אני רוצה להתאבל. אני רוצה לשבת על הרצפה ולבכות, אבל מה זה לבכות, לבכות מהלב. אם לכל אחד בלב יש בית מקדש, אם לכל אחד בלב יש איכה. לכל אחד בלב יש שברים של הריסות של קדושה. יש שברים של בדידות, כמה בדידות יש אלוהים, כמה בדידות. איכה ישבה בדד.
ואנחנו בוכים על בית המקדש שנחרב, בתוך הלב שלנו. ואנחנו בוכים כי אין לבורא בית לשבת בו והוא נודד בעולם. כמונו, ילדים קטנים בלי בית. בלי מקום להניח עליו את הראש ולהיות רגועים, בלי מקום להיות נאהבים בו, להיות אוהבים בו. ככה.
בבית מקדש השבור בלב שלי יש בדידות, בדידות כזאת עם עומק, בדידות כזאת שהיא מתגעגעת והיא כואבת והיא אפילו לא יודעת למה.
אני בוכה על הבית של הבורא, ואתה יודע מה, איזה פלא יש בבורא, שהוא כולו מלא אמפתיה, הוא רואה אותי ומתיישב לידי על הרצפה ובוכה, הוא בוכה על הבית מקדש שלי שנחרב, אני בוכה על שלו. ככה זה אלוהים הפסיכולוג הכי מוצלח שיכול להיות, הוא יודע. הוא יודע מה זה בדידות. הוא יודע מה זה שאין לך בית. הוא יודע מה זה ששוכחים אותך. הוא יודע.
ואנחנו בוכים ככה, בלי לדבר, בלי לתרץ את הדמעות, בלי להבין. בוכים.
האבל שלי זה האבל שלו, והאבל שלו זה האבל שלי. ואני שואלת אם באמת כל כך כואב לו, ואם כל כך כואב לנו, כואב לנו על כל המיליוני בתי מקדש ההרוסים שמתהלכים ברחוב, כואב על כל המיליוני הלבבות הבודדים, הילדים בלי בית. האנשים בלי מקום להיות נאהבים בו. למה בית המקדש לא נבנה?! למה?- למה למה למה
כואב לנו.
כואב לו גם.
למה צריך לנסות להצדיק את זה שאנחנו כן ראויים למקדש או לא ראויים למקדש. חלאס. כואב לנו. שבור לנו, אין לנו בית.
ואנחנו בוכים על בית המקדש שנחרב, בתוך הלב שלנו. ואנחנו בוכים כי אין לבורא בית לשבת בו והוא נודד בעולם. כמונו, ילדים קטנים בלי בית. בלי מקום להניח עליו את הראש ולהיות רגועים, בלי מקום להיות נאהבים בו, להיות אוהבים בו. ככה.
בבית מקדש השבור בלב שלי יש בדידות, בדידות כזאת עם עומק, בדידות כזאת שהיא מתגעגעת והיא כואבת והיא אפילו לא יודעת למה.
אני בוכה על הבית של הבורא, ואתה יודע מה, איזה פלא יש בבורא, שהוא כולו מלא אמפתיה, הוא רואה אותי ומתיישב לידי על הרצפה ובוכה, הוא בוכה על הבית מקדש שלי שנחרב, אני בוכה על שלו. ככה זה אלוהים הפסיכולוג הכי מוצלח שיכול להיות, הוא יודע. הוא יודע מה זה בדידות. הוא יודע מה זה שאין לך בית. הוא יודע מה זה ששוכחים אותך. הוא יודע.
ואנחנו בוכים ככה, בלי לדבר, בלי לתרץ את הדמעות, בלי להבין. בוכים.
האבל שלי זה האבל שלו, והאבל שלו זה האבל שלי. ואני שואלת אם באמת כל כך כואב לו, ואם כל כך כואב לנו, כואב לנו על כל המיליוני בתי מקדש ההרוסים שמתהלכים ברחוב, כואב על כל המיליוני הלבבות הבודדים, הילדים בלי בית. האנשים בלי מקום להיות נאהבים בו. למה בית המקדש לא נבנה?! למה?- למה למה למה
כואב לנו.
כואב לו גם.
למה צריך לנסות להצדיק את זה שאנחנו כן ראויים למקדש או לא ראויים למקדש. חלאס. כואב לנו. שבור לנו, אין לנו בית.