וואי...

כתבת כל כך מדויק

אני גם ממש מרגישה ככה

אין לי תשובה בשבילך

אבל זה ממש מבלבל הניגוד הזה...

שעה אחת אנחנו בצום ועצובים והכל

ושעה אחר כך, למרות שעדיין לא נבנה המקדש

והמשיח עוד לא הגיע,

אנחנו אוכלים ושמחים ושומעים שירים...

לא אומרים לך להיות עצובה ואבלה כל החיים, יש גם מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. אבל נראלי שהצום בא להזכיר לנו. כי בחיים אנחנו לא תמיד מרגישים שאין לנו ביהמק וכשיש צום מרגישים יותר את מה שאין ורוצים יותר לקרב את זה. בשביל זה יש את הצום בשביל שנזכור שפעם היה ביהמק והוא נחרב אבל הוא יכול להיבנות. זה תלוי בנו!

"והנה באבלות יש ב' חלקים, יש אבלות על מה שהיה ואיננו עוד, שהיה לנו בית המקדש בתפארתו עם גילוי השכינה ונאבד מאיתנו, ואם בכל ענין צריך יהודי להשלים עם רצון ה' אבל עם חורבן בית המקדש אסור להשלים. ויש חלק אבלות של צפיה לעתיד, השתוקקות וגעגועים לבנין בית המקדש העתיד"

בהמשך דבריו מובן שהאבלות השניה היא שמחה וביטחון בה' שהמשיח יבוא בקרוב..

צריכים את שני החלקים של האבלות. החלק הראשון אמור להביא לחלק השני.

צריכים להיות עצובים ולבכות על המקדש שחרב אבל לא לשקוע לגמרי, אלא להכניס לזה שמחה ואמונה על שה' יתברך יגאל אותנו בקרוב ממש

ההלכה המדויקת שלנו הציבה לנו עלייה נהדרת מט' אב, דרך י' אב, ועד ט"ו אב.

י' אב זהו יום אבילות כמו תשעת הימים; אסור בבשר ויין, תספורת ושאר מנהגי אבילות, לפחות לחלק מהשיטות ולחלק מהיום. חלק מבית המקדש נחרב גם ב-י', ועל כן אנו עוד אבלים.

ובאמת את צודקת, לצערנו עוד לא בנינו את בית המקדש ושועלים עוד מהלכים בו.

אך גם כאן ה' יתברך הראה לנו את הדרך הנכונה להתאבל. תקופה מוגדרת לכל רמת אבלות, ולאחריה קמים ויוצקים את כל הכוחות והכיסופים שבנו מתוך החוסר העצום לתוך המעשה. עוד רגע ותפקידנו הוא לקום ולפעול לבניית המקדש.

לא ראוי לשמוח עם צאת הצום. אבל כשמגיעים לחדר שבור ומבולגן, רואים את כל החוסר ורוצים להתחיל בעבודת התיקון, לפעמים העייפות ותחושת השבר גוברים. מה עושים אז? שמים מוזיקה, מרימים את המורל וצובעים את הסניף (;

כי למען בניית המקדש אנו צריכים לבוא עם ברק בעיניים, המון כוחות ושמחה.

לא היום, עוד לא, עכשיו אנו עוד טבולים בכאב. אבל כמו בבנייה הפרטית שנעשתה שישה ימים לאחר הצום, כך גם הבנייה הכללית נצרכת להיעשות. כי מתוך האבל קמים הכיסופים וכוחות הבנייה.

שלב ראשון של עליה התחיל הערב. שבת קודש היא השלב הבא.

ברור שצריך לזכור תמיד את החורבן.

לא לחינם יש כ"כ הרבה דינים של זכר לחורבן.

דא עקא, שצריך לחיות חיים נורמלים

הגמרא מספרת על כמה פרושים שהחלו לא לאכול בשר ולא לשתות יין בעקבות החורבן

פגשם אחד התנאים ושאלם על כך,

אמרו לו איך נאכל בשר שאין קרבנות, איך נשתה יין כשאין נסכים.

אמר להם - לחם לא תאכלו שאין שתי הלחם, פירות לא תאכלו שאין ביכורים, מים לא תשתו שאין ניסוך המים?...

אלא מה שתיקנו תיקנו ומה שלא לא.

וחז"ל תיקנו ימים מסויימים של אבל "מרוכז" שאי אפשר לעמוד בו שנה שלימה.

אבל אכן אסור לשכוח אף פעם את צער החורבן.

לא לחינם יש ד' תעניות, ויש תיקון חצות, ויש זכר לחורבן וכו'.

אבל זה צריך להיות במסגרת חיים נורמלים, זה רצון ה', וככה תבא הגאולה ותיקון העולם בע"ה.

אגב, הפריע לי הביטוי "האבל היה לחינם" יש משום מה תופעה כזו, שחושבים שהאבל הוא כספומט גאולה.

זה לא עובד ככה, לא צמים כדי להגאל.

מתאבלים כי יש אבל על שאין גאולה, על ששכינתא בגלותא.

אמנם האבל והתפילות מקרבות גם את הגאולה בפועל.

אבל זה לא ייעודם, ולכן לא שייך לומר "לחינם"

ובנוסף, כמובן שהם באמת מקרבים, גם אם עוד לא ראינו את זה לצערינו.

מקווה שזה מספיק.

בכל מקרה ממש תודה לכולם

הבנתי יותר את המשמעות..

לילה קדוש ושמייחD-:

אבל בשתי מילים, היום שקבעו להתאבל, הוא יום אבל, אבל אחריו צריך לבוא לשמחה, שהנה הנה באה הגאולה האמיתית והשלימה..

והשמחה מביאה לעוד מעשים, ולהבאת הגאולה ביתר מהירות.

וכמו שר' אהרן מקרלין אמר, (החצי השני של האמרה נוגע לענייננו)

שמקווה, אינו מצווה, אבל הוא יכול לרומם יותר מכל המצוות.

ועצבות, אינה עבירה, אבל היא יכולה להוריד למטה מכל העברות..

אז אמנם תיקנו יום צום, אבל בכללי ההנהגה צריכה להיות באופן של שמחה..

זה נושא שצריך להרחיב בו.. וצר לי שאין לי את הזמן הדרוש.. אני סומך עליכם..

"אומרים קינות, ויאללה לקייקים" (לא שבטוח שיהיו השנה).

לא יודע מה איתך, אצלינו ממש לא פשוט חוזרים להכל, כאילו אני מנגן, המוזיקה בנשמה, אבל מי מסוגל אחרי תשעה באב פשוט לנגן, לרוב מה שקורה זה שאם אני כבר מנגן זה שירים עצובים על ירושלים, גם עכשיו אני עוד לא ממש חזרתי לעצמי, וזה לאט לאט חוזרים...
אז לא יודע מה איתך אבל לא כולם חוזרים לשמוח ולחיות, אלא מכילים את מה שהיה ומנסים לחזור לשיגרה אחרי שנתנו לעצמינו לבטא את הרגשות שלנו לגבי כל הסיפור הזה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....