את כל השטויות ולהתעסק בעיקר...

ב. עצם האבלות על המקדש והתפילה לבנייתו מקרב את המשיח ואת הגאולה, רק כשנתעסק בכאב הגלות נוכל באמת להתפלל על הגאולה ולהביא אותה...

זה לא שאם ניכנס בכח לדיכאון זה יעזור...

אלא שאם נפנים את החוסר, שיהיה לנו אכפת, זה מקדם את בנייתו.

וימי האבלות נועדו להפנים זאת.

לכן "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנייינה"

ומעבר לכך, זה באמת לא רק "סגולה" לגאולה והבניין.

אלא ערך בפני עצמו.

כמו שיושבים שבעה.

אכפת לנו.

כואב לנו.

ווי לה לשכינתא דאיהי בגלותא.

אוי לו לאב שהגלה את בניו.

ואוי לו לבן שגלה.

כמה מר הניתוק שלנו ממנו.

אי יכלתנו לעובדו.

צריך להפנים את זה.

ואכן, אם נתאבל כראוי, נזכה לראות בבנייה.

"כי ירושלים לא תיבנה עד שיכספו אליה ישראל תכלית הכוסף"

תודה, אבל עדיין לא כל כך הבנתי,

אני אנסה לחדד את השאלה

האם ההשתדלות היחידה שצריך לעשות בנוגע לבניית בית המקדש זה להיות עצובים?

או שצריך להרבות באהבת חינם ולחכות שהמקדש ייפול מהשמיים ולבנתיים לתת לגויים להסתובב שם...

להרבות באהבת חינם, ודאי.

בשאר זכויות, גם כן, מובן מאליו.

לפעול במציאות, בודאי!! למרות שלצערינו לא כ"כ מובן מאליו....

וכו' וכו'.

ההגיון אומר שלהתאבל על דבר לא מקרב את חזרתו, לפחות לא בדרך הישירה, אלא יותר מקרב אותנו אליו או נותן לנו מקום להציף את הכאב.

ידוע ההבדל בתורת ברסלב בין עצבות ומרה שחורה (דיכאון) לבין לב נשבר. עצבות ודיכאון, מסביר ר' נחמן, הינם שליליים בעוד שלב נשבר הינו חיובי. דומה מעט ההבדל בין שירים עצובים לבין שירים של כיסופים וגעגועים. עצבות ודיכאון מוציאים את החשק והכוחות מן האדם. הגעגועים והכיסופים בדיוק להפך, הם נותנים מטרה ושאיפה, הם נותנים כוחות ותקווה. מתוכם קמים להעמיד ולקיים את החוסר במציאות. אם זה להקים עמותת חסד על קרוב שנפטר חלילה ואם זה לקרב את בניית הבית. 

אני מאמין שה' יתברך לא רוצה שנהיה בדיכאון כלל. בטח לא כזה שמוריד ומרחיק אותנו מהמטרה. אלא רוצה שע"י הלכות אבלות תתקרב גדולתו וחסרונו של בית המקדש אצלנו ומתוך כך נכסוף אליו, נרצה אותו ונפעל לבנייתו ביתר שאת.

דוגמא לכך גוש קטיף: אינני חושב שזיכרון והתרפקות על העבר בלבד נצרכים, אלא להזכיר את העבר כדי לתקן לעתיד.

וכך כותב הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב". מבט לאחור כדי לתקן את השגיאות, ושיפור עצמנו להיטיב ולעשות.

תודה

עזר לי להבין...

רק,

מה הכוונה ל - נפעל לבנייתו ביתר שאת?

מה זה אומר?

וזו גם מחלוקת, אז אכתוב את תחושתי ודעותי בלבד.

בית המקדש בניגוד לרוב המקומות הוא בית המייצג אותנו, את העם כמכלול. אחת הנגזרות מכך הוא שראוי שהעם כולו יהיה שותף לבניין. פיזית, כספית או רוחנית. אבל, כמעט תמיד אין תחילתו של דבר באחדות ויחד כוללני. זו לא דרכה של המציאות. גם ירושלים, הארץ והמדינה לא נבנו מתוך איחוד ותמיכה כללית אלא מתוך מחלוקות, כאשר חלקים או בודדים תפסו יוזמה והקימו.

הדוגמאות לכך לקוחות מן ההיסטוריה; אם זו הכמעט מלחמה בין המחתרות רגע לפני הקמת המדינה (אלטלנה למשל), אם זה העליה המצומצמת כל כך של עזרא ונחמיה כאשר העם ברובו התנגד, אם זה התנועה הציונית שגם לה העם התנגד ונפעלה ע"י מיוחדים ופורצי דרך ועד הבירה שגם בה המחלוקות היו עקובות מדם (כנ"ל אלטלנה למשל או ירושלים המחולקת).
כך יוצא שמצד אחד אנו רוצים שותפות של העם כולו בבנייה ומצד שני ההיסטוריה מלמדת שאין בדיוק הדבר כך, שציבור גדול אינו מנהיג ומוביל אלא מונהג ומובל. ולכן הנכון הוא, אולי, שהיחידים צריכים למשוך או להוביל בעדינות את העם לכסיפה, לעשייה ולבנייה. כמו מתתיהו ויהודה, כמו דוד ומשה, כמו אליהו ועזרא, וכמו מרדכי ואסתר.

לאחר מכן, מתוך התחלתם של יחידים, העם מצטרף ותומך.
חשוב לי לדייק שאין הכוונה לרוץ קדימה בלי להביט אחורה לכולם. מנהיג טוב מוביל בראש, אבל תמיד מביט לאחור לבדוק האם מונהגיו במרחק פסיעות קטנות ממנו ולא איבדו את דרכם. כי הרי מרגע שהם איבדו את דרכם, בעצם איבד את דרכו גם הוא.

אז איך בונים את בית המקדש? 
זו שאלת השאלות. אני מתחבט בה שנים ותמיד מחפש דרכים חדשות, מדויקות ומוצלחות יותר.

אך לבינתיים, אלו מחשבותי:
לכל יהודי יש תפקיד המיוחד לו. לכל יהודי יש כישורים הנצטרכים לו. וכמעט כולם לענ"ד ניתן לכוון קרוב המקדש ובנייתו.
פוליטיקאי יכול לקדם את המדיניות והחוקים לריבונות על ההר, לעלייה אליו, לאישור בנייתו וכו'. מהנדס, אדריכל ועובדי הבניין יכולים לשפר עצמם ולכוון עצמם לבנייה עצמה, יחד עם מחשבה והתקדמות כיצד ואיך לעשות זאת בצורה השלימה. ראית תוכניות לבניית המקדש השלישי? כי לכאורה, מדוע לחכות? שנים לוקחות רק לבנות את התוכניות המדויקות לפרוייקט הגדול בעולם. מפתח תוכנה ואיש מחשבים יכול לחשוב על הפאן הטכנולוגי שאני משער שקיים בבית; רצפות מחוממות, אורות טכנולוגיים, איך יבנה הכיור ומה ואיך יציג המסך שבכניסה. אנשי החינוך ישפיעו את הדור הצעיר והלומד לכסוף ולרצות, לבנות ולחשוב על ואת בית המקדש. רופאים ילמדו על מחלות הכהנים המוכרות מהמקורות ואיך לרפאם, ואחיות יחשבו איך לבצע כניסה וטיפול בהיכל ובקודש הקודשים. הדיינים והמשפטנים יתחילו באיך להקים מחדש את הסנהדרין ומה הנושאים הראשונים לפתחם, ואיך לדייק ולהוריד את המשפט העברי-יהודי-אלוקי להחלפת המשפט הבריטי שבארץ. מאבטחים מתכננים את אבטחת הבית ואנשי החוץ חושבים על סדר קבלת עולם התיירות כולו. נראה לי הרעיון מובן...

ויותר מכך, המעשיים הכללים שבתקווה מקרבים: המודעות והשיח המתמיד על בית המקדש לכל עובר ושב מהאח שבבית ועד פורומים שברשת, המחשבה והתכנון איך להוריד את העם או להעלות את העם לנקודות אליהם יש פער בין הבית לתרבות (קרבנות למשל), הלחץ המדיני-פוליטי להתחלת התכנון המעשי, העלייה להר והמודעות אליו (פחות מתאים לתלמידי האוסרים), הלחץ הציבורי לבניית בית כנסת בהר, לימוד הלכות בית הבחירה והקורבנות בכלל ולכהנים בפרט, מחשבה על ביצוע נכון להלכות תרומה, מעשר ועוד, אהבת חינם, חיזוק השבת (ע' ירמיהו על סיבת החורבן), וגם כאן כתבתי כבר יותר מדי (:

אני מאמין שעם מעט מחשבה אפשר למצוא איך לקדם את הבנייה ממש. יש שיתמקדו יותר בקירוב העם לדבר ויש שיתמקדו בבנייה הפיזית שהיא עצמה תקפיץ את הקרבה שלנו איך לאין ערוך. כל יהודי בדרכו הוא, העיקר להיות בדרך העולה בית אל.

כמו שמובן מדברי, אני מאמין שאנו נבנה את בית המקדש או לפחות את חלקו ושהקב"ה ישלים אותו בהשראת שכינה, בסיום בנייתו או דחייתו לפי רצונו יתברך. כמו בזמן דוד המלך שהתחיל את בניית הבית ויסודותיו וה' אמר לו לחכות לשלמה בנו. ומנגד כמו בימי עזרא שכמה שנים (לא מעט) לאחר שפסקה בניית הבית השני חגי הנביא מוכיח את העם על כך שאינם בונים:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת. וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב... כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד [וְאֶכָּבְדָה] אָמַר ה' ".

אני לא בטוח שעניתי לשאלתך, אבל לפחות כיוונתי לכך.

ואת יודעת; השאלה, חיפוש אחר רצון ה' ותחושת החוסר אומרים הרבה טוב על האדם.

כתבת נורא יפה...

כיוונת ממש לשאלה שלי

והתשובה התיישבה לי ממש טוב על הלב,

זה משו שחשבתי עליו המון...

תודה לך

איזה יופי.

צריך להפיץ אותך.....

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!