איך *לא* תרגישו ככה?!
כ"כ כ"כ טבעי והגיוני מה שאת, אתם מרגישים.
כל שינוי, גם אם הוא שינוי לטובה - מצריך תקופת הסתגלות.
המוח שלנו והתת מודע שלנו אוהב את המוכר, את הידוע,
הוא לא רוצה שישנו לו דברים,
אפילו אם הם טובים! וק"ו אם הם בינוניים או קשים.
תראי יקרה כמה שינויים אתם עוברים!
גם מעבר להורים ותקופה של אחרי לידה - שמטלטלת את כל הבית ואת כל החיים אצל כל זוג
גם מעבר דירה
גם עבודה קשה של שניכם
גם המון לחץ, המון עייפות וסידורים שלא נגמרים.
אני חושבת שדבר ראשון שאתם צריכים לעשות - זה לנשום!
ולהבין שנייה את המצב בו אתם נמצאים,
להבין שנייה את *עצמכם*
ולזכור שזה *את והוא* מול הבעיות בחיים
ולא את נגדו והוא נגדך
אלא שוב - שניכם יחד מול כל אתגרי החיים!
הבית המשותף שלנו, של "אליסי ובעלה" הוא מטרת העל המשותפת שלכם!
לפני כחצי שנה עברנו דירה (שוב 
), ומאוד שמחתי מהמעבר ומהבית ומהכל, מאוד!
ועדיין, מצאתי את עצמי 3 ימים אחרי המעבר - פשוט קורסת.
קורסת פיזית וקורסת נפשית. הרגשתי פשוט רע רע רע ולא הבנתי מה נסגר איתי?!
הרי כ"כ חיכיתי למעבר הזה! והוא בעצם טוב!
ואז הבנתי שזה פשוט *מעבר* כשמו כן הוא...
שינוי...
התחלה חדשה...
הסתגלות חדשה...
ויומיים אחרי גם בעלי התחיל להרגיש לא טוב וממש נהיה חולה פיזית מהמעבר,
וזה עוד יותר חידד לנו את הקושי שבשינוי,
בדגש על *כל שינוי* אפילו שהוא טוב.
אז גם אתם יקרים,
תנשמו,
לאט לאט תתרגלו לבית החדש, לסביבה החדשה,
לאט לאט תתרגלו לתינוקת החדשה, לג'נגל בין כל הדברים,
למצוא את האיזונים,
לעשות לעצמכם סדרי עדיפויות
להוריד סדנדרטים בדברים שפחות חשובים,
ולעלות הילוך בדברים שיותר חשובים
(למשל, הזוגיות, ההורות, השפיות, הבריאות, הן ערכים עליונים בעיניי,
וכל השאר אחריהם.)
-------------------
מצרפת לך עוד תשובה שכתבתי בנושא של זוגיות אחרי לידה ומקווה שזה גם אולי יעזור קצת:
"הדבר העיקרי שהכי בולט מהודעתך הוא שגם בעלך וגם את נמצאים כרגע *במצוקה*.
שניכם נמצאים "במקום הקטן שלכם" - מקום בו אתם לא במיטבכם,
מקום עם המון קושי
עם הרבה תסכול
עם המון עייפות
עם המון כאב
אם נתמקד רגע בצד של בעלך -
כאשר הוא חוזר הביתה, הוא מגיע לאשתו האהובה ובתו האהובה - אך ככל שהן אהובות, טיפול בתינוקת קטנה ובילדים בכלל הוא קשה מאוד מאוד. ולעיתים מתיש.
ואפילו הרדמה של 10 דקות, ושמיעת בכי של 5 דקות, כאשר כוחות הנפש כבר כמעט גמורים או אולי גמורים לגמרי - כל דבר הכי קטן יכול פשוט לרסק. לשבור. באמת באמת ולא בכאילו.
ממש כמו ביטוי "הקש ששבר את גב הגמל".
אז קשה לו.
קשה לו לחזור ולדעת שעדיין הוא צריך להיות במוד של "עבודה" ולא של רגיעה ומנוחה -0 לקלח, להשכיב, להרגיע,
קשה לו!!!
ממש לא סתם - אלא באמת באמת קשה לו.
ועם זאת,
הוא מנסה ככל יכולתו.
ממשיך לקום כל בוקר
ממשיך עם נסיעות מטורפות
ממשיך עם עבודה ומסדגרת קשה יום יום
כאשר הוא חוזר ב18:00 הוא כן כ"כ כ"כ מתאמץ ועוזר
אבל שזה כבר 19:00 והוא מ6 בבוקר אחרי שינה טרופה גמור - זה פשוט כבר יותר מדי בשבילו.
הגוף שלו, הנפש שלו - צועקים הצילו!
אני פשוט לא יכול יותר!
אני רוצה!!! אבל פשוט לא *יכול* לא יכול. הכוח שלי נגמר,
אני חייב להתמלא ממשהו כי אי אפשר לעבוד על 0 אחוז בסוללה
הוא ממש על אדים כרגע.
ויש גם אותך יקרה.
אמא טרייה.
אישה מדהימה.
שעד לפני לא הרבה זמן לא הכירה כלל את כל האחריות המטורפת הזו שנקראית ילד
את היצור חסר אונים הזה שעכשיו פתאום בבת אחת תלוי בי 24/7 ואין לאן לברוח והוא תמיד תמיד שם
ואני תמיד תמיד אמא שלו
גם כשאני מרוטה מעייפות
גם כשכבר לא יכולה לשמוע טיפת צעקה - והילדה המתוקה הזו צועקת - אני אמא שלה.
ואת גם עובדת וגם נמצאית איתה המון
וזה מתיש!!!!
ואו כמה זה מתיש!
עם כל הברכה והתודה העצומה לקב"ה עליה - בד בבד מגיע הקושי.
הקושי בהריון שסחבת אותה 9 חודשים שלמים!
הקושי בלידה הכואבת
הקושי בהנקה
הקושי בלילות שפתאום טרופים והעייפות התהומית זועקת לשמים
הקושי בגידול
הקושי באחריות
הקושי בתלות של יצור חסר אונים בך
הקושי במעבר החד הזה מלהיות אדון על עצמך ועל הזמן שלך - ללהיות משועבדת ממש ללו"ז ממש לא מסודר של יצור קטן וצרחן...
וזה קשה קשה קשה!
גם את באפיסת כוחות כרגע!
גם את בעייפות תהומית
ואת רק רוצה יד שתושיט עזרה
ואת רק רוצה קצת שקט.
לישון לילה שלם
(פחחחח נשמע כמו חלום אוטופי לילה שלם אה?!
להתקלח בשקט, לאכול בשקט, לצאת לבלות בשקט
אבל אין את השקט הזה!
אין!
יש צרחות
ובכי
וצרחות
ובכי
ועייפות
והרדמה
ושוב\
ושוב
ושוב
די!!! לפעמים משתגעים כבר ורוצים לברוח לאי בודד ולישון שם שנה שלמה אם אפשר!!!
אז גם את מגיעה לקצה היכולות שלך.
לכן, מה שקורה כאן יקרה, הוא ***ששניכם נמצאים במצוקה בו זמנית****
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*
הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר
מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת
נסי להשלים שינה בצהריים איתה
נסי כן למצוא בנרות עוד יד אפילו של נערה או בייביסטר
נסי להקל מעלייך באוכל מוכן, דברים קפואים, מדיח, מייבש, הורדת סטנדרטים לאפס, לעשות דברים שאת אוהבת ומטעינים אותך באנרגיה
ללמוד לאט לאט שיטות הרדמה אולי עם יועצת שינה וכדומה שיקחו ממך פחות אנרגיה, או כל דבר שאפשר לחשוב עליו
ולזכור שזו תקופה! היא קשה, אבל היא תעבור!!!
הילדה לא תהיה לנצח תינוקת, היא תגדל ב"ה, תישן לילות שלצמים, את תחזרי לכוחות שלך בגוף ובנפש, בעלך יסיים את העבודה המתישה הזו
זה יעבור
עוד שנה ואו עולם אחר
עוד שנתיים עוד יותר
אתם פשוט כרגע בעיצומו של משבר, בעיצומה של מצוקה אמיתית לשניכם בו זמנית וזה מאוד מאוד קשה
נסו עם כל הקושי *להבין* אחד את השניה
*לראות* את הקושי של השני/ה, גם אם מאוד קשה לכם - בכל זאת - להיכנס רגע ללב ולראש אחד של השנייה ולדמיין שאתם במקומו/ה יום שלם ואיך אתם חווים ומרגישים וכמה אתם מותשים באמת
לנסות להחזיק את הראש מעל המים כרגע בתקופה של ההישרדות הזו
ואח"כ יהיה אפשר לנשום הרבה יותר לרווחה
ובינתיים לנסות בכוח למצוא אפילו חצי שעה ביום לזמן של טעינת מצברים - להתמלא. לעשות דברים שאוהבים. לנוח. לישון. לאכול טוב. פעילות גופנית. זמן זוגי. לזכור גם את היופי והטוב בחיים גם עכשיו
יהיה טוב יקרה!
כבר יש הרבה טוב
ויהיה עוד הרבה יותר!
משברים ונפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים בכלל ומהזוגיות בפרט
וזה קורה לכולם.
לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
רק אומר שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!
רק מהקשיים ורק מהמשברים
אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):
איך היה לך המעבר להיות אבא?
ואיך אתה מסתדר גם עם העבודה והמעבר דירה?
ומה קשה לך?
ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?
ואיך בזוגיות?
ואז שואלת אותך:
איך היה לך המעבר להיות אמא?
ואיך הייתה לך הלידה?
ואיך זה לך גם לעבוד וגם אחרי מעבר הדירה?
והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?
לאכול כמו שצריך?
להתאושש?
להתאוורר?
לקבל עזרה ותמיכה?
ואיך המצב הכלכלי?
ומה עוד קשה לך?
ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,
להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -
בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, שגם עובדת, מבשלת מנקה מסדרת וכו - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!
הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,
תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,
מה קשה לך,
בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!
לי קשה
אני צריכה ש___
הייתי שמחה אם ___
נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,
לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,
כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!
ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.
ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.
ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)
ואז תגיע *ההבנה*
ההבנה אחד של השני.
ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:
מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?
הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,
אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?
ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?
ומה אני יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?
ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?
ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?
ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיוץ, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!
לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!"
בהצלחה רבה יקרים
לאט לאט הכל יסתדר, רק צריך לעזור לדברים להסתדר ולשים את מה שבאמת חשוב לנו מעל הרבה דברים אחרים - ולהשקיע בו 
