כמה אנחנו שבורים כמה
אנחנו מרוסקים
כמה אבקות עושות את דרכן בעולם, כל אחד הוא שק חבטות של מישהו
אולי של אלוהים
כמה דרכנו במגפיים שנהיו אופנתיות בחורף האחרון
הגשום מדי, האפור הזה העצוב הזה שמשתלט גם כשהשמש כבר יצאה לעשות אותנו יפים יותר
מין קור כזה של ילדי הגגות הנטושים, של הבדידות שחודרת אל מתחת לעצמות, בתוך ים של הבנה וים של עזרה ולב טוב. כל אחד מצא לו את האי הקטן של הבדידות.
כל אחד מצא לו את האדמה הסדוקה , היבשושית, לשכב עליה בלילה ורק שם תרדם. רק שם. אתה יכול לצאת ולאהוב ולשנוא ולתת ולקבל ולהיקשר לנפשות אחרות אבל בסוף היום אתה לא תרדם במיטה אחרת, אתה לא תאהב את הלילה שמגיע
פתאום, שכבים כל האורות וכל אדם לעצמו . לבד. בלילה. תבין שהמקום שלך הוא האי הקטן הזה , העצוב הזה, הבודד , כל כך בודד הזה.
תתכנס כמו שבלול לתוך עצמך, מתי כבר נרדמת באיברים פשוקים. תמיד אתה מחבק את עצמך ומפחד וחושש ורק לא לחשוב רק לא לחשוב. תנו לישון.
ואיך החורף שוב השתלט, תראו את הרוח שבחוץ. היא מזיזה קצת עלים יבשים שצמאים למים. משהו כואב , משהו לא שקט. ואין היום דיוק.
איך נפלנו ככה איך
נאחזים בכל מה שמוצק. בכל ריח או בגד שיחליט מי אנחנו תמיד. והעבר חונק, אבל את מכורה אליו. את לא יכולה ללכת בלעדיו על הגשר הצר הזה.
אתה נופל באותם בורות שנפלת בהם. רק כדי לצאת מהם עוד הפעם, חלש יותר.
אנשים הולכם על הפסים של הרכבת וכל אחד לעצמו עובר את המרכזית, את השוק , את הכיכר, לאן עכשיו. הימים ארוכים ארוכים וחמים. ריח של סיגריות ושלולית של אלכוהול. ספרים על ספרים על ספרים חומים כאלה וישנים עם ריח של עוד. הכלב של הולצר מנמנם מתחת למדרגות, מתפורר מעייפות. מזדקן מהאבק.
מין אפלולית כזאת ברחובות שלנו. הפינות המגעילות של הבדידות כמה בדידות. ומי יכול להגאל.
מדברים רק בעיניים . איזה שיח נשמות. איזה דיכאון.
תראו כמה נתנו לנו ותראו מה עשינו עם זה
אנחנו מרוסקים
כמה אבקות עושות את דרכן בעולם, כל אחד הוא שק חבטות של מישהו
אולי של אלוהים
כמה דרכנו במגפיים שנהיו אופנתיות בחורף האחרון
הגשום מדי, האפור הזה העצוב הזה שמשתלט גם כשהשמש כבר יצאה לעשות אותנו יפים יותר
מין קור כזה של ילדי הגגות הנטושים, של הבדידות שחודרת אל מתחת לעצמות, בתוך ים של הבנה וים של עזרה ולב טוב. כל אחד מצא לו את האי הקטן של הבדידות.
כל אחד מצא לו את האדמה הסדוקה , היבשושית, לשכב עליה בלילה ורק שם תרדם. רק שם. אתה יכול לצאת ולאהוב ולשנוא ולתת ולקבל ולהיקשר לנפשות אחרות אבל בסוף היום אתה לא תרדם במיטה אחרת, אתה לא תאהב את הלילה שמגיע
פתאום, שכבים כל האורות וכל אדם לעצמו . לבד. בלילה. תבין שהמקום שלך הוא האי הקטן הזה , העצוב הזה, הבודד , כל כך בודד הזה.
תתכנס כמו שבלול לתוך עצמך, מתי כבר נרדמת באיברים פשוקים. תמיד אתה מחבק את עצמך ומפחד וחושש ורק לא לחשוב רק לא לחשוב. תנו לישון.
ואיך החורף שוב השתלט, תראו את הרוח שבחוץ. היא מזיזה קצת עלים יבשים שצמאים למים. משהו כואב , משהו לא שקט. ואין היום דיוק.
איך נפלנו ככה איך
נאחזים בכל מה שמוצק. בכל ריח או בגד שיחליט מי אנחנו תמיד. והעבר חונק, אבל את מכורה אליו. את לא יכולה ללכת בלעדיו על הגשר הצר הזה.
אתה נופל באותם בורות שנפלת בהם. רק כדי לצאת מהם עוד הפעם, חלש יותר.
אנשים הולכם על הפסים של הרכבת וכל אחד לעצמו עובר את המרכזית, את השוק , את הכיכר, לאן עכשיו. הימים ארוכים ארוכים וחמים. ריח של סיגריות ושלולית של אלכוהול. ספרים על ספרים על ספרים חומים כאלה וישנים עם ריח של עוד. הכלב של הולצר מנמנם מתחת למדרגות, מתפורר מעייפות. מזדקן מהאבק.
מין אפלולית כזאת ברחובות שלנו. הפינות המגעילות של הבדידות כמה בדידות. ומי יכול להגאל.
מדברים רק בעיניים . איזה שיח נשמות. איזה דיכאון.
תראו כמה נתנו לנו ותראו מה עשינו עם זה