~נלקח מעמוד הפייסבוק "סיפורים שקוראים ביום וחולמים בלילה"
הרגש החדש של דני/ אסף שוכרי כהן
בוקר אחד דני התעורר והרגיש רגש לא מוכר.
זו לא הייתה אהבה ולא שנאה, לא כעס או אדישות. פשוט רגש שונה, שהוא לא הרגיש מעולם.
למיטב ידיעתו, אף אחד ממכריו הקרובים לא הרגיש את הרגש הזה. לא אשתו שלאחרונה מרגישה רק שעמום ולא ידידו הטוב רן שמרגיש רק ביטחון עצמי. היה זה רגש חדש ומופלא. דני מיהר לחפש בגוגל מילה שתתאר את הרגש החדש. הוא הקליד את המילה רגשות ומצא רשימה ארוכה. אך אף אחת מהמילים לא תיארה כיאות את שהרגיש. למרבה הפלא, גם מחאותיה של אשתו המנומנמת על כך שהוא מבלה יותר מדי זמן בפלאפון לא טשטשו את ההרגשה המשונה והלא- מוכרת. דני הנלהב מיהר לשתף אותה בגילוי החדש אך היא פיהקה לעומתו והפנתה את הגב. דני משך בכתפיו, קם מהמיטה, וצחצח את שיניו בעוד הרגש מלווה אותו בכל פסיעה. היה בזה משהו מרגש, לגלות רגש שאף אדם לא הרגיש מעולם. הוא ניסה להיזכר אם יש פרס נובל על גילויי רגשות אך לשווא. ראשית, ידע, עליו לקרוא לרגש בשם. הוא ניסה לחשוב על שם יצירתי ובסוף התפשר על בץ, על שם הצב מפרפר נחמד. משום מה, הרגש הזה הזכיר לו את בץ.
כשמחלק העיתונים שאל אותו מה נשמע הוא ענה בץ. כשהבריסטה בבית הקפה שאלה אותו איך אנחנו מרגישים היום הוא ענה שהוא אישית מרגיש בץ. כשהבוס שלו שאל אותו מה עם המצגת הוא ענה שקודם שואלים מה שלומך ואחר כך קופצים לעבודה. הבוס התנצל ושאל לשלומו רק כדי לשמוע את התשובה המשונה- בץ. כשהסביר לו דני על הרגש החדש, הוא קיבל יום חופש והמלצה ללכת לפסיכולוג.
פסיכולוג הוא מומחה לרגשות, חשב דני, ודאי ידע הוא להסביר לי על הרגש החדש.
מומחה הרגשות אכזב, במקום לנסות ולהבין את דני הוא רק ניסה לדבר על הילדות שלו ובסוף עוד דרש 200 שקלים. דני הרגיש קצת זעם, אבל כיוון שבעיקר הרגיש בץ, הוא שילם ללא תלונות.
בצאתו מהפסיכולוג הוא התיישב על ספסל ציבורי ועצב מילא את גופו. אף אחד לא הבין לליבו. כעת חש רגשות מעורבים, קצת בדידות וקצת כעס. קצת אשמה והרבה חוסר אונים.
סליחה איש צעיר, אמר לו אדם מבוגר עם זקן שיבה, אפשר לשבת לידך?
הוא הסכים, ממילא הספסל לא שלו.
איך אתה מרגיש? פתח האיש המבוגר בשיחה.
קצת בדידות וקצת כעס, ענה דני, קצת אשמה והרבה חוסר אונים. ואתה?
אני מרגיש בץ, ענה האיש.
דני שמט את לסתו, היתכן? האם יש עוד מישהו בעולם שחולק את הרגש שלו? האם הרגש הזה מדבק כמו מגיפה? האם הוא כבר לא לבד בעולם? דני חייך מאוזן לאוזן, הוא חזר להרגיש בץ, ממש כמו האיש שלידו.
כן, אני ממש מרגיש מכווץ, אמר המבוגר, ככה זה בגילי, אני לא מבין למה זה גורם לך לחייך.
דני המאוכזב הוריד את החיוך באותה מהירות בה עלה על פניו.
טוב, שיהיה לך יום טוב איש מוזר. אמר המבוגר והלך לדרכו.
דני גם הוא הלך לדרכו, הוא חזר הביתה לארוחת הערב עם אשתו. היא סיפרה לו על היום המייגע שהיה לה ושאלה אותו על מה הוא דיבר בבוקר. הוא ענה לה שזה כבר לא משנה. למרק האפונה היה טעם של בדידות, הרגש החדש והמופלא אותו הרגיש רק לפני מספר שעות, נעלם כלא היה.
