כשאני הרגשתי את ההרגשה הזו, או שסיפרתי לחברה ושכנעתי אותה להבין אותי....

או שכתבתי על זה שיר. אפילו פעם אחת שמתי פה שרשור כי לא היה מי שיענה על השאלה שלי והרגשתי רעעעעעע

אם את אוהבת לכתוב, תכתבי על זה קטע או שיר.

אם את פחות מתחברת לספרות פשוט תכתבי הההההכל על דף הכל הכל עם כל המילים שבא לך לא משנה איך תכתבי אל תראי את זה לאיש.

אחרי שתסיימי תקראי את זה שוב ושוב כמה ימים עד שתרגישי שלמה עם עצמך לקרוע את הדף לגזרים ולהשליך אותו ואת כל השאלות והתהיות והמחשבות המטרידות עמוק עמוק אל הפח הסמוך

קרה לי מלא

הרגשה נוראה...

כבר עשיתי את זה אבל לפעמיים אתה צריך את המענה האנושי שכבר עבר את זה..

ולגבי זה שאף אחד לא מבין אותי זה עדין אבל בה להרבה אנשים אכפת ממני..

תמיד כשאני מרגישה ככה

שאף אחד לא מבין אותי ושאני לבד אני נזכרת בריבונו של עולם!!1

פותחת את הלב ובאמת מספרת ופורקת הכל

אז קודם כל, קבלי חיבוק! זה באמת לא פשוט...

אני לא יודעת מול מה את מתמודדת ומאיפה ההרגשה הזאת מגיעה, אבל אני מכירה אותה ממש מקרוב וכן, היא קשה..

רוצה להציע הסתכלות משלי, שאומרת שתכלס את היחידה שיודעת כמה קשה לך, כמה כואב לך, מבינה כמה שורף לך מבפנים, מבינה כמה נמאס לך, כמה נשבר לך כבר מההתמודדיות שלך, ואת פשוט צריכה להבין שאת הבנאדם היחיד בעולם הזה שיודע מה בדיוק את עוברת, את הבנאדם היחיד שבאמת חווה את הקשיים שלך, ושיש לו את הנתונים שלך ומתמודד איתם בצורת ההתמודדות שלך...

ולכן אני כותבת לך אתזה עכשיו, כדי שתביני, אפאחד לא במת מבין! אף אחד לא חווה את החויות שלך! ואת גם אף פעם לא חווית את הקשיים והחיים של אף אחד אחר, את מכירה את הקושי שלך, ורק את מכירה אותו, ואת מכירה רק אותו, את לא מכירה שום קושי אחר, ואחרים לא באמת מכירים את הקושי שלך...

אנשים יכולים לתמוך, להביע אמפתיה, לדאוג ולהיות אכפתיים, להכיל, לאהוב, אבל בסופו של דבר את החווויה שלך הם לא חוו, לעניות דעתי צריך פשוט לקבל את העובדה שזה ככה, שבסופו של דבר לא משנה כמה מישהו ישמע על הקושי שלך, עד שהוא לא יחווה אתזה בצורה שלך, הוא פשוט לא יבין עד הסוף...

לפעמים גם יש חווית שרוב האנשים לא חווים, כמו כל מיני התמודדויות למינהן, ואז כדאי לנסות למצוא אנשים שמתמודדים עם מצבים דומים.. סביר להניח שהם יבינו יותר, יצליחו להזדהות עם מצבים שאחרים לא ספציפית יבינו, למרות שכמו שאמרתי לפני, אף אחד לא יכול להבין עד הסוף..

ולגבי החלק השני של השאלה, לגבי זה שמרגישים שלאחרים לא אכפת ממנו, זה כואב וקשה ממש!

השאלה היא האם זו באמת המציאות? הרבה פעמים אנחנו משלים את עצמנו שלאף עחד לא אכפת, כשיש באמת ככ הרבה אנשים שכן אכפת להם! במצבים כאלו חשוב לשאול את עצמנו, האם דברים באמת ככה?? האם זה נכון שלאף אחד לא אכפת? ולא להסתפק רק בזה.. אפילו לנסות לראות הוכחות מהחיים שמראים לנו שלאחרים כן אכפת ממנו! (לדוג: אסמס התעניינות מחברה...) 
 

ומאד חשוב שתלמדי להיות החברה הכי טובה של עצמך, נאמנה ואכפתית כלפיי עצמך, ואז יהיה קל יותר כשמרגישים לבד, כי יהיה לך את עצמך.. 

וזהו, בהצלחה גדולה שיהיה!  תדעי שאני פה אם צריך♥

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!