מאיפה הבנת ככה?

אמרתי שזה נשמע כמו השלכה מנסיון אישי על דברים שהיא לא כתבה. 

ומצטערת שטעיתי.

וסליחה

ממש לא התכוונתי להביע שום דעה שלילית ולא עלה על דעתי כך.

האמת? הגישה שלך מאד קיצונית ואם הייתי אמא שלך הייתי נורא נפגעת. מזל שאני לא

וזה בסדר לומר תגידי תודה על העזרה, אם ביחד עם זה מכירים בעובדה שזה בסדר שאת לא רוצה לקבל עזרה. זה לא סותר. צריך להדעת להודות על זה שיש הורים שעוזרים. לא רוצה? בסדר גמור. צריך להגיע למקום שטוב לך. זה לא סותר לדעת להודות על מה שיש. כך בעיני

 התכוונתי דבר ראשון להכיר בזה שמי שעושה את זה עושה את זה מאהבה. וכן. בעיני זה צעד מקדים ללומר לא. גם לחברה המחמיאה. איזה כיף שנותנים לך מחמאות. עכשיו זה לא מתאים לך? תעבדי על זה. אבל זה בקטנה

אצל הורים עוד יותר חשוב בעיני לדעת להודות. כן גם אם זה מעצבן ואובר עזרה ולא במקום. מישהו אוהב אותך הכי בעולם. ביחד עם זה שאני מבינה שזה לא מתאים לך ואנסה לעזור לך להתמודד עם זה, אני כן אגיד לך לומר תודה קודם כל. ולהעריך.

לומר תודה לא סותר הצבת גבולות. מה שנקרא- תודה מכל הלב, אבל לא תודה. 

זו דעתי.לא חייבים להסכים

מבינה למה זה מעצבן אותך אבל בחיים לא הייתי אומרת כלום אחרי שקיפלה. אני אישית הייתי נעלבת. אפשר לומר לפני בבקשה אל תקפלי וכו.

אגב אמא שלי עושה לי אותו דבר ואחרי שהיא הולכת אני פותחת הכל בחזרה כי אם לא קיפלתי בעצמי אין לי מושג מה של מי. ביקשתי כמה פעמים לא לקפל והיא שוכחת. בחיים לא אתלונן על זה ולא אפרק מולה. אני אומרת לה יפה תודה וזהו.

אבל זו אני ולך כנראה יש קשר אחר עם אמא שלך אם טוב לכם ככה מצוין. 

וכן, התכוונתי להודות על הרצון לעזור, לשמוח שיש מי שרוצה לעזור, ואז לשים גבולות. 

וגם כשאני מקבלת עזרה לא נצרכת בעליל (באמת אמא מה זה חשוב לנקות מאחורי המכונת כביסה???)  אני מאד מא דמשתדלת לומר תודה ולזכור שאיזה כיף לי שיש לי אמא והיא עדין יכולה ורוצה לעזור לי. גם אם היא לפעמים עושה דברים מה זה מוזרים . אולי זה בגלל שאמא שלי כבר מאד מבוגרת ואני מעריכה את עצם קיומה בעולמי שלא לדבר על זה שהיא מנסה לעזור... יש לי הסתכלות אחרת על המצב. לא יודעת. ואולי פשוט הקשר ביננו שונה מהקשר שלכן. כולנו שונות. העולם מענין.

שלא אצא פה איזה צדיקה מטיפה.

נו, את יודעת שפתחתי שרשורים על דברים שמחרפנים אותי באמא שלי

אבל כן, משתדלת מאד לא לענות לה כמו שהייתי עונה ומתעצבנת פעם.

אז כנראה זה באמת בגלל הגיל ותובנות אישיות שלי.

סליחה אם יצאתי מטיפה לקשר קדוש או משהו, אני הכי לא מושלמת בתחום שרק יש....

לצערי אני לא יכולה לומר לאמא שלי כל מה שאני מרגישה. הקשר ביננו היום הוא קשר מאד מגונן מהצד שלי. הורים מבוגרים זה אתגר. 

פעם הייתי כן אומרת, היא זכרה קצת, ואז היתה שוכחת. היום אני מתמקדת בלומר רק דברים שממש ממש קריטיים לי (למשל לא לומר למתבגרת שלי שהיא שמנה) ואת כל מה שקשור אלי משתלדת לקבל ב(סוג של) אהבה

עם כמה שאני מבינה את הרצון לעצמאות, אני רוצה קודם להאיר לך קצת את הצד היפה, מקווה שזה בסדר

לא לכל ההורים יש אפשרות לעזור. לא לכולם יש יכולת . לא לכולם יש רצון (כן כן, גם זה קורה)

קודם כל , לפני האם את רוצה את העזרה או לא, למה שלא תעצרי רגע ותחשבי, איזה הורים מקסימים יש לבעלי. כשלי יהיו ילדים אני גם ארצה לעזור להם ולתת להם את כל הנשמה. מה, לפני רגע הם עוד היו בבית שלי ובישלתי וכיבסתי ונתתי דמי כיס או מתנות, אז מה אם הם התחתנו הרגע, עדיין אנחנו אוהבים אותם ורוצים לפנק לפנק!

פינוק לא תמיד בא מההרגשה שהם מפקפקים ביכולת שלכם לעמוד לבד. לפעמים הוא פשוט מגיע מהרגשת אהבה גדולה, רצון לנתינה, לפנק , לאהוב. כאילו וואו, זכית. באמת באמת. גם אם תחליטי בסוף לא לקחת מהם כלום שבכלום. עדיין תזכרי שממש זכית , ברגע שחושבים כמה אהבה יש בזה. כמה בע"ה שאת תרגישי לילדים שלך רצון אינסופי לנתינה- זה מה שהם מרגישים עכשיו.

מותר וטוב להיות עצמאיים, ובאמת עודף אהבה יכול להגביל את זה לפעמים. אתם צריכים לחשוב מה מתאים לכם לקחת ומה לא. אל תגידו להכל לא. תפרגנו להורים ברצון לפנק אתכם (שואלת בזהירות, אולי את מרגישה קצת השוואות בין מה שההורים שלך יכולים ורוצים לבין מה שההורים שלו? אולי זה מעמיד אותך במקום לא נעים מול בעלך וזה דורך על נקודה רגישה?)

אתם יכולים להחליט לקחת את הכסף שהם מעבירים כל חודש ולשים בחיסכון לילדים בע"ה. ואחרי שנה לספר להם כמה חסכתם בזכותם ואיך אתם מעריכים את זה וככה להעביר בעדינות שאתם מסתדרים יפה בשוטף בלי זה אבל גם מאד מעריכים את העזרה וכמה אתם הולכים להפיק ממנה תועלת.

אפשר להודות מכל הלב על הרצון לבוא למעבר דירה וגם לומר שקשה לכם עם הרעיון שהוא יטרח ככה, אתם מרגישים שזה לא כיבוד הורים.

ועכשיו, אתן לך את הסיפור האישי שלי, תעשי איתו מה שבא לך. אני לא חושבת שצריך להשליך מסיפור אישי כל אחת והחיים שלה, אז אני מספרת בתור דוגמא, נקודה למחשבה. משהו כזה.

אחד מזוגות ההורים שלנו היה מאד כזה, לא רוצה לומר פה של מי מאיתנו. אבל אחד מהם היה זוג הורים שנתנו ונתנו ונתנו. בלי סוף. מכל כיוון, דחפו כסף, מתנות, הזמינו, באו לעזור במעברי דירה וכו וכו. הזוג השני של ההורים האמין בעצמאות כלכלית ועצמאות בכלל. ההבדל היה בולט וגרם למריבות ביננו ומתיחות. לקח לנו זמן להתגבר על זה.

הורדנו הרבה מהעזרה. ביקשנו להפסיק, רצינו להיות עצמאיים (שיא המובן במיוחד כזוצ) אמרנו תודה ולא תודה הרבה פעמים.

והיום הם כבר לא מכרכרים סביבנו. והיום אנחנו מתגעגעים כל כך . לתחושה שאנחנו עטופים ומחובקים, שרוצים לפנק ולעזור. הו אנחנו עצמאיים מאה חמישים אחוז. וזה בסדר וזה טוב אבל... אנחנו מצטערים שלא השארנו משהו, קצת, שהיה מחמם את ליבנו ואת הקשר שלנו. הרי לא נבוא לבקש עכשיו אחרי שהתעקשנו שנים על עצמאות. ואנחנו לא צירכים כלום באמת. רק את ההרגשה העוטפת והמפנקת הזו, לפעמים לפעמים. שאחים אחרים כן מקבלים כי הם לא היו מגה עצמאיים כמונו

אני לא אומרת שעשינו בחירה רעה. יש הרבה דברים נכונים בעיני במה שעשינו , רק אולי, טיפה הגזמנו, רק אולי טיפה לא ידעו להעריך את האהבה השופעת הזו. ואנחנו קצת מתגעגעים.

זהו. זה הסיפור שלי.

תקחי ממנו רק מה שמתאים לך. כל זוג וכל מערכת יחסים היא שונה. תקבלו את ההחלטות שנכונות לכם זוגית. רק , בבקשה, בעדינות, בהערכה לאהבה שלהם, בשמחה שיש לכם הורים כאלו.

באמת שאני מבינה את המקום הזה, חדשה במשפחה ששונה מהמשפחה שלך, ולפעמים הקשר של הבן זוג עם ההורים שלו קצת גורם לקנא בקשר שלו איתנו, ואיפה המקום שלי בכל זה, ואולי הוא רק מעריך הורים כמו שלו וההורים שלי אחרים ו..

מלא מלא רגשות מובנים

ואת בהריון

ומותר לך באמת שמותר לך לרצות עצמאות מוחלטת

אבל לאט. אל תנתקי בבת אחת קשרים

תציבי את הגבולות לאט לאט

איך שמתאים לך

חיבוק גדול!

כן, גם בשפע יש נסיונות.

אולי בגלל שאני מתקרבת למקום הזה של להיות הורה נותן , זה כבר נראה לי ריאלי מתישהו לא בעתיד המאד רחוק, אז אני רואה יותר את הצד השני

שמחה שהועלתי

אנחנו בחיים לא נולדנו כדי לחנך את ההורים שלנו, בקושי מצליחים לחנך את עצמנו ואת ילדנו.

כל כך נכון!

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים

זה לא חייב להיות מקרה חירום

אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם. 

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

לעסות את הגושים תוך כדי הנקה, יתכן שזה סתימות , זה שהיא רוצה לינוק הרבה זה טוב לשחרר את הגושים.

להתייעץ

ושתראה איך את מניקה ואיך התינוק יונק