אני ילדה של גוש קטיף. למרות שלא הייתי אף פעם בגוש. ההורים שלי גרו בשירת הים ונולדתי ממש ביום של הגירוש. כן אני בת 15 . קוראים לי אמונה.
תמיד כאב לי כל הסיפור של הגוש, ושל כל יישוב שמפנים בארץ הקודש. כי אני מאוד מחוברת לארץ. אבל גוש קטיף זה משהו שונה, חזק, זה הרבה יותר כואב. כמה מהימי הולדת שלי חגגתי במחסום כיסופים. זה היה כשהייתי קטנה ממש, ואני רק זוכרת את עצמי עוברת מבסוטה בין האנשים ומחלקת עוגה. כשאני חושבת על זה היום , כל האנשים שבאו לשם , רובם זוכרים את הגירוש ורוצים לחזור לגוש וכולם כל שנה באים לשם בתאריך הזה ונזכרים בגוש. ביומולדת שלי . תגידו , איך אפשר לראות אנשים בוכים על משהו ולרצות את הדבר הזה גם, ולא להתחבר אליו? לפני שנה ציירתי איזה ציור של שקיעה בים , כשהבאתי את התמונה הביתה , אמא הייתה בטוחה שציירתי את זה מתמונה של גוש קטיף. אבל לא. כנראה שהתמונה הזאת ( שראיתי רק כשהייתי בבטן) (; נחרטה לי עמוק בזיכרון. אני כותבת את זה ובוכה. איך זה הגיוני שלקחו לנו חבל ארץ ונתנו אותו לאיזה עם כדי שיזרקו עלינו טילים משם? לא מדברת עכשיו על כל היופי ששמעתי וראיתי (בתמונות) שהיה בגוש . גדלתי בבית שכל פעם שמדברים על הגירוש וזה הרבה, תמיד מישהו בוכה . ממש קשה לי לחשוב על זה שאמא שלי חלמה לגדל אותי בין ים וחולות , ופשוט לקחו לה את זה . לא יאמן מה תשעה חודשים יכולים לעשות לבן אדם. ואין מה לעשות, זה מסוג הדברים שיותר קשה לזמן לעשות את שלו. אני ממש מחוברת לארץ ישראל , ונלחמת עליה כמה שאני יכולה. בשביל לכבוש ולהשיג את ארץ ישראל השלימה בקרוב צריך מלא אמונה ותפילה . בעז״ה שעוד את היומולדת הקרוב שלי נחגוג על החוף בגוש קטיף אחרי הקרבת קורבן תודה בבית המקדש.
