ההר שמם.
צבעים של שקיעה צובעים את השמיים.
הוא מהלך לאיטו על ההר, מרגיש לא מרגיש את הרוח שמעיפה את פאותיו.
הכל ככ ריק מסביב ובפנים.
הוא מתקשה קצת לנשום. מנסה לתפוס את האוויר בתוך ידיו כדי להחזיר לנשמתו את נשימתה, אבל האוויר חומק בקלילות מבין ידיו מבלי שהרגיש כלל.
מתי לאחרונה שם לב לאוויר הזה ממנו הוא חי?
הוא נושם עמוק עמוק. מנסה לכלוא את האוויר בתוך גופו אבל מהר מאד הוא נחנק ונאלץ לנשום שוב, בחזרה.
מתוסכל הוא אוסף אבנים בידיו וזורק חזק, אל האופק.
"אעאעאע אתה מבין??" הוא שואג "מי בכלל מצליח לתפוס אוויר? אני מנסה! אני מנסה!! אתה רואה?"
הוא מוחא כפיים בחוזקה והדמעות שוטפות את פניו, רגליו מתקפלות בחולשה.
"מאז הפכת נסתר" הוא לוחש "אנחנו מסתובבים כאן משוגעים, מוחאים כפיים, מנסים לתפוס את האוויר ממנו אנחנו חיים. האוויר הזה הוא.. הוא בכל מקום ועדיין.. עדיין אני לא מצליח לחוש בו בכל גופי.
מאז הפכת נסתר, מילא אוויר עכור, מלא אבק נדודים, את ליבנו. סימא את עיננו והחשיך את נפשנו.
עד שעומד אני מולך ולא מצליח לכאוב את כאבך"
רוח נעימה נושבת לרגע.
רוח.
רק כשיש רוח הוא מרגיש פתאום את האוויר שתמיד סביבו.
הוא מתענג על רגעי ההרגשה ומחזיק בהם חזק עד שנעלמת הרוח.
השמש כבר שקעה, מעבירה את תפקיד האור לידיהם של הירח והכוכבים.
אורה של השמש מסתתר באורו של הירח.
בעיני רוחו נראים אנשים הולכים וקורבנותיהם בידיהם,
ילדים רצים ופניהם שמחות ופיהם לא מפסיק לשיר ולהלל.
נערים וחלילהם בידיהם עושים את דרכם אל ביתו של מלכו של עולם.
ריקודים ברחובות ירושלים. המקום מלא בעולי רגל. והאוויר.. איזה אוויר.. עולם הבא.
השמחה עד לב השמיים.
מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
יהודי עומד ובידו קורבן לכפר על חטאו ולוי מנגן לו את ניגונו ששייך לו במצבו, מטהר את ליבו ומכניס בתוכו חרטה אמיתית ותשובה שלמה.
ירושלים, יפה היא מכל הערים, וביתו של ה' מרומם הוא מכל הבתים.
ופניהם של האנשים מלאות טוהר וקדושה, והאוויר, האוויר מלא ומורגש.
ולפתע נדם הכל.
צווחות נשמעות והרס נראה בכל פינה.
אש, להבות, קולות זוועה.
כוהנים עומדים על גג המקדש ומשליכים גופם לאש.
מפתחות המקדש נזרקים לשמיים
ולהבות שורפות ושורפות, הופכות את הבית הגדול לאפר.
עד שנדמו הקולות.
אנשים הולכים שפופים, שבויים בידי אויביהם.
אין טעם לחיים בלי המקדש בציון.
והגלות מתחילה, גלות ארוכה.
מי שלא ראה את ירושלים בבינינה ובחורבנה, איך יכאב את כאבה?.
ראשו מטושטש ממחשבות וגופו מותש.
הוא זורק את מבטו לשמיים ולוחש
"על זאת היה דווה ליבנו. אויי מה היה לנו".
רוח נעימה נושבת. והוא מרגיש את הרוח שמעיפה את פאותיו.
צבעים של שקיעה צובעים את השמיים.
הוא מהלך לאיטו על ההר, מרגיש לא מרגיש את הרוח שמעיפה את פאותיו.
הכל ככ ריק מסביב ובפנים.
הוא מתקשה קצת לנשום. מנסה לתפוס את האוויר בתוך ידיו כדי להחזיר לנשמתו את נשימתה, אבל האוויר חומק בקלילות מבין ידיו מבלי שהרגיש כלל.
מתי לאחרונה שם לב לאוויר הזה ממנו הוא חי?
הוא נושם עמוק עמוק. מנסה לכלוא את האוויר בתוך גופו אבל מהר מאד הוא נחנק ונאלץ לנשום שוב, בחזרה.
מתוסכל הוא אוסף אבנים בידיו וזורק חזק, אל האופק.
"אעאעאע אתה מבין??" הוא שואג "מי בכלל מצליח לתפוס אוויר? אני מנסה! אני מנסה!! אתה רואה?"
הוא מוחא כפיים בחוזקה והדמעות שוטפות את פניו, רגליו מתקפלות בחולשה.
"מאז הפכת נסתר" הוא לוחש "אנחנו מסתובבים כאן משוגעים, מוחאים כפיים, מנסים לתפוס את האוויר ממנו אנחנו חיים. האוויר הזה הוא.. הוא בכל מקום ועדיין.. עדיין אני לא מצליח לחוש בו בכל גופי.
מאז הפכת נסתר, מילא אוויר עכור, מלא אבק נדודים, את ליבנו. סימא את עיננו והחשיך את נפשנו.
עד שעומד אני מולך ולא מצליח לכאוב את כאבך"
רוח נעימה נושבת לרגע.
רוח.
רק כשיש רוח הוא מרגיש פתאום את האוויר שתמיד סביבו.
הוא מתענג על רגעי ההרגשה ומחזיק בהם חזק עד שנעלמת הרוח.
השמש כבר שקעה, מעבירה את תפקיד האור לידיהם של הירח והכוכבים.
אורה של השמש מסתתר באורו של הירח.
בעיני רוחו נראים אנשים הולכים וקורבנותיהם בידיהם,
ילדים רצים ופניהם שמחות ופיהם לא מפסיק לשיר ולהלל.
נערים וחלילהם בידיהם עושים את דרכם אל ביתו של מלכו של עולם.
ריקודים ברחובות ירושלים. המקום מלא בעולי רגל. והאוויר.. איזה אוויר.. עולם הבא.
השמחה עד לב השמיים.
מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
יהודי עומד ובידו קורבן לכפר על חטאו ולוי מנגן לו את ניגונו ששייך לו במצבו, מטהר את ליבו ומכניס בתוכו חרטה אמיתית ותשובה שלמה.
ירושלים, יפה היא מכל הערים, וביתו של ה' מרומם הוא מכל הבתים.
ופניהם של האנשים מלאות טוהר וקדושה, והאוויר, האוויר מלא ומורגש.
ולפתע נדם הכל.
צווחות נשמעות והרס נראה בכל פינה.
אש, להבות, קולות זוועה.
כוהנים עומדים על גג המקדש ומשליכים גופם לאש.
מפתחות המקדש נזרקים לשמיים
ולהבות שורפות ושורפות, הופכות את הבית הגדול לאפר.
עד שנדמו הקולות.
אנשים הולכים שפופים, שבויים בידי אויביהם.
אין טעם לחיים בלי המקדש בציון.
והגלות מתחילה, גלות ארוכה.
מי שלא ראה את ירושלים בבינינה ובחורבנה, איך יכאב את כאבה?.
ראשו מטושטש ממחשבות וגופו מותש.
הוא זורק את מבטו לשמיים ולוחש
"על זאת היה דווה ליבנו. אויי מה היה לנו".
רוח נעימה נושבת. והוא מרגיש את הרוח שמעיפה את פאותיו.
