הי לכולם.
לפני כמה זמן קראתי קטע של אפריים קישון שמאוד מצא חן בעיני,אבל במחשבה שנייה חשבתי-
"באמת? אנחנו באמת כאלה? גם בימינו? נשארנו אותו הדבר בעיניהם? ובענינו? ואולי בגלל שגם הם השתנו וגם אנחנו השתננו נשארנו בעצם באותם "יחסי כוחות" כמו שהוא מתאר בקטע שלו? ואולי? ואולי? ואולי?".....
אז החלטתי לשתף אתכם,בתקווה שתשתפו פעולה ונפתח על זה דיון (שמאוד מעניין אותי...).
הקטע הוא בעצם קטע מספר ועל שם הקטע הזה נקרא הספר כולו...
הקטע קצת ארוך אבל לדעתי מאוד מעניין וכדאי לקרוא אותו.
אבל בכולופן,תהנו,תתגאו קצת בעצמכם ו....גם תפיקו ת'לקחים,שרואים שיש...
אז...קדימה-
הכיפה הסרוגה/אפרים קישון
אין הומוריסטן דתי,פשוט אין.אין ליצן בנמצא המוכן לתת אמון בהזיות של בני-אדם.
נוסף לכך,הדת מטבע ברייתה אינה סובלת ביקורת,וביקורת על דרך הסאטירה לא כל שכן.
מכאן,שהא-ל של כל הדתות מהולל בתשבחות כבעל שפע של מעלות,הוא רחום וחנון,גדול וגיבור,פודה ומציל ומפרנס,אבל חוש הומור אין לו.
הסגולה הזאת של עליונות רוחנית היא,כנראה,נחלתם של בני-אדם בלבד.
אמנם,לא של כל הדתות.
בחצר האפיפיורים לא התרוצץ מעולם מוקיון-חצר,ואם התרוצץ,קראו לו במהרה אפיקורס,ושרפו אותו חי על המדורה הקדושה.
אין סאטריקן קנאי.אין ההומור מעיקרו,אלא חיפוש בלתי-פוסק אחרי האמת המעשית מבעד למסך המלים הנשגבות שבפי הבריות,הוא בעצם היפוכה של הצביעות האנושית,גם לגבי הבורא.
מכאן שאיש ההומור ירא את השמים,אך כופר באמונות הארץ.הוא רואה בהן מערכת חינוכית בנוסח קונפוציוס,או חרב להתפשטות לאומית כדוגמת האיסלם,אפילו אימפריה עולמית כשל הצלב הנוצרי.
כמעט בכל הדתות יש לנו,ליהודים,יד,אף אם גדעו אותה.ואשר לדת שלנו החלוצית,בעיני הסאטיריקן היא מסכת מוסרית ומשפטית במלבוש מיסטי,מעשה כפיו של ראש שבט קטן,שהוא במקרה גם גאון אוניברסלי.
ההומוריסטן חושב,לא,הוא יודע,כי משה רבנו קידש את השבת כדי להכריח את הסביבון היהודי לנוח מעט בפקודה-של-מעלה,על כן מאבקם של החרדים דהיום להכריח את ניניו של אותו סביבון עצמו ללכת ברגל בשבתות במקום לנוח במושב האוטובוסים,כל זה מקומם את ההגיון הפשוט,שהסאטריקן מקולל בו למן הווסדו.
ואם מוסיפים על מעגל המחשבות האלה גם את שתדלנותן של המפלגות הדתיות,לשון המאזניים הנצחי שאינו שובה נפש,ואת החוש הבנקאי המפותח של האירגונים החרדים,הרי אין פלא שציניקן מקצועי כמונו נהג לשלוח את חציו לעברמ לוח הקליעה הציבורי שבטבורו מצויירת כיפה שחורה.
הכל היה ברור לנו כשמש.
האות הראשון בא מחו"ל עוד בשנים השמנות.הנוסע הישראלי גילה בסיפוק רב,שיהדות העולם ממטירה שפע של אהדה על המדינה היהודית הצולחת,ורבים וטובים בה מצהירים על עצמם כציונים.
ליתר דיוק ההורים הם ציונים,הילדים לא.כאשר גם הם,הילדים,ציונים הלכה למעשה,הרי אין צורך אפילו לגרד אותם,כדי לגלות שמדובר במשפחה דתית.
אלה לומדים עברית מתוך פרינציפ,אלה שולחים את בניהם לירושלים מתוך דחף בין אלפי שנים,הן בימי הזוהר והן בימי השפל של המדינה.
מתקבל הרושם המביך,כאילו האנאכרוניזם של הכשרות ושמירת השבת הבלתי-תכליתית הן הן הערובה לאהבת ציון אמיתית,שאינה תלויה בנצחונות.
הסאטריקן מתחיל להתבלבל.
העשור האחרון עבר על המדינה בסימן הלבאנטיניזציה הדוהרת,כמעט אמרנו המודרכת,אשר קיבלה,באופן תמוה,תנופה חדשה עקב התרוממות ששת הימים.הפער החברתי הלך והתרחב למטה,בעוד שמלמעלה הפכו שליטי הכלכלה והמיסוי את הציבור ביודעין לעדר של רמאים,עד כי פני החברה הישראלית התחילו משתנים ללא-הכר.
מפעלים משגשגים וערים גדולות נבנו בתוכנו,והנוף החברתי בכל זאת נשאר נבל,נשאר ללא ירק.דור של מלחמות קם בארץ,דור אנוכי,אדיש ובלתי מכונך.האלימות נהפכה לסגנון חיים,אם לא למשטר של קיום,עד כי המעשים הקטנים של היום-יום,כגון,כפי שנחשתם,הביקור בקולנוע נהפך לגבי האזרח למפח-נפש מאורגן.האדם מסתכל סביבו בחשכת האולם ושואל את עצמו,מנין צץ הנוער הזה,מנין הגסות הצרחנית הזאת,שלא היה לה זכר אך לפני כמה שנים? האדם מסתכל סביבו בקולנוע ומחפש הסברים,מתחנן לתירוצים,בתהותו,מה טיבם,מה אופיים של הצעירים האלה המתפרעים למען התפרעות?
והוא מוצא רק מכנה אחד קבוע לגביהם-שהם אינם חובשים את הכיפה הסרוגה.אף פעם לא.
בקולנוע ובכל מקום.בחברה המאבדת את פרצופה נשארו הפנים הצעירים מתחת לךכיפה הקטנה ללא שינוי,פנים טובים ונקיים.
מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים,עוד יש רצינות,עוד יש אהבת מולדת.עוד יש שקט.
אדם המרצה בפני קבוצות נוער,בבתי הספר או במועדוני האוניברסיטאות,יבחין במהרה מרמת השאלות,שנוער דתי לפניו.
הם מתנהגים אחרת.מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה.נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת-האופק,חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד.אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ,אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות.כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה.וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה,למען עידוד העלייה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה,הרי שהכיפות יהיו רבות במקום.
על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח,אך אין ספק שהם מאפשרים לנו מו"מ על פשרות.הם מוכיחים לשכננו,שעוד לא הכל נשחק כאן,עוד לא כולם אכלו את כולם.
אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה,אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל,נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור,ואינו בוכה עם הנביאים החדשים.נוער דתי.
אנחנו נושמים לרווחה,כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה.
לומר את האמת,בראותנו פנים טובות מסביב,מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.
נשאלת השאלה,כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמונו להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור.
איננו מתלהבים,במחילה.אנחנו פשוט נכנעים לעובדות.ניכר,שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה,אלא בעידן של שפל ומפלות.רק שתי מגמות,משני הקצוות של החינוך,המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים.
לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים,אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים מתחרים-הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.
מכל מקום,ההומוריסטן שמח להודות בטעותו.הןא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי,הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההגיון הקר,אצלנו זה כבר לא ילך.אולם הוא מודה ברצון,שהדעות המיושנות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים,שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב,שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקידמה.
קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית,שאנו באופן אישי איננו חלק בה.ובכל זאת,אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה,אם זה המחיר שלו,כי אנו החילוניים הנכשלים,לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי,הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים".אנחנו הגענו למצב ולגיל,שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראנ לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד.אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה.
.
.
