ערב תשעה באב.
העולם כאילו עצר.
כל אחד בשלו.
כל אחד בדרכו.
אף לא מילה של שלום.
ערב תשעה באב.
הכל נעצר הפסיק.
בשל משהו אחד
משהו ישן.
חורבן הבית,
חורבן היית?
על איזה בית מדובר
שלי? שלך?
מנסה לבכות לבכות על הבית.
מנסה להרגיש בחסרונו.
חופרת פנימה לתוך ליבי מוצאת שם געגוע וציפיה מתמידים.
אל השלמות. השלם והטוב.
עם שלם עוצר ובוכה על ביתו של אבא. ה'.
שנחרב. 2000 שנה וכולנו עדין אחוזי כאב.
מי יתן וזאת הפעם האחרונה שנצום.
מי יתן ונזכה להתחבר כולנו כאחד לאחד.







