קראתי כתבה היום... מעניין אותי דעתכם:
"לכל אלה שלא קוראים שיעורים של הרבנית ימימה מזרחי-
היא סיפרה באחד השיעורים שלה לפני כמה שנים על רווקה דתיה בת 27 שהתאבדה בליפתא. בעקבות הסיפור הזה ראיתי מכתב שבחורה כתבה ופירסמה בפייסבוק.
הנה הוא:
שיעורה של הרבנית ימימה מזרחי שתחי´ השבוע היא סיפרה על בחורה מדהימה מבית אל שחייה הסתיימו בטרגדיה נוראה.לבחורה הזו קראו צִבְיה, בסך הכל בת 30, מלאה מצוות כרימון, אם בהתנדבותה שנים עם ילדים חולים, אם בשידוך זוגות, אם במעורבות קהילתית ועזרה לחברות במשבר. אך את המשבר האישי שלה צביה לא יכלה לסבול, את הרווקות האישית שלה היא לא יכלה לשאת וזה פצע אותה פצע עמוק בנפשה עד שבלילה סגרירי וקר היא נטלה את חייה במעיין הליפתא.הרבנית ימימה הלכה לנחם את משפחתה ומצאה משפחה חמה וגדולה, משפחה שורשית וטובה מרובת אחים ואחיות שסיפרו על האחות המדהימה שלהם, כמה הייתה טובה ונפלאה, וכמה ליבה נשבר מהרווקות. הם כולם יודעים מה הרג אותה, הם יודעים שזה לא דכאון ולא רחמים עצמיים, ליבה הטהור נשרט שרט עמוק עד שנשבר כליל.הסיפר הכואב הזה היכה בי בעוצמה ופצע את ליבי עד זוב דם, כי אני יודעת היטב שהחברה הדתית, על כל מעלותיה, עושה טרור לבניה ובנותיה שטרם בנו בית והקימו משפחה עם בחיר/ת ליבם. אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ואין משפט טוב מזה לעניין הרווקות בחברה הדתית. רווקים דתיים מקבלים יחס של חולה קשה ל"ע. המבטים המרחמים, האיחולי ה"בקרוב אצלך" הנאמרים בספק נחמה ספק דרבון, שממש לא חסר לנו אגב. כל מיני הצעות שונות ומשונות של סגולות, שדכנים, והכרזות נוקבות כדוגמת: "תפסיק/י להיות בררן/נית." "זה מה יש" ועוד מיני תופינים ומרגליות.הרווק הדתי מבין שכדאי לו להתחתן, גם אם לא רק לשם השמחה שבעניין, אלא כדי להוריד את הקלפטעיות והדודות מהצוואר שלו. ברגע שעברת את גיל 25, קיבלת אות קין על המצח- "רווק מאוחר/מתבגר." היום כבר קוראים לזה "תופעה" אגב השמעת צקצוקי לשון וקירוב גבות. זו ממש תופעה. תופעה של בורות, של טמטום ושל התעלמות מהנעשה בשטח.כי הדור של היום הוא שונה. הוא דור שמחפש את עצמו, שמבקש לחוש מימוש עצמי והתקרבות לעצמו ופחות למטרות ולאג´נדות שמציבה לו החברה בה גדל. מבלי להיכנס ליתרונות ולחסרונות שבעניין, יש צורך להדגיש את ההבנה הפשוטה כי בד בבד עם התפשטות המודרניזציה גיל הנישואין הולך ומאמיר. הגלובליזציה משפיעה גם על צעירי וצעירות הכיפות הסרוגות וכבר לא קל כל כך למצוא את החצי השני. מחנכים אותנו לא רק להתחתן בשנות העשרים המוקדמות כי אם גם להתפתח אקדמית ותעסוקתית, להתחתן עם "זיווג הגון משורש הנשמה" ולמצוא "את שאהבה נפשי" אבל גם להתפשר, לראות את הטוב באדם השני אבל לא לקחת מישהו עם יותר מדי בעיות, לשאוף שיהיה קובע עיתים לתורה אבל לא לשפוט לפי גודל הכיפה ועוד המון מסרים כפולים המרחיקים את האדם מהמיית ליבו וקולו הפנימי.צביה המתוקה, העדינה הטהורה נפלה בין הכסאות. החברה בה גדלה, בה אני וחבריי גדלנו, שידרה לה שהיא נפלאה ומקסימה אבל עד שלא תתחתן חייה אינם חיים של ממש, היא אינה "מממשת את עצמה" ומשהו בה פגום כל עוד אין לה מטפחת צבעונית על הראש. אם מי מכם חושב שמדובר בהגזמה אני יכולה להבטיח מניסיוני האישי שזו בדיוק ההרגשה שמקבלים כשלא מתחתנים.אני קוראת לכולכם להפנים את הטרגדיה של צביה ומשפחתה כנורת אזהרה אדומה מאוד ולהתחיל לקבל כל אדם באשר הוא אדם, לא לשפוט אנשים לפי הסטטוס המשפחתי כי אם רק לפי טוב ליבו ומידותיו.כפי שהיטיבה לומר הרבנית ימימה, לבנות בית זה לא הכל, שמחה זה הכל."
מה דעתכם?
כמובן שלא עליה חלילה, מאחלת לה רק טוב, אבל באופן כללי על התופעה (לא לדבר לגופו של אדם..)
