של הצער והחורבן,
של האבלות עם הכאב הלא נגמר,
תופסת אותי בסתם של יום חול,
לפעמים אחרי עוד פגישה ריקה מתוכן,
או עוד תשובה של לא ותירוץ,
לפעמים באמצע ריצה לאוטובוס
או מעבר בגינה בשעת ערב עמוסת ילדים,
אבל עכשיו, שאנחנו צריכים את ההרגשה הזו
בהקשר הלאומי,
להקב"ה, לאבא שלנו,
אין בית.
בדיוק כמוני,
לא מרגישה כבר כלום,
ריקה מבפנים עד בחוץ,
לא מסוגלת להכיל עוד את הכאב
גם שלי
גם שלנו
גם שלו.

