ט"ו באב זה חג האהבה. נו תתעודד, אני מנסה לשכנע את עצמי, תאמין באהבה. בכל שנה המונולוג הזה עולה אצלי על המסך. משהו בתוכי מנסה לשכנע אזור אחר בתוכי שיש אהבה והשם אוהב את העולם ומרעיף חסדים והכל זה סיפור אהבה אחד גדול.

ט"ו באב זה גם יום ההולדת שלי. בכל שנה בתאריך הזה, אני מוצא את עצמי סוקר לאחור את השנה שעברה ואת החיים שעברו. יום אחד בשנה מתבונן בנעשה מפסגת ההר. מה היה כאן, מה הוא סיפור חמישים שנותיי, האם זה סיפור של אהבה, של עצב או כאב? מן הסתם היו את כל אלו בחיים, אבל מהי הכותרת. והפעם השאלה איננה מעורך החדשות אלא מתוכי. מה הכותרת של חייך? איזה סיפור אתה?

ואז ישנו קסם מעניין שקורה בכל שנה מחדש. מנקודת התצפית הדברים נראים אחרת. פחות כואבים ופחות מסעירים. ההתמודדויות הקשות מתחלפות בחיוך מתבגר, כמו שהיה לי אחרי הטירונות, והוא מופיע עם טעם מתוק של ערך חדש. האם זה המרחק שמטשטש את הטעם האמיתי או שכעת מתגלה הערך האמיתי ואז הייתה זו רק חוויה? אני בוחר באפשרות האחרונה, כי אני משתדל להאמין באהבה. יש אהבה גדולה ועצומה מן השמים ואיכשהו אני עצמי מסתיר אותה באופן בו אני מתבונן במציאות.

גם משה לא קנה את החוויה של בני ישראל בכל הנפילות שלהם במדבר, בכל הקטעים שהם עשו לו. כשהוא סיכם את מסעותיהם בחומש דברים, הוא סיפר את זה שונה לגמרי, בטון אחר, במילים אחרות ובעין אחרת. ועוד שנה נבדוק מה ייוותר מכל דיווחי התקשורת על ההפגנות והקורונה, מה נזכור מכל זה.

להאמין באהבה פירושו להאמין באמת, להאמין שהקדוש ברוך הוא רוצה את הכי טוב בשבילי. אם אני מאמין בזה, אז אני יכול לראות את המציאות באופן שונה. הנה דוגמה חיה מהשבוע שעבר: ביום שלישי קיבלתי המון טלפונים בזמן קצר באמצע היום: "אחי, הכל בסדר? הכל תקין בבית?" שאלו אותי. "ראינו באינטרנט שילדה בת ארבע טבעה בבריכה פרטית ביישוב שלך". אוי איזו בשורה מרה. איזה פחד. התקשרתי הביתה, הכל בסדר ברוך השם אבל הבת של השכנים לגמרי לא. הגעתי הביתה והבנתי. זו הבת של השכנים שנפלה לבריכה. לפני שעה היא עלתה לאמבולנס בלי דופק ובלי נשימה.

כמה כאב, כמה תפילות, ואז שאלתי את עצמי בשקט אם אני מאמין שהאהבה של הקדוש ברוך הוא נמצאת גם בסיפור הזה? היה קשה לי לראות את זה. משהו בתוכי לא חשב על אהבה, אלא רק על תסריטים מפחידים של שינוי המציאות לרעה. משהו בתוכי לחש לי: קשה לצאת טוב מסיפור כזה. למחרת קיבלתי תשובה לספקות האמונה באהבה. נכון, היא עלתה לאמבולנס במצב אנוש, אבל אחרי יום וחצי התעוררה ואחרי יומיים היא כבר רקדה אל מול הרופאים שהודו שהיה פה נס והורו לשחרר אותה מהמחלקה. ביום שבת בקידוש עם סיפורי מעשיות אחרי הנץ, היא הייתה שם על הברכיים של אבא שלה, ושניהם שמחים ומחייכים. השם יתברך משך אותה חזרה לחיים, כמו שאבא שלה הסביר אל מול עשרות עיניים דומעות. יש אהבה בעולם, צבי, תאמין.

צבי יחזקאלי ©️

יש תחושה כזאת שבקבוצות פורומים וכו' יודעים יותר לפרגן ולתת את הלב מאשר בבית...

אתם מצליחים לזהות האם זה גורם לכם לאיזה תחושה כאילו שם יותר טוב מהבית?

בסוף כולנו מבינים שבחיים האמיתיים הכל הרבה יותר קשה.

האם הקבוצות גורמות לנו לאיזה שהוא יאוש מהבית?

ברגעים הקשים פתאום נזכרים בקבוצות?

נכנסתי לפורום נשואים טריים

רציתי לקרוא איך אתם רבים

ואיזה כיף למי שהוא כמוני

גרוש

וככה להתעודד קצת.

ואני חייב לציין שממש איכזבתם

שום מריבה שום כלום

אתם לא צריכים להסתיר

זה לא רשת חברתית פה

תכתבו את האמת הקשה

נתמודד איתה

זוג צעיר שעד עכשיו היינו בדירה זמנית מרוהטת

ועכשיו עוברים לדירה לטווח ארוך

איך ואיפה קונים מוצרי חשמל וריהוט איכותיים בכמה שיותר זול?

אני יודע שיש מלא שיטות של כמה להשקיע במוצרים שקונים ושהם יחזיקו הרבה או לקנות דברים זולים בידיעה שהם יהרסו בהמשך וגם ככה אנחנו הולכים עוד לעבור דירות

אבל בכל מקרה אשמח לשמוע המלצות טיפים ועצות לכל כיוון 

מתחתנים עוד חודש בעז"ה

קנינו סבתא של ארוסתי קנתה לנו מלא ציוד ב"ה

היא לא שאלה מה אנחנו צריכים אז יוצא שיש לנו כפולים או דברים שלעולם לא נשתמש

מה עושים?

אין לנו מקום בדירה לכפולים או למיותרים גם ככה זה צפוף

ובנוסף יש גם דברים שלעולם לא נשתמש נגיד שמיכה זוגית, כשאני וארוסתי רוצים שמיכות נפרדות בכל מקרה

אשמח לעצתכם וחכמת ההמונים

ישועת ה' כהרף עין ונרים לחיים

"אם זה היה הפוך - איך אני הייתי מגיב/ה?"

או 

"איך הייתי רוצה שיגיבו אליי עכשיו אם זו הייתי אני?"

אז המשפט הזה כנראה לא מחדש וכולנו יודעים אותו,

אבל רגע לתת לו לנכוח במציאות שלנו בצורה אמיתית ושלמה יכול לקדם אותנו מאוד.

אם בעלך הגיב בצורה קצרה הפעם,

אם הרגשת אתמול שאין לאשתך טיפת סבלנות, 

אם בעלך פיקשש ושכח משהו מטורח ועומס המציאות והחיים,

אם שמת לב שהתגובה הזו של אשתך מפעילה אותך וגורמת לך לכעוס עליה ולא להבין אותה כלל,

אם מצאת את עצמך כועסת עליו ממש על משהו שעשה או לא עשה

אם כל מה שעולה לראש עכשיו בכעס ובאכזבה זה "אוף איתו! הוא כזה מעצבן! חצוף! חסר סיכוי!"

אם כל מה שהלב והראש שלך זועקים לך עכשיו זה: "אוף איתה! היא רואה רק את עצמה! אי אפשר ככה!"

נעצור רגע.

ניקח אוויר ונשאל את עצמינו -

אם זה היה הפוך - איך אני הייתי מגיב/ה?

ואיך הייתי רוצה שיגיבו אליי עכשיו אם זו הייתי אני?

וננשום שוב. ונמשיך להביט במבט-על על הסיטואציה

ואפילו להיכנס רגע לראש ולנעליים של השני/ה.

רגע, מה קרה רגע לפני? וכמה דקות? וכמה שעות לפני?

מה גרם לו/לה בעצם להיות פחות סבלני/ת? מה עובר עליו/ה כרגע?

כי כולנו אנושיים.

ואם נשאל זאת רגע את עצמינו על עצמינו - נצליח יותר לראות את האחר. את השני. את אשתי. את בעלי.

נצליח לראות את האנושיות שלו.

את האנושיות שלה.

כמוני.

גם אני בן אדם

גם היא

גם הוא.

אז נכון שלא היה הכי נעים לשמוע תגובה לקונית או קצרה בטון לחוץ, אבל היי, אם זו הייתי אני והייתי לחוצה ממשהו או ממהרת לאנשהו האם תמיד תמיד הייתי מגיבה ברוגע בשלווה ובסבלנות אין קץ? 

או שיש פעמים שגם כשאני ממהרת לאנשהו ובדיוק בעלי תופס אותי בדלת כשאני באיחור, או שאני לחוצה מאוד ממשהו שיושב עליי ודווקא עכשיו בעלי שואל אותי משהו, אני גם אגיב לא מושלם?

ואם זה היה אני שבדיוק כשהילדים צורחים ברקע אשתי רוצה ממני משהו, או בדיוק בשעה האחרונה של הצום כשאני מחוק אשתי שואלת אותי משהו, האם תמיד אגיב ברוגע ובסבלנות ואורך רוח? 

או שגם אני לפעמים יכול לדבר יותר קצר, רק רק כי אני אנושי?

ואיך אני הייתי רוצה שבעלי יגיב אליי כאשר אני לחוצה עכשיו, או טרודה או עייפה?

ואיך אני הייתי רוצה שאשתי תגיב אליי כאשר אני לא מאה אחוז מושלם בכל רגע כי עובר עליי משהו ואני פשוט מראה אנושיות?

שלום לכולם, עברנו שבת קשה. אצל חמי עם כל המשפחה. אשתי האהובה פגעה בי, חצי בכוונה, חצי מהורמונים של הריון, מול כולם. זה היה כל כך פוגע. הלכתי לחדר ונרדמתי עד הבוקר. בבוקר קמתי, היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה. הפעם לא הלכתי לחדר אבל נשרפתי מבפנים.

קרה לכם פעם?

מבקש את עזרת הרגישים.

מי שלא רגיש בבקשה שלא יענה.

תודה